דון כיסון
מאחורי הביישנות, הרקע הצנוע והיכולות המפתיעות שהפכו אותו לחביב הקהל ב'מאסטר שף', מסתיר אלברט איפראימוב סיפור לא פשוט: אמא שכבר קבעה תור להפלה. אבא שהקשר עימו נותק בילדות וחודש שנייה לפני שמת. התעללות שעבר בפנימייה וסטיגמות מגדריות שמרחיקות גבר קווקזי מהמטבח. אבל איפראימוב למד לקח מהכיסונים שהוא מכין בכזו מומחיות: כשיש משהו בפנים שרוצה לפרוץ החוצה, לא נותנים לבצק לעצור אותו
עוד לפני שנולד, אלברט איפראימוב היה פייטר. "אני נולדתי בטעות", הוא מודיע. "אחרי הלידה של אחי הגדול, אמא החליטה להתגרש מאבא. היא לא רצתה להיכנס שוב להיריון. אבל אחי נולד עם אסטמה וצהבת קשה ואמרו לה שהוא ימות. כשהוא היה בן חמישה חודשים, אמא הבינה שהיא נקלטה להיריון. היא נכנסה איתו באותו זמן לבית חולים בגלל המחלות שלו. הם היו שם חודשיים. היה רגע שהוא נכנס למוות קליני ולקחו אותו ממנה לחדר מתים. הרופאים אמרו לה, 'הילד שלך נפטר, הוא בחדר מתים ולפי החוקים אנחנו לא חייבים להראות לך את הגופה'. היא לא האמינה. היא סיפרה לי שהיא ישבה כל הלילה ליד החדר מתים. ישבה כל היום וכל הלילה שם, עד שבאמצע הלילה היא שמעה את הבכי שלו מתוך החדר. אם היא לא הייתה יושבת שמה הוא היה קופא שם. יומיים לפני זה היא כבר קבעה הפלה. כשאני בבטן שלה".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ואיך היא החליטה בסוף לא לעשות הפלה?
"כשהוציאו את אח שלי משם אמרו לה שבכל זאת הוא ימות, ואז היא ביטלה את ההפלה, כי היא הבינה שהיא רוצה להישאר עם ילד אחד. היא סיפרה לי את זה רק לפני עשר שנים. אמרה לי, 'אני השארתי אותך בחיים כי חשבתי שאחיך ימות, תסלח לי'. ואני חשבתי, 'על מה אני אסלח לך? סיפרת לי סיפור שאני כל היום איתו'. זה זיעזע אותי. חשבתי, מה אני הייתי עושה אם זה היה הילד שלי. הרי אפשר להשתגע מדבר כזה. אי־אפשר לדמיין את זה".
מה מוסר ההשכל לדעתך?
"שהחיים שלי היו קשים כבר בבטן של אמא (צוחק). וברצינות, אני חושב שלא צריך לוותר אף פעם בחיים, גם אם אומרים שאין לך סיכוי".
× × ×
איפראימוב אומר ועושה. מי שצופה ב'מאסטר שף' (קשת) כבר יודע שמדובר בשאהיד של העונה, זה שמתאבד על כל מנה. אוטודידקט עם מגע זהב, שהביא למסך את הכיסונים המפוארים של המטבח הקווקזי המסורתי, יחד עם ידע מולקולרי שהפתיע גם את השופטים. קצת מצחיק להגיד על גבר־גבר קווקזי שהוא סיפור סינדרלה, אבל זה בדיוק איפראימוב: ביום פועל אפור במפעל בדימונה, בלילה חולם ומבשל בגדול. תוסיפו לתכונות האלו גם צניעות וחן טבעי, יחד עם אומץ לצאת מהארון כבשלן בעדה שלא מקבלת גברים במטבח, ותקבלו את חביב הקהל. המתחרים בתוכנית קראו לו 'דון כיסון', ברחוב קוראים לו נשמה. והוא אפילו לא ידע שהוא כזה.
