מועדון הלבבות השבורים / בחמישים השנה האחרונות שבהן אני עוסק במוזיקה למחייתי, תהיתי לא פעם אם יש דבר כזה אלת המוזיקה. כלומר, מין אלה יפהפייה כזו, שחצי גופה עשוי מפרט והחצי השני נניח גיטרה, והיא זו ששיחררה צלילים לעולם והפכה את הזמרים לשליחיה. שליחים למי אתם שואלים? והתשובה היא לאנשים שמסתובבים ברחובות, בערים, בשדות ובכפרים עם לבבות שבורים. כמו ששאלו החיפושיות בשיא יצירתם: “אול דה לונלי פיפל, וואר דו דיי אול קאם פרום?” (כל האנשים הבודדים, מאיפה הם באים?)
וכן, הלבבות השבורים האלה הם לא המצאה של פרסומאים ממולחים או יועצי תקשורת פוליטיים לפני הבחירות, אלא בני האדם שעבורם נולדו השירים והזמרים ששרים אותם, כדי לנחם, לשמח ולהעציב, ולשקף את החיים.
ורגע־רגע־רגע, נכון שמבחינתנו הזמרים, זה גם הדה־וויס שלנו - כלומר, הפרנסה וגם הגאולה מהכאבים והביבים הפרטיים שלנו. אז מה? לשיר זו בהחלט דרך חיים ונחמה לשני הצדדים. ואת זה בדיוק עשיתי חמישים שנה.
זמן בכספת / כן, אני יודע שיש המון דברים חשובים מעבר לזה שאני חוגג בסוף השבוע הזה חמישים שנות שירה בהופעה בפארק ראשון, בפני יותר מ־25 אלף איש. כלומר, כל אחד ואחת מכם, עם הדאגות של חייו, מהבריאות האישית שלו ועד הפרנסה, הבחירות המתקרבות או השאיפה להחזרת חיילינו הנעדרים מהרצועה. או, להבדיל, חזרת הילדים אוטוטו לבית הספר (עם תיק של נועה קירל). אבל לאור זה שחלפו לי חמישים שנות שירה ככה במהירות, הנה שאלה שנוגעת לכולנו, גם אם אינכם זמרים, והיא: "האם ניתָּן ללכוד את הזמן, לשים אותו בכספת ולפתוח יום אחד ולראות שהוא עדיין שם?"
והתשובה? לא. כי עד היום איש לא מבין מי גונב לנו את הזמן מהכספות.
מה אפשר? / אז מה אפשר לעשות בעצם בחמישים שנה? שאלתי את עצמי בוקר אחד השבוע לנוכח הספירה. ומיד כתבתי במהירות את התשובה הבאה: נניח לבנות עיר/ להרוס אותה/ לעשות שלוש מלחמות/ להתאהב, להתחתן/ לעשות ילדים/ להתייאש ולהתגרש/ להתגרד/ להתקדם/ להירדם/ לישון ולהעיר/ ולשיר שיר.
ומה עוד?
אפשר בחמישים שנה לנסות לתקן את עשר השנים הראשונות/ להרוס את העשר הבאות/ לחזור בתשובה כנה/ או בהמון שאלות/ לצלול את כל הים כולל הסכנה/ להגיע לירח/ כולל הריח... לכתוב שיר על הירח.
בחמישים שנה אפשר להיות גזען/ מעליבן/ חמלן/ עצבן/ מסוכן/ להגדיר פרחים ואנשים/ להיפרד ולשנות/ בחמישים שנה אפשר כבר היום להפוך מבנים לבנות.
ובסוף הן עוברות להן, חמישים שנה ככה/ ומה אפשר לעשות אחרי שהן עברו ככה/ רק לנסות לא לפחד מהפחד?
אושן 11/ כל השבוע עשינו הכנות לשתי ההופעות הענקיות. למשל, אני עשיתי חזרות עם אושן 11 זמרים נהדרים, ואילו פועלי הבמה עבדו שעות נוספות בפארק לייב ראשל"צ תחת שמש אוגוסט הקופחת, כדי לבנות את הבמה שנופיע בה מול אלפי האנשים. אז נכון שלעומתם מיהרו אנשים להספיק לים, או לחופשה האחרונה שלהם באיי יוון. וגם סופסוף הכדורגל חזר ונהיה רווח והצלה - כי כמה אפשר להביט בצבי הנינג'ה המקסימים המטפסים וקופצים בטלוויזיה כאילו היה להם חסך באימונים בצבא? - אבל כשעצר אותי בחור עם כלב ליד חנות המכולת ואמר לי שהוא יקשיב לתוכנית שבה יראיין אותי בועז כהן ברדיו eco99fm, שאלתי בהפתעה: "עד כך כדי התוכנית של בועז כהן פופולרית?"
"לאוהבי המוזיקה כן", ענה הבחור. וכך הבנתי, שבין אוהבי הנינג'ה או המכורים לעלילות סמוטריץ' ופליטות הפה החמודות של גנץ (ההוכחה שיש תת־מודע אנושי לפוליטיקאי ישראלי), יש עדיין גם אוהבי מוזיקה בארץ.
