חייכו, אכלתם אותה

אנחנו לא חייבים להיות מאושרים כל הזמן. הקונספט של אושר תמידי הוא יצירה של העת המודרנית, שגורמת לנו לעבוד יותר מדי קשה, אבל המוח שלנו לא עומד במשימה". את הדברים החתרניים הללו, שיעמידו על הראש כל גורו מיינדפולנס, אומר דין ברנט. דבריו אולי יידחו בבוז באשראמים נבחרים, אבל ברנט בכל זאת מתהדר ברקורד של חוקר מוח המלמד ומרצה במכון לרפואה פסיכולוגית ולמדעי המוח הקליניים באוניברסיטת קרדיף, עם בלוג מדעי המתפרסם ב"גרדיאן" ולו 11 מיליון עוקבים (Brain flapping).

והמוח, לדידו, עייף מהמרדף הבלתי נגמר אחר האושר. "אנחנו מתישים אותו, את המוח", הוא אומר בראיון שאנחנו מקיימים לרגל צאת ספרו "המוח המאושר" (בהוצאת "כתר"), העוסק בקשר בין הפעילות המוחית שלנו ובין האושר ושמחה. "זה כמו סמים — אנשים יכולים לחוש עונג כשהם נוטלים אותם, אבל אם הם ייקחו יותר מדי, הם לא יעמדו בזה. ברשתות החברתיות מעודדים את החיפוש המתמיד אחר האושר, אבל שוכחים שבחיים יש עליות וירידות. אדם צריך לשאוף להיות יותר מאושר מאשר לא מאושר", הוא מבהיר, "אבל אושר הוא לא עניין קבוע. הרעיון ולפיו מחסור באושר הוא מזיק — גורם נזק בעצמו". 

בספרו, בז'אנר המדע הפופולרי, צולל ברנט לתוך מוח האדם והקשר שלו לאושר האנושי. ברנט מנסה לענות על שאלות כמו: מדוע המוח שלנו אוהב פעולות מסוימות אבל לא אוהב אחרות? מה גורם לאדם להרגיש אושר והאם ניתן לאלף את המוח להרגיש רגשות הקשורים בו? האם קיים אושר נצחי — ומה המחיר בהשגתו?

בראיון עימו, מנסה ברנט לנפץ לרסיסים תפיסות רבות. "אין תשובה אחת לשאלה מה גורם לנו אושר", הוא אומר. "ברמה הבסיסית, יש בתת־המודע שלנו הבנה על היתרונות או הפרס הכרוכים בעניין, שגורמים לנו לחוש שמחה. אבל המוח שלנו מורכב — וכל אחד רואה דברים שונים כחיוביים. אדם אחד רואה בשוקולד פרס בעוד אדם אחר יראה בריצת מרתון מתכון לאושר, בזכות היתרונות שלה. אבל זה לא אומר שכל אדם יכול לחנך את עצמו לראות בריצה מתכון לאושר. טכנית — אנחנו יכולים ללמד את עצמנו להיות מאושרים, אבל אין מתודה אחת נכונה לכולם. אם טיולים גורמים לך אושר רב אבל אין לך אפשרות לממן אותם, יהיה קשה לך להיות מאושר". 

הרעיון של אושר משתנה. לפני 200 שנה אנשים האמינו שחתונה וילדים הם המתכון לאושר בעוד היום יש מחוללי אושר אחרים. 

"לחלוטין. הרעיון של שמחה ואמביציה נקלט מהעולם החיצוני ותלוי בקהילה ובחברה שבהן אנו חיים. בחברה מערבית, אינדיבידואליזם והצטיינות הם מפתח להצלחה ולאושר בעוד בתרבויות במזרח דווקא שייכות לקהילה היא המפתח לאושר. המטרות של שמחה נחצבות ונקבעות, במידה רבה, על ידי החברה".

אבל לצד אלה, יש אנשים שמתעוררים בגיל 40 ורוצים לזרוק את כל מה שיש להם החוצה מהחלון כדי לחפש אחר "האושר". 

