מטען חריג

אנדרו סולומון ידע מגיל צעיר מאוד שהוא שונה. זה לא רק שהוא תמיד התעניין בבנים יותר מאשר בבנות, הוא גם היה בוגר בהרבה ועדין בהרבה מכפי שילדים בגילים אכזריים במיוחד מוכנים לקבל. ואם היה רגע שבו לא חשב על כמה הוא שונה, הזכירו לו את זה בבית הספר. הבהירו לו שהוא פריק, שחבל לו בכלל להתחיל את החיים.

כשהיה אנדרו בכיתה ב', כולם הוזמנו למסיבת יום ההולדת של בובי. חוץ ממנו. אמא של בובי אמרה לאמא של אנדרו שבובי לא אוהב את אנדרו ולא רוצה אותו במסיבה. בית הספר היה במרחק 45 דקות נסיעה, אז בכיתה ז' עבר סולומון בכל יום תשעים דקות הלוך־חזור, שבהן אוטובוס תלמידים שלם קרא לעברו קריאות גנאי הומופוביות בלתי פוסקות. לפעמים ישב ליד נערה כמעט עיוורת, שניסתה ללמד אותו להתעלם. כשהיה בכיתה ח', המורה למדעים בבית הספר הכה־פרוגרסיבי שלו בניו־יורק אמרה לכיתה שהומואים מפתחים קשיי שליטה בצרכים בגלל הנזק שנגרם לישבן שלהם.

סולומון בילדותו

"לא הלכתי לקפטריה כי כשישבתי עם הבנות, הבנים צחקו עליי", מספר עכשיו סולומון ממרחק של ארבעים שנה וצלקות בלתי נראות שמעולם לא באמת הגלידו, "וכשישבתי עם הבנים, הם עדיין צחקו עליי ואמרו שאני צריך לשבת עם הבנות".

היום, אנדרו סולומון בן ה־55 מצליח ומפורסם ומשפיע הרבה יותר ממי שגרמו לו למחשבות אובדניות. הוא כל כך מצליח ומפורסם ומשפיע, שאת התאריך המקורי לראיון איתו היה צריך לשנות, בגלל התחייבות קודמת לערב גיוס כספים עבור המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, קירסטן ג'יליברנד. הוא כותב מבריק ומקורי, עטור שבחים ופרסים, חוקר של האדם השונה והדחוי שספריו, על דיכאון ועל הורות לילדים עם חריגויות, הפכו לרבי־מכר, ואדם שחיבק את הזהות שהוצמדה לו כ"היסטוריון של עצבות", והפך אותה לא רק לקריירה אלא גם למפלט אישי מאותה עצבות בדיוק.

העצב אין לו סוף

סולומון נולד במנהטן למשפחה מבוססת ולא חסר לו כלום, אבל שנות השבעים היו הומופוביות במיוחד, ואמו היהודייה לא הצליחה להבין למה הבן שלה לא בסדר. "אמי זיהתה מוקדם מאוד שאני דיסלקטי והתחילה לעבוד איתי על קריאה בגיל שנתיים. ההורים ניסו לרשום אותי לכיתה א' ב־11 בתי ספר בניו־יורק, וכולם דחו אותי בטענה שלעולם לא אלמד קרוא וכתוב, אבל אמא עבדה איתי בסבלנות אין קץ והצלחנו לנצח את הדיסלקציה. הבעיה היא שאחרי הניצחון הזה, אמא חשבה שהיא יכולה לתקן כל דבר שלא בסדר אצלי, כולל הומוסקסואליות".

היא לא הבינה שזה בלתי אפשרי?

"היא אמרה לי פעם, 'לך לטיפול ותספר לפסיכולוג איך האמא האיומה שלך הרסה לך את החיים'. אפשר לאהוב מישהו אבל לא לקבל אותו, אפשר לקבל מישהו אבל לא לאהוב אותו. הדרך שבה ההורים קיבלו אותי הייתה מסובכת וכואבת, אבל אני בילבלתי את זה עם חוסר אהבה. היום אני יודע שהם פשוט לא יכלו אז לדבר בשפה של הבן שלהם".

אמא יהודייה. צריך לתת לה הנחה.

"את צוחקת, אבל לא יודעת עד כמה את צודקת. אמא חשבה שלא כדאי להיות יהודים, ואם אין ברירה, אז לא כולם צריכים לדעת שאנחנו כאלה. היא קיבלה את זה מאבא שלה, שהסתיר את יהדותו כדי להישאר בעמדה בכירה בחברה אנטישמית. הם פשוט הפנימו שעדיף להחביא את הזהות מאשר להסתכן בתשלום מחיר עליה, אבל אני לא מצאתי שלווה עד שלא רק השלמתי עם הזהות שלי, אלא התחלתי לאהוב אותה".

במשך שנים ניסה סולומון להילחם בטבע. בגיל 13 קנה עותק של "פלייבוי" והתאמץ למצוא דרכים להתלהב. "כשהגעתי לתיכון ידעתי שאצטרך לעשות סקס עם בנות ושאין סיכוי שאצליח. זו הייתה רק אחת מפעמים רבות שבהן חשבתי ברצינות על מוות".

הניסיונות להפוך לסטרייט הביאו אותו לסיטואציות שעכשיו הוא יכול לצחוק עליהן, אבל בזמן אמיתי היו אפלות במיוחד. "נרשמתי לכל מיני מקומות שנתנו 'ייעוץ', נקרא לזה ככה. שלחו אותי לתרגל סקס עם נשים זרות, שהתברר שזו הייתה העבודה שלהן".

מה זה לתרגל סקס?

"אני זוכר שהייתי צריך לזחול עירום ולהעמיד פנים שאני כלב, בזמן שהיא העמידה פנים שהיא חתול. אחת מהן סיפרה לי שהיא נקרופילית, אבל למרבה הצער כבר לא יכולה לעשות את הדבר שלה כי תפסו אותה בחדר מתים".

באמת מפתיע שלא הפכת לסטרייט.

"פעם טיפסה עליי אישה והתחילה לקפוץ ולצעוק 'אתה בתוכי, אתה בתוכי'".

נו, לא רע.

"אני זוכר ששכבתי שם, תוהה אם באמת כל כך משעמם להיות סטרייט".

בגיל 23 היה לסולומון חבר רציני