סופרמן הישראלית

מה שהיה אמור להיות לבילוי של נערה, הפך לרגע של מפנה בחייה של ד"ר איריס אורבך (52). היא הייתה אז נערה בת 17, ספורטאית תחרותית מגיל תשע שהתאמנה אצל המאמן המיתולוגי דודיק קושניר וזכתה באליפויות בקפיצה למרחק.

"מדי פעם הייתי הולכת לרכוב על סוסים בפרדסים בקריית־שאול, לא באופן מקצועי, אלא להנאתי", היא מספרת. "באותו יום החלטתי שבדרך חזור אגרום לסוס לדהור. והוא דהר כאילו אין מחר. הוא חצה פסי רכבת, המשיך ישר, ואני עפתי ואיבדתי את ההכרה. שברתי את המפרקת והיו לי שלושה שברים בחוליה מספר שתיים. זוהי החוליה שבה עובר מרכז העצבים והנשימה. כשהשבר קוטע את חוט השדרה התוצאה היא או מוות או שיתוק לכל החיים. מסתבר שזה היה עניין של מילימטר משם. זה הנס שלא קרה לכריסטופר ריב, השחקן שגילם את סופרמן. בזמנו, כולם קראו לי כריסטופר הישראלית. אז לפני הכל היה לי מזל פיזיולוגי, שבזכותו השתקמתי".

בגיל 17, לאחר התאונה

מה שעוד עזר לה הוא האופי המיוחד שלה. "היה בי חוסן מנטלי מטורף", היא אומרת, "בהתחלה אמרו לי, 'תשכחי מללכת בגלל המוגבלות בארבע הגפיים'. חצי גוף שלי היה עם גבס, עם פתח רק לפנים. לאחר מכן הורידו אותו והייתי מקובעת עם מכשירים. הייתי בבית חולים שבועיים, ואחר כך שמונה חודשים בשיקום. אבל לא נתתי לרעשי הרקע לעמוד בדרכי. בכל פעם הפרוגנוזה השתנתה כי אני איפשרתי לעצמי להתקדם: בהתחלה חשבו שלא אלך, אחר כך שלא ארוץ, אבל היו בי מחשבות חיוביות ואמונה ביכולת שלי וזה המון בכאלו מצבים. לא נתתי לנבואות להגשים את עצמן. הסוד הגדול הוא לקחת קלישאות כמו 'נבואה שמגשימה את עצמה' או 'מחשבה יוצרת מציאות' ולהשיג מיומנויות על מנת להגשים אותן. הבנתי את החוזק של השילוב בין הצד המנטלי לגופני, איך אפשר בעזרת המנטליות להביא את הגוף לאן שאתה רוצה להגיע, ולהפך, איך בעזרת הגוף, הפעילות הגופנית, אתה יכול להביא את עצמך למצב מנטלי חיובי".

ד"ר אורבך מסבירה כי פיתוח חוסן מנטלי כרוך גם ביכולת לקחת אחריות ולייחס לעצמנו רק דברים השייכים לתחום אחריותנו. "ההבנה היא שהרוב זה עניין של פרקטיקה ותרגול, הקשר בין השקעה לתוצאה. כשמבינים שתחרותיות היא מדד אישי, בינך לבין עצמך ובין ההישגים והיכולות שלך, אפשר לנטרל הרגלים מעכבים, לשחזר הצלחות ולאמץ הרגלים של אלופים".

בצבא שירתה כמתנדבת ולאחר מכן הבינה מה היא רוצה ללמוד. "עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך רציתי לשלב אותה עם ספורט. נסעתי לשם כך ללימודים בארצות־הברית. למדתי מ'האבא של התחום', פרופ' רוברט סינגל, ועשיתי את התואר השני והשלישי בפסיכולוגיה של הספורט. את הילדה הראשונה שלי ילדתי כשסיימתי את הדוקטורט. כל הזמן הזה עשיתי ספורט אתגרי, השתתפתי במרתונים ולא הפסקתי לרוץ".

ד"ר אורבך, תושבת תל־מונד, גרושה ואם לשלושה ילדים בני 14, 18 ו־20, מעבירה כיום הלאה את התובנות והידע שצברה בתוכנית לתואר מוסמך בפסיכולוגיה של הספורט והאימון הגופני שמתקיימת במכללה למינהל. "פרופ' מולי אליס, יוזם התוכנית, פנה אליי ואל עוד שני אנשים אחרים כדי שנעמוד בראשה. בקרוב תתחיל השנה השנייה של התוכנית, שהיא היחידה מסוגה בישראל. היא מכשירה את בוגריה לעבוד עם ספורטאים ומועדוני ספורט המתמודדים עם גורמים תחרותיים ועם לחצים, לעזור להם למצות את הפוטנציאל שלהם ולהגיע לביצועים אופטימליים. יש לנו מרצים שהם מומחים בעלי שם עולמי בתחום. תחום הפסיכולוגיה של הספורט הינו תחום ותיק בעולם, עם מחקרים חדשניים. עם זאת, עד היום לא היה בישראל מוסד אקדמי אשר איפשר התמקצעות בתחום, ואני מאוד שמחה על התוכנית".

העצות של ד"ר אורבך להשתקמות מפציעה

1. האמן בעצמך, הקשב לגופך, נטרל רעשים מבחוץ. לפעמים מילה פסימית של רופא או אמירה לא מדויקת עלולה להפיל את מצבך המנטלי ולהוריד את סיכוייך להשתקם.

2. דע לאן אתה רוצה להגיע. כדי להצליח, צריך לתרגם את הרצונות לתוכנית פעולה אופרטיבית. זה מה שעושה את ההבדל בין הצלחה לכישלון.

3. בשיקום חשוב להתמקד בטווח הקצר הרבה יותר מבמטרות הארוכות. המצב הגופני קשה, ולכן חשוב להתמקד במה אני צריך לעשות היום ואיך אני עושה את זה, ולא בעתיד הרחוק.

4. אל תתחרה באחרים, אלא רק בעצמך. התמקד רק בעצמך. אתה יכול לשלוט רק על עצמך. אל תבזבז משאבים על התמקדות במישהו אחר. חשוב איך אתה יכול לקדם את עצמך ואת היכולות שלך.