"אנשים הם יצורים שחיים שנים רבות בקהילה שהטיפה להם מגיל צעיר לרוץ אחר מטרות, אמביציה, נעורים, הצלחה, כוח ושליטה. ואז מגיע אדם לאמצע חייו ומגלה שהוא השיג את הדברים הללו אבל הם לא גרמו לו לאושר כיוון שהרעיונות האלה לא נבטו בתוכו. ואם אותו אדם לא השיג את המטרות הללו, הוא חש שביזבז את זמנו. בשני המקרים הוא עשוי להבין שהוא זקוק לשינוי. לאלה מתווסף הפחד ממוות, שמגיע באמצע החיים, בדרך כלל. אז אנשים קונים מכונית ספורט, מתחילים דיאטה גדולה או יוצאים למסע. השאלה היא אם הם בחרו גם בפעם השנייה בבחירה שתגרום להם להיות מאושרים וכנים עם עצמם".

עטיפת הספר

"יוגה? כמו ספר צביעה"

ברנט מתאר בספר את התהליכים הנוירולוגיים המקנים תחושת אושר. הקורא המערבי הממוצע מגיע די מהר לשאול את עצמו האם ניתן להאיץ את התהליכים האלה. "אנחנו יכולים להגביר כימיקלים מסוימים במוח", עונה ברנט, "אבל זה לא בהכרח יגרום לנו להרגיש מאושרים. זה כמו לשפוך צבע ורוד על יצירת אמנות — היא לא בהכרח תהפוך טובה יותר. המערכת שלנו מתוחכמת מכדי ללכת שולל לאורך זמן. נוגדי דיכאון מפחיתים דיכאון, אבל לא בהכרח יגבירו את העונג שלנו".

והוא לא רק יוצא נגד המרדף אחר האושר, אלא מדבר גם בשבחו של העצב. "עצב הוא כוח יעיל ותחושה חשובה. אנחנו אולי לא נהנים מעצב, אבל הוא שימושי, כיוון שדרכו אתה מבין שמשהו לא עובד כשורה ודרוש שינוי, כלומר תהליך", מסביר ברנט. "המוח אומר, 'קרה לנו משהו רע, אנחנו לא יכולים להמשיך הלאה'. עצב חיוני כמו אושר, על אף שהוא לא מסב הנאה כמו אושר". 

בגיל 35, ברנט כבר צבר לעצמו עדת מעריצים נלהבים. לפני שלוש שנים פירסם את ספרו הראשון, "המוח הטיפש", שתיאר את איבר החשיבה כמבולגן ומסובך. הספר נמכר ב־20 מדינות, הפך לרב־מכר גדול והזניק את ברנט אל האושר, או לכל הפחות אל העושר. במקביל, הוא כותב את בלוג המדע הפופולרי שלו עבור "הגרדיאן". לצד עבודתו כחוקר, הוא גם כותב מערכונים קומיים. הוא מתגורר בקרדיף עם אשתו, שני ילדיו וחתול. "החתול קצת פסיכופת", צוחק ברנט. 

שני ספריו (וספר נוסף שכתב לילדים) הפכו אותו לסופר מבוסס ומצליח. האם גם מאושר יותר? הוא צוחק למשמע השאלה. "כן, דפנטלי", הוא עונה. "מאז שהספר השני יצא לאור, ההצלחה איפשרה לי להתפטר מעבודתי כמרצה באוניברסיטה. פעם לא ידעתי לומר 'לא', והיום אני עושה זאת בתדירות תכופה יותר. כתיבה גם מאפשרת לי לבלות עם המשפחה. הכניסה של הילדים לחיי עשתה אותי רגיש יותר ולימדה אותי להתבטא באופן אמוציונלי. זה גורם לי אושר". 

חלק מההצלחה שלו נעוצה באופן הקולח יחסית שבו הוא מפרק נושאים ומנגיש אותם לקהל, שבורח ממדע כמו מהתקף דיכאון. הוא כותב במבוא לספרו כי לא מדובר בספר עזרה עצמית, אף על פי שהתחושה המתקבלת מקריאת הספר היא של הבנה גדולה יותר של המוח ותיאום ציפיות עצמי — ומה זה אם לא עזרה עצמית? "אני לא אוהב את הגישה של ספרי העזרה העצמית, הטוענים שכדי לתקן משהו בחיים, עליך לעשות דבר כזה או אחר", הוא מסתייג. "כל מוח פועל אחרת ואני לא מכיר את המוח של כל אחד מקוראיי, אז ודאי לא אוכל לספק להם תשובה אחת. החיים מסובכים ואין תשובות נכונות הכרחית לכל שאלה. אם קראת ספר עזרה עצמית והוא לא סייע לך, תחושת הכישלון גדולה יותר". 

