מן המצולות
'אטלנטיס' מדגים את הפיכתה של טל ניצן לאחת המשוררות המשוכללות בדורה
אטלנטיס // טל ניצן - אפיק - 207 עמודים
ספר לספר שירתה של טל ניצן הולכת ומצטללת, הולכת ומעמיקה. ספר שיריה השביעי, 'אטלנטיס', מעניק הזדמנות מצוינת לנסות להבין את תהליך ההבשלה הזה, שכן לצד שירים חדשים יש בו גם מבחר מקיף מספריה הקודמים. ההשוואה ביניהם מרתקת, דווקא משום שבמבט שטחי השירים החדשים והפחות חדשים דומים למדי - ליריים במודגש, טעונים ברגש ועם זאת מאופקים ואלגנטיים, נוטים אל המר והמהורהר. אלא שבמבט בוחן יותר נחשפת האלכימיה שבזכותה הפכה ניצן במהלך שני העשורים האחרונים ממשוררת מבטיחה - כזאת שכותבת שירים אינטליגנטיים ומעוררי חיבה, אך גם זהירים למדי - לאחת המשוררות המשוכללות והמשמעותיות בדורה.
קריאה בשני ספריה הראשונים, 'דומסטיקה' (2002) ו'ערב רגיל' (2006), מגלה שניצן (הידועה גם כמתרגמת ועורכת, ולאחרונה מפרסמת גם פרוזה) כתבה אז שירים בשלושה כיוונים או סגנונות עיקריים: שירים ביתיים, משפחתיים, שהייתה בהם מידה מסוימת של נחמה למרות הצער שנחבא בין המילים או הזדקר מהן פתאום; שירים פוליטיים מובהקים, רוויים בזעם ואירוניה, שכוונו בעיקר נגד פשעיו של משטר הכיבוש הישראלי בשטחים; ושירים הכתובים בגוף ראשון זכר ויוחסו לדמות מסתורית שכונתה לפעמים "הנוסע" - דמות של נודד או זר נצחי, המשקיף על העולם כולו ממרחק של כמיהה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה.
ברור שהסגנונות לא היו מנותקים לגמרי זה מזה. אותה משוררת כתבה את כל השירים, ובכולם אפשר היה לחוש בציר המרכזי של שירת ניצן, בצער הגדול שמחלחל שם תמיד והופך את העולם כולו לאטלנטיס, יבשת השקועה באוקיינוס של חידלון וכאב. ובכל זאת, הפערים בין הסגנונות השונים נותרו גלויים לעין, והיו להם גם יתרונות - הם העניקו לספריה של ניצן מגוון סגנוני ורוחב יריעה. מצד שני, ההסתגרות בסגנונות נבדלים הדגישה גם את העובדה שברבים מהשירים היה משהו צפוי, חלקי, נאמן מדי למסורת פואטית תחומה היטב.
אלא שמספר לספר, הגבולות בין הסגנונות הלכו והתערפלו. דומה שכבר מ'ערב רגיל', ספרה השני, וביתר שאת מספרה הרביעי, 'לשכוח ראשונה', חתרה ניצן לביטול הגבולות האלה, וליצירת נוסח פואטי חדש, שבו הממדים השונים של שירתה - הרך והזר, המנוחם והבלתי מנוחם, המכונס פנימה והפוליטי - יתגבשו אל תוך שיר אחד בלי לטשטש או לאיין זה את זה. וכשקוראים את השירים החדשים שכונסו ב'אטלנטיס', מתברר שהחתירה הזאת הגיעה סוף־סוף ליעדה. כמעט כל אחד מהם מצליח למתוח לבדו, בכוחות עצמו, קשת רחבה של רגשות וגורלות אנושיים - מקצווי העצב ועינות הליל ועד סמוך מאוד לשמחה.
איך היא עושה את זה? איך ניצן מצליחה להעמיד יחד, בשיר אחד, בדידות וצער ללא סוף עם המבט הרחב, הנינוח, האינטימי - או להפך: המסויג, הזר, המרוחק - הנחוץ כל כך לכתיבת שירה? צריך לקרוא את השירים עצמם כדי להבין איך, ובעיקר כדי לחוש ביופיים, שהוא לעיתים קרובות מטריד ומאתגר. לקרוא, למשל, את 'שיעור מחול', שבו חבורת רוקדים מתענגת, כמעט זחוחה, הופכת לסיעת פליטים שסירתם צוללת לקרקעית הים. או את צמד השירים הנפלאים 'סוף המסע' ו'אַללָּהֻֿ אַכְּבָּר', שבהם הצער הגדול על הטובעים והנקברים אינו מצליח להחניק את השמחה על ילד אחד שהצליח לבקוע ממעי הים או העפר ולקום לתחייה.
DMNT
בְּכָל לַיְלָה פּוֹרְחִים מֵרֹאשָׁה שֶׁל אַיירִיס שֵׁמוֹת וּמִלִּים,
כּוֹכָבִים נוֹשְׁרִים בִּמְהֻפָּךְ, הִבְהוּב אַחֲרוֹן,
נְגוֹזִים, כְּמוֹ חֲלוֹם בְּסַנְוַרֵי הַיְקִיצָה.
טָעוּת, חוֹשֶׁבֶת אַיירִיס, דִּיאַגְנוֹזָה נְכוֹנָה
אֵינָה חֲצִי מַרְפֵּא ('דִּיאַגְנוֹזָה' עוֹד לֹא נֶעֶלְמָה),
הִנֵּה הִיא רוֹאָה בְּדִיּוּק מַקְפִּיא־דָּם מַה קּוֹרֶה
וְאֵין בְּיָּדָהּ לְהִנָּצֵל. גְבִרְתֵּנוּ שֶׁל הָאֲבֵדוֹת,
שֶׁל הַמִּלִּים הַנֶחְמָסוֹת, גְבִרְתֵּנוּ
שֶׁל הָעֲרָפֶל.
בְכָל לַיְלָה אַיירִיס מִתְמַעֶטֶת.
בְּאַחַד הַבָּתִּים בַּפַּרְוָר הֶחָשׁוּךְ
תִּינוֹק גָּדַל.