8 כרטיסים באביחיל / ועכשיו אם אתם כאלה, הרשו לי לשתף אתכם בהופעה הראשונה שעשיתי בשביל 19 לירות באיזה מועדון אמנים קטן בדרום תל־אביב ב־1969, כשאני נרגש מזה שבכלל איפשרו לי לעלות להופיע. ברחתי מהבמה באמצע (כי הקהל לא הקשיב לי), ויתרתי על כל ה־19 לירות ונשבעתי שלא אופיע יותר בחיים.
אבל להופיע נהיה חלק ממני. עד כדי כך, שבבית הגדודים באביחיל חיפשתי בנרות קהל בשעה שמונה בערב במוצ”ש ב־1976, אחרי שהקופאי אמר שמכרו רק שמונה כרטיסים. וכמובן, במבט לאחור, אני מתגאה שחנכתי בשנת 1986 את קיסריה. וכשזרקתי לאוויר בתמימות את המשפט “ערב טוב קיסריה”, לא העליתי על דעתי שהזמרים בארץ יהיו מוכנים להתאבד בשבילו באמפי שבנה הורדוס.
אלה אפיזודות של זמר. קטעי יומן כאלה. האם זה מעניין אתכם בכלל?
משגה? / מעניין או לא מעניין, הנה שאלה שאדם שואל את עצמו אחרי 50 שנות שירה: האם היה זה משגה לעשות מוזיקה כל כך הרבה שנים? והתשובה הפשוטה היא שזו הייתה הצלה מהמון דברים קשים בחיים. וגם כשחטפתי ביקורות רעות או התייבשתי בכתיבה, התעקשתי לכתוב. ואני זוכר היטב שאריק איינשטיין הגדול, כשנפגע מעיתונאי קטן אחד, אמר פעם באולפן: בזמן שאלה יכתבו בעיתונים שלהם, אנחנו נשיר בעיתונים שלנו.
ויש כאלה ששואלים אותי, האם זו שליחות לשיר? אז אני צוחק ועונה להם שכמו הציפור שעפה מהחלון שלי, ואין לה שמץ של מושג אם זו שליחות להיות ציפור, ככה גם אני לא יודע את התשובה.
וממה תתפרנס ילד? / הלבבות השבורים של בני האדם לא יתאחו במהרה. ולכן אנשים ימשיכו לשיר להם. כי שירים זה קצת כמו אקמולי וקנאביס.
והאהבה? מניסיוני למדתי שבשירים היא פי אלף יותר רומנטית מאשר בחיים עצמם.
והשאלות: "תגיד, איך זה להיות זמר?" (שמעתי את זה מיליון פעם) או, "מה מרגיש סלב? ו"מי זה הנמוך עם הטוקסידו?" ואפילו השאלה הבלתי־נמנעת, "נו, ובסוף מילאת את בית הגדודים בנתניה באותו ערב או שההופעה התבטלה?" הן שאלות קש שיישארו בתוכי לנצח.
אז יש לי רק תשובה אחת לכל השואלים, כולל השאלה הפרקטית של אמא שלי בגיל 22: ממה תתפרנס, בן? תמיד הייתי מיוזיק־וורקוהוליק (עובד קשה במוזיקה), וגם זה עניין של הגדרה. כי מה זה לעבוד קשה בלשיר, לעומת מישהו שקורע את התחת בבתי חרושת מיוזעים.
לא למדתי תו / אדם שיפתח את הכספת האישית של חייו, לא יאמין כשיראה שגנבו לו את הזמן שהטמין בה. כי כן, יש לנו גבולות תחת שלטון הזמן והחיים מחפשים איזונים ומידתיות וצניעות ורוחב לב, וגם גאווה ואהבה. ואני תמיד חיפשתי, בין השאר, את התו הנכון כדי להתחיל ממנו את השיר.
וכך, בסופו של דבר, אני באמת רק עוד אחד מהמון אנשים ששרים וכותבים שירים. ואני רק מקווה שהבחור ההוא עם הכלב הקשיב לבסוף לתוכנית הרדיו ולמד משהו על החומר ממנו עשויים זמרים.
ועכשיו אני מתפלל ומייחל שאנחנו (הלהקה ואני והאורחים), נעבור בשלום את שתי ההופעות בסופ"ש הזה בפארק לייב ראשון. כי אחרי שהופעתי בשביל 19 לירות במועדון ההוא, הופעתי גם במדיסון סקוור־גארדן בניו־יורק. וזה כנראה אומר משהו על קו הרצף וההתמדה.
אז? / אז מה אפשר לעשות באמת בחמישים שנה מלבד לבנות עיר ולהחריב אותה?
אפשר לזמזם שירים בלילות על הבמה הפתוחה/ אפשר לשאול ולענות לעצמך באופן בהיר/ שככה עברו עליך חמישים שנות נפילה והצלחה/ ועדיין אתה רוצה לשיר.
ולמי לשיר? נו, באמת. עדיין אתם שואלים? הרי אמרתי לכם בתחילת הדברים: ישר לתוך לבבותיכם השבורים.
