בזמן של טרנטינו

נתחיל מהסוף, אפילו אחרי הסוף. אל דאגה — אין פה ספוילרים: במהלך כתוביות הסיום ל"היו זמנים בהוליווד" חותך טרנטינו לפרסומת פיקטיבית מהסיקסטיז לסיגריות "רד אפל" (מותג מומצא שקיים בסרטיו). בפרסומת בשחור־לבן עומד ליאונרדו דיקפריו — המגלם כוכב טלוויזיה משנות ה־60 — ומדבר באיטיות על איכויות הסיגריה. הפרסומת ארוכה, ארוכה מאוד. אפילו טרחנית. ואפשר פשוט לדמיין את טרנטינו מתפקע מצחוק מאחורי המצלמה על כך שיצר העתק מושלם לפרסומת "מפעם".

זה סרט שכולו אהבה לפרסומות כאלה, לסדרות זבליות מהטלוויזיה האמריקאית אז והיום, לטיפוסים כמו הכוכב ליגה ב' ריק דלטון שמגלם דיקפריו, או הכפיל המזדקן שלו קליף בות' (בראד פיט המעולה), או הכוכבת המתוקה שרון טייט (מרגו רובי), שהקריירה שלה נגדעה באיבה בטבח שאירגן צ'רלי מנסון בביתה ב־1969, ומעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה. סביב המשולש הזה, הלוזרי משהו, בונה טרנטינו את "היו זמנים בהוליווד".

כולם יודעים מי זה קלינט איסטווד או מי זה סטיב מקווין. אף אחד לא זוכר את שחקן הטלוויזיה השני או השלישי שהתחרה איתם על התפקידים שהפכו אותם לכוכבים ענקיים והפסיד. ובמידה רבה, הסרט הוא מכתב אהבה והוקרה להם, הנשכחים. מרבים לדבר על אהבת הקולנוע של טרנטינו, אבל למעשה הסרט הזה בנוי בעיקר על אהבת טלוויזיה, שפתוחה כמעט בכל סצנה בסרט. כולם בו צופים בטלוויזיה, כולם בוהים, כולם חולמים להצליח בה למרות שברור לכולם שהיא לא טובה במיוחד.

זה סרט שיש בו משהו נוסטלגי אבל גם עצוב מאוד. כאן גם צריכה להגיע נורת אזהרה: זה סרט שונה של טרנטינו, וממש לא ברוח "ספרות זולה" או "קיל ביל". יותר "ג'קי בראון". קוונטין מתגלה כאן כבמאי בוגר, איטי יותר וגם מלנכולי יותר (ולצערי מתגלה גם לראשונה כארכי־שמרן ושונא היפים, אבל נמחל לו על כך). חובבי טרנטינו קלאסיים — כאלה שמצפים רק לסצנות "מגניבות" או דיאלוגים שנונים — יצטרכו להתאזר בסבלנות. רובו בנוי ממעקב סיזיפי אחר שלוש הדמויות ושגרת יומן. קצת כמו ספר ארוך (ואכן, טרנטינו התחיל את הפרויקט כספר) המתפתל ברחבי לוס־אנג'לס, במסורת של אלמור ליאונרד ותומאס פינצ'ון. רק בחצי השעה האחרונה חותך טרנטינו לפואנטה חדה ואלימה, וממנה לסוף נוגה וחלומי שנוגע בפנטזיה.

לא להחמיץ. רק קחו בחשבון שהסרט הזה הוא אחר.