אולי המפתח הוא בטיפול.

"כן. מטפלים מאמנים אותך לחשוב אחרת ומאירים זרקור על תחום מסוים שאתה מזניח. מנגד, יוגה או מיינדפולנס הם כמו ספר צביעה — הם יכולים לעשות אותך מאושר, אבל אם יש לך בעיות מהותיות וגדולות בחיים, הפעולות הללו לא יפתרו אותן. זה יהיה כמו לשים פלסטר על יד שבורה".  

אהבה בעירבון מוגבל

עכשיו כשברנט התבסס ויכול להרשות לעצמו להגיד לא לעבודות שלא נראות לו, אולי זה זמן טוב להעלות את שאלת מיליון הדולר: האם כסף יכול לעשות אותנו מאושרים? "התשובה היא כן", הוא מודיע, "אבל עד גבול מסוים. אם תיתן פרס כספי גדול לאדם נטול ביטחון כלכלי, המוח שלו יבין שכסף יכול לפתור בעיות ולספק מקלט, מזון וצרכים קיומיים. על כן, המוח האנושי מזהה כסף בתור ערך. אגב, ככל שלאדם יש פחות כסף, כך הפרס הכספי יהפוך אותו למאושר יותר. אבל אם לאותו אדם יש ביטחון כלכלי, המוח לא יזהה שמדובר בכלי הישרדותי ואותו אדם יחפש את האושר בחוויה מעשירה או בזוגיות".

אז הנה, מצאנו: מערכת יחסים הופכת אנשים למאושרים. 

"לבד הוא משהו שקשה למוח שלנו להתרגל אליו. כשאתה לא ליד אנשים אחרים, חלק מהמוח שלך לא נמצא בשימוש וזה גורם לבעיות, כך שסביבת אנשים אחרים גורמת לנו להיות נורמליים ושמחים".

אבל כמובן שגם פה יש כוכבית: "רוב האנשים רוצים להיות מונוגמיים ולמצוא את האחד כי התבססה תפיסה ולפיה למצוא את האחד זה כל מה שצריך לעשות כדי להיות שמח — וזה לא נכון. החיים נמשכים ובחירות שגויות יהפכו אותך לאומלל. כל זוגיות דורשת תחזוקה וכמובן שיש את האופן שבו שני אנשים מתפתחים בנפרד. יחסים הם לא ערובה לאושר.

"בכלל, כדאי להבין שיש דברים שגורמים לנו שמחה אבל לא טובים לנו. שוקולד הוא דוגמה אחת. סמים. אמביציה היא אלמנט נוסף שגורם לנו שמחה אבל לא בהכרח טוב לנו. מחקרים מראים שעובדים שמחים הם לא בהכרח העובדים הטובים ביותר ומנגד, פרפקציוניסטים יתקשו לחוש שמחה כי העולם הוא מבחינתם בועה כאוטית שלא מתיישרת עם השאיפות שלהם. אנחנו גם לא האחראים הבלעדיים לאושר שלנו. אם אדם חי בשכונת עוני ולא מקבל שירותים בסיסיים מהמדינה, לא נכון יהיה להטיל רק עליו את האחריות לאושרו. זה כלי בידי מדינות להטיל את האחריות על מישהו אחר ולא על עצמן".

אנחנו עדים להתקדמות מטאורית של המדע בניתוח ובעיבוד המוח. מה העתיד?

"בספר אני עוסק באופן שבו המוח עושה עיבוד לרגש של שמחה. המדע היום עוסק בזה כדי לעזור בריפוי של דיכאון ושל התקפי חרדה. זה אולי לא אתי, אבל לא ירחק היום ויהיו תרופות שיאפשרו לכבות רגש מסוים. אנחנו כבר נמצאים במקום שבו אפשר לפתח תרופה שתמנע מאנשים להתאהב באדם הלא־נכון". •