כמו הכיסונים שהוא מכין, גם איפראימוב, אוטוטו 44, סגור וחתום מבחוץ, אבל עסיסי ועולה על גדותיו מבפנים. מורכב ממאה אחוז זיכרונות ושומן כבש. הוא נולד במחצ'קלה, בירת דאגסטן, ליעקב, עובד מפעל, ואנג'לה, עקרת בית. כשהיה בן שמונה הוריו התגרשו, אקט שנחשב שערורייתי בחברה הקווקזית המסורתית. "בקווקז אישה גרושה זה לא טוב. לא היה מקובל. בואי נגיד שקשה אחר כך להתחתן", הוא מסביר. "ואמא לא התחתנה מאז. השקיעה את כל החיים שלה בנו. אני זוכר שאמא לקחה אותי לבית של סבתא וגרנו שם חודש. כשחזרנו, היא אמרה שאבא עזב והם התגרשו. לא זוכר אפילו איך הגבתי. לא זוכר גם אם הייתי מחובר אליו כל כך. תמיד זוכר את אמא. היא בזיכרון שלי כל הזמן. אני זוכר שהוא היה מנגן בגיטרה במטבח. וזהו".
כשהיה בן עשר אמו, שנאלצה לצאת לעבוד אחרי הגירושים, שלחה אותו ואת אחיו לפנימיית ספורט. הילד הבלגניסט שהיה שובר חלונות בבית הספר כתחביב מצא את עצמו במשטר סובייטי קשוח. "היה חינוך מאוד־מאוד קשה. היה לי שמה... קשה מאוד", הוא מתקשה למצוא מילים.
תן דוגמה.
"אם לא התנהגת יפה בשיעורים אז בלילה היו מעמידים אותך בפרוזדור כשכולם הולכים לישון, פותחים חלונות, וקר מאוד ואתה היית עומד שעה־שעה וחצי בקור, כדי שבפעם הבאה לא תעשה משהו. לאמא שלי לא סיפרתי כלום. לא רציתי שהיא תהיה עצובה, כי ידעתי שאם היא תדע היא תיקח אותי משם. הייתי שם ארבע שנים. מאוד התגעגעתי הביתה".
ארבע שנים נוראיות?
"בואי נגיד שלמדתי להתמודד עם חברה קשה מאוד. מבחוץ זה היה מקום יפה, ליד הים. מבפנים... זה משהו אחר. היו שם ילדים קשים. זה לא היה מקום של אנשים קלים. היו שם הרבה מכות. למדתי שם ללכת מכות. בגלל שזו הייתה פנימייה של ספורט אז הייתי מתאגרף שנתיים, ואחר כך למדתי אגרוף תאילנדי".
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שאם אתה רוצה לשרוד אתה חייב להחזיר מכות?
כשהייתה בארץ אינתיפאדה ראשונה הייתי בן 12. ואז באו אליי - וזה 90 אחוז מוסלמים בקווקז, שתביני איפה הייתי צריך לשרוד - ואני הייתי היהודי היחידי בפנימייה! אמרו לי, תחזור למדינה שלך, אתם הורגים את האחים שלנו. נתנו לי מכות חזקות שחשבתי שאני לא יודע מה קורה לי. הם היו יותר גדולים ממני. והאמת שאחר כך החזרתי להם. תפסתי כל אחד מהם בנפרד. ושמה הבנתי שאני צריך להגן על עצמי".
פוצצת אותם?
"בואי נגיד שהיה קצת דם. ואז התחלתי להתאמן ממש חזק. ארבע־חמש שעות כל יום. זה הגיע ממקום של הגנה על עצמי. אחר כך זה עזר לי לשלוט על עצמי. גם ברחוב, כשאתה יודע איזו אמנות לחימה, אתה חושב שאתה גיבור העולם. אתה יכול ללכת ברחוב ומישהו זרק לך איזה מילה ואתה יודע שאתה יכול לפרק אותו, ואז אתה נכנס איתו בכוונה לעימותים רק כדי להוציא עליו את העצבים. אבל המאמנים לא אוהבים את זה שאתה משתמש בכוח שלך בחוץ. זה סוג של נשק. אז למדתי לשלוט על זה".
לפני ארבע שנים גם הצליח לסגור מעגל עם האב שלא ראה מאז ילדותו. "הרי מהרגע שההורים התגרשו לא ראיתי את אבא יותר. אבל אמא תמיד סיפרה לי שהוא פה בארץ ויש לו ילדים, ידעתי שהם קיימים".
למה לא חיפשת אותו?
"אני לא יודע. אין לי תשובה. ואז האחות החורגת שלי, נטלי, מצאה אותי בפייסבוק. היא כתבה לי, 'שלום אלברט, אני אחות שלך, אני מתחתנת עוד מעט והייתי רוצה שתבוא לחתונה שלי'. כתבה, 'לא רציתי להתקשר אליך כי פחדתי'. נפל לי הלב. התקשרתי אליה ואמרתי, 'תודה רבה שכתבת לי. בואי ניפגש'".
ומתי פגשת את אבא?
"פעם אחת ראיתי אותו. בחתונה ההיא. הבאתי את הבן שלי כדי שיראה אותו. ישבנו יחד כל החתונה ודיברנו. ואבא היה שמח חבל על הזמן. אמרתי לו, למה לא היית בקשר? אמר, 'פחדתי שאתם כועסים עליי. שלא תבינו אותי'. הוא היה חם ואוהב".
אתה לא מרגיש פספוס?
"כן. אני מרגיש שהייתי צריך לעשות צעד ראשון הרבה לפני זה. חבל לי. חצי שנה אחרי זה אחותי צילצלה ואמרה שאבא בבית חולים, שיש לו לוקמיה מאוד אגרסיבית, שיש מצב שהוא לא ייצא. 'אם אתה רוצה לראות אותו, אתה צריך לבוא עכשיו'. הזמינו לי מונית לעבודה, נסעתי לבית חולים עם הבגדים של העבודה. ישבתי שם ארבעה ימים איתו".
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלכם?
"נכנסתי אליו לחדר, הוא עוד היה קצת בהכרה. אמרתי לו, 'אבא, אני סולח לך על הכל, זה לא חשוב ואל תחשוב על זה. אני מצטער שלפני זה לא יצרתי קשר'. שלושה ימים אחרי זה הוא נפטר".
הוא בכה? אתה בכית?
"לא. גברים קווקזים לא בוכים".
× × ×
כשהיה בן 17 התחילה מתיחות צבאית בין דאגסטן לצ'צניה. אמו של איפראימוב החליטה לשלוח את הילדים לישראל. "היא קלטה שהולך להיות פה עניין מסריח ואני הייתי בגיל גיוס. היא אמרה לי ולאח שלי, 'ילדים שלי, תקשיבו - אני מאוד אוהבת אתכם והניתוק הזה יהיה קשה בשבילי, אבל אני חייבת לעשות את זה כדי שתישארו בחיים ותחוו חיים יותר טובים ממה שיהיה כאן'. אמא שלי אמרה, 'אני אמכור הכל ואז אני אגיע'. הסוכנות היהודית עזרה לנו, תוך שלושה ימים היו לנו כרטיסים".
מה ידעת על ישראל?
"עשו לנו הדרכות. ראינו את אילת, הראו לנו סרטונים יפים של סקי ברמת הגולן. כשבאתי לפה ראיתי חולות. אמרתי, איפה הסקי שדיברתם עליו?".
את אשתו מרינה פגש כמה חודשים אחרי שעלה לארץ. "ראיתי אותה ברחוב בדימונה, חבר שלי הכיר את חברה שלה. היא גם הייתה עולה חדשה מבלארוס. עלתה לבד. אבא שלה פולני, ב'מאסטר שף' עשו ממנה פולנייה. החבר שלי צעק לה, היא הסתובבה וראיתי אותה - והאמת שהתאהבתי בה באותו רגע. לא הייתי מאוהב עד אז בחיים, עם כל הבחורות שפגשתי לפניה".
היו לך הרבה בחורות?
(מסמיק) "אה... לא משנה. היו. תזכרי, הייתי ספורטאי, נוסע להרבה תחרויות. הצעתי לה חברות באותו יום. היא אמרה לי, 'תשמע, אתה רץ מהר מדי'. החזיקה אותי ככה כמה חודשים. הייתה יוצאת איתי לדייטים בבית קפה, בעשר חוזרת הביתה".
נשיקה הייתה לפחות?
"בלי נשיקה, איזה נשיקה! היא הייתה בת יחידה. אמא שלה הייתה שומרת עליה כמו חתולה על שמנת. מה זה. וקווקזים באותן שנים, היה להם שם לא טוב פה בארץ. היו הולכים מכות הרבה. זה היה סטריאוטיפ כזה".
מתי הצעת לה נישואים?
"שש שנים יצאנו יחד. שש. הרגה אותי. התקשרתי אליה אמרתי לה, 'תקשיבי, אמא שלי חפרה לי שאנחנו חייבים להתחתן'. אמרה לי, 'גם אמא שלי חופרת לי'. אמרתי, 'אז מה, נתחתן?' אמרה לי, 'יאללה, בוא נתחתן וזהו'. זו הייתה הצעת הנישואים שלי. אני מאוד־מאוד אוהב אותה, היא והילד זה המקום הבטוח שלי בעולם".
בצבא שירת בשריון, כמכונאי טנקים בגדוד פעיל. "האמת שאני לא אוהב מלחמות. לא אוהב פוליטיקה. לא יודע שמות של שרים. רק ביבי אני מכיר כאן. וליברמן. אבל אני לא מכיר את התוכניות שלהם ומה הם מציעים. זה לא מעניין אותי. הם בסרט שלהם ואני בסרט שלי. אני מעניין אותי אהרוני, איפה הוא מטייל ואיזה מנה חדשה אייל שני המציא".
כשהשתחרר איפראימוב מהצבא למד מחשבים, אבל לא מצא את עצמו. מהר מאוד התקבל למפעל 'חיפה כימיקלים' בדימונה - "ותכתבי את השם, למה הם כועסים עליי כי אומרים רק מפעל כימי ולא את השם שלהם!" - שם הוא עובד כבר 18 שנה באותו תפקיד. קם כל יום בחמש וחצי לעשות אותו דבר. "אם תדמייני שרשרת מזון, אני בתחתית. לא עניין אותי להתקדם שם. אני בא להתפרנס. אני מפעיל שטח, משגיח על תהליך כימי מסוים".
18 שנה לעשות כל יום אותו הדבר - איך אדם תחרותי ויצירתי כמוך עושה את זה?
"הציעו לי הרבה תפקידים ניהוליים אבל זה לא עניין אותי. לא רציתי להשקיע את הזמן שלי במשהו כזה כי זה היה מושך אותי למקום אחר, ולא היה לי זמן להתעסק עם הבישול. העבודה הזאת נתנה לי זמן להתעסק עם המשפחה והתחביב שלי. בתפקיד ניהולי הייתי שוקע. במפעל היה לי הרבה זמן גם לחשוב וגם לפרק את כל מה שאני עושה. את כל המנות שלי המצאתי בעבודה. גם אין כל כך הרבה אופציות בדימונה לעבוד במקום אחר. זה או לעבוד במלון או במפעל. או לחפש עבודה בבאר־שבע. לפני שלוש שנים התחברתי עם כימאי בעבודה. שמו שלום. זה היה כשהתחלתי ללמוד בישול מולקולרי. ממנו למדתי הרבה".
ומתי התחלת לבשל ברצינות?
"כשקנינו כבר בית ונולד לי בן. עשיתי מטבח לפי הכיוון שלי. אמרתי לאשתי, 'יש לך תינוק על הראש', אני הייתי מקבל אותו לבוש עם ריח טוב והיא טיפלה בהכל. לא קילחתי. לא חיתלתי. היא אוהבת את זה, אז היה לי פטור. אבל את המטבח אני לקחתי על עצמי. התחלתי לבקש מתכונים מאמא ומדודה. הן לא נתנו לי. אז ביקשתי ממרינה לבקש מהן. לי הן אמרו כמו תמיד: 'בשביל מה אתה צריך את זה?' לא ידעו עדיין שאני מבשל".
אז הכל בזכות שון בעצם. איך עוד הבן שלך שינה אותך?
"בכל מיני סיטואציות הייתי חושב שיש לי ילד בבית ואני צריך לעצור את עצמי. הוא גרם לי להפסיק להסתבך בצרות. מרינה בכלל הוציאה אותי מחבורה שמחפשת בעיות. אמרה לי, 'או שאתה איתי או איתם'. אז אני איתה".
החזיקה אותך קצר.
"כן. אבל היא מובילה רק למקום טוב. היא כזאת ישרה. איתה אתה לא יכול לגנוב מסטיק מחנות. מה זה. הכל לפי החוק. עם שון, הבן שלי, יש הרבה שיחות. הוא החזיר אותי לילדות שלא הייתה לי. לא היה לי כל מה שאני רציתי. גם אין לך אופציות. אתה רק שורד. איתו חוויתי מחדש את הילדות. הוא אגב דובר חמש שפות, יודע את כל שפות התכנות. השקעתי בו".
אגב, מה חלוקת התפקידים אצלכם בבית?
"אני מבשל. אני עוזר לה הרבה. אם צריך, שואב אבק. מכונת כביסה אני לא יודע להפעיל. כשהיא נסעה לכמה ימים - וואי, איזה ברדק היה בבית. בלי מרינה לא עשיתי כלום. לא שואב אבק. לא כלים. כלום. אוכל היה, אבל לא היה מה ללבוש! אישה בבית זה... אני באמת לא מבין איך רווקים חיים".
× × ×
גם את ההשתתפות שלו ב'מאסטר שף' הוא חייב לאשתו. או ליתר דיוק, לאשתו ולגורדון ראמזי. "הייתי רואה את התוכניות שלו, רואה ומדבר לטלוויזיה. 'למה אתה עושה ככה, מה אתה עושה ככה', כמו כל בשלן בבית. אשתי אמרה לי, 'מה אתה מדבר עם הטלוויזיה? לך תעשה משהו אם אתה יכול'. אז אחרי שנגמרה העונה האחרונה של ראמזי אמרתי לאשתי שאני רוצה ללכת ל'מאסטר שף'. האמת שנרשמתי למאסטר שף אוקראינה קודם, אבל אשתי אמרה, 'אני לא מסכימה. הרגל שלך לא תדרוך באוקראינה'".
למה?
"היינו שמה בטיול ו... מה שראינו שמה מבחינת בחורות היא לא אהבה. שמח שם. היא אמרה, 'אם אתה רוצה יש כאן 'מאסטר שף' בישראל. תלך לשם'".
אבל היא לא באה לאודישן. גם הבן שלך לא בא. למה?
"זה לא שהם לא האמינו בי, זה פשוט לא עניין אותם יותר מדי. זה כמו שאת תתענייני באיזשהו מוסכניק שהולך לטפל במנוע".
ולא כעסת? בכל זאת, אשתך. מה עם קצת תמיכה?
"היא כנראה לא חשבה שזו תוכנית כזו נצפית. היא אמרה לי, 'איך כל כך אוהבים אותך? אתה בסך הכל מבשל'. היא לא מבינה את העניין הזה".
ועכשיו?
"טוב, עכשיו זה משהו אחר. אנחנו יוצאים החוצה היא עושה תסרוקת, מתלבשת ככה יפה, אוהבת ללכת למסעדות עכשיו, כי רואים אותי במסעדה ונותנים לנו כל מיני מנות. עכשיו היא עפה על זה חבל על הזמן".
ומה רצית שיקרה לך בתוכנית?
"המטרה הראשונה הייתה לשנות את החיים שלי מבחינת תעסוקה. להיכנס לתוך התעשייה של האוכל פה ולהכיר אנשים ושפים ולהסתובב בסביבה של אנשים שמדברים רק על אוכל. עד אז לא היה לי עם מי לשוחח על דברים כאלה. בעבודה זה לא ממש עניין אף אחד. כמה אתה יכול לשבת עם אותם אנשים ולחפור להם על אוכל? הם רוצים שישימו להם משהו בצלחת ולא מעניין אותם מה־מו־מי. ב'מאסטר שף' דיברנו רק על אוכל. תהליכי בישול. איזה מסעדות. הכרתי שפים. ב'מאסטר שף' זו פעם ראשונה שהרגשתי שייך. והיה לי חשוב גם להכניס את האוכל הקווקזי לבתים של אנשים בישראל. גם הביטחון שלי עלה. אני יותר בטוח עכשיו בעצמי".
רואים. באחת המשימות האחרונות השופטים כבר קראו לך 'יהיר'. עפת קרוב מדי לשמש?
"קיבלתי תגובה מאוד קשה מהשופטים. אבל אני מקבל את הביקורת. זה שאייל שני אמר שאני יהיר? אני לא יכול להסכים עם זה. לא הרגשתי שאני מעל כולם. אבל אני חושב שהוא עשה את זה מאהבה. הרגשתי שהוא מתנהג כמו אבא כלפיי - הוא נתן לי מכה קטנה בראש שאני קצת אתעורר".
אתה זוכר את הפעם הראשונה שהבנת שמזהים אותך ברחוב?
"הבנתי ששמים לב אליי אחרי המשימה של הפסטה עם העגבניות", הוא נבוך. "אני זוכר שיצאתי לרחוב בדימונה ואנשים באו לדבר איתי. התלהבו. רצו לספר שהם מכינים אותה בבית והם הצליחו. שם הייתי מופתע חבל על הזמן. בדימונה בכלל אחים, כולם אז באים, מחבקים. זו לא רק שיחה. חיבוקים, נשיקות. (צחוק גדול) בחיים לא נישקו אותי כל כך הרבה".
ואיך היו התגובות של העדה הקווקזית? כבר באודישן הצהרת שבעדה שלך המטבח הוא לא מקום לגברים.
"מהתגובה של העדה חששתי הכי הרבה. גבר קווקזי הוא המחליט בבית. הוא מביא כסף הביתה. הוא קובע. זה היה פעם ככה. נשים קווקזיות מבשלות כל החיים. זה שגבר עושה את זה - ועוד בצקים ולא על האש! - זה בעיה, זה רק נשים עושות. אבל היום יש דור חדש צעיר, אני דווקא מקבל תגובות מהעדה כמו 'בעלי מבשל בבית'".
ואיזו תגובה הפתיעה אותך במיוחד?
"מה שמצחיק זה שכל מיני גברים מצלצלים שאני אבשל ארוחה רומנטית להם ולאישה שלהם - אחרי המנה שבישלתי לאשתי, של הכיסון ההפוך, קיבלתי יותר מ־70 פניות. אנשים רוצים שאני אגיע אליהם הביתה ואבשל ארוחה רומנטית. וזה הנשים שלהם דווקא מבקשות".
והסכמת?
"בינתיים לא עשיתי שום ארוחה פרטית. אני צריך לפתוח עסק. אין לי פשוט קבלות וטכנית אני לא יכול לעשות את זה. הציעו 2,500 שקל על ארוחה, 2,800 שקל על ארוחה. בשבילי זה היה מוזר, שאנשים מבקשים ממך לבוא אליהם הביתה. מוזר, אבל הרגשה טובה. עכשיו אני מתחיל לעבוד על סדנאות עם טאבונים ותנורי עצים שיתחילו בספטמבר. זה החלום שלי. לפתוח מסעדה זה מעניין אותי, אבל צריך גב כלכלי חזק".
אגב, במסעדות של השופטים יצא לך לאכול?
"לא. לא יצא לי. אני אלך בסופו של דבר. בטח. אני רוצה לטעום את האוכל שלהם".
למי מהם הכי התחברת?
"באתי בגלל אהרוני שאני מעריץ שלו. אני לא רק אוהב את האוכל שלו, אני אוהב שהוא הפיץ את האוכל הבוכרי במדינת ישראל. ולאייל שני. הוא גאון. יש טבחים שבמהלך הקריירה שלהם עוצרים בסגנון מטבח אחד ולא ממשיכים. אבל הוא? כל הזמן ממציא דברים ומעלה את המטבח הישראלי לרמות בינלאומיות".
הייתה עכשיו ביקורת על המסעדה של אייל שני בניו־יורק, שהוא מגיש סשימי עגבנייה ב־24 דולר. היית משלם על עגבנייה 24 דולר?
"אני מוכן לשלם את זה. משלמים קודם כל על הגאונות של הבן־אדם שהמציא מנה שאף אחד לא המציא".
אלברט, עגבנייה!
"הוא יכול לעשות מעגבנייה יצירת אמנות! אם אתה נהנה מזה, אני חושב ששווה לשלם בשביל הזיכרון שאתה לוקח משם. זה כמו ללכת עכשיו למוזיאון ולראות יצירה של דה וינצ'י ולשלם כדי להסתכל על התמונה. יותר מזה, האמנות של האוכל נעלמת, כי היא יוצאת מהגוף. זה נשאר רק בזיכרון. אז הוא מוכר זיכרונות. וזיכרונות עולים הרבה כסף".
לפנייה לכתב/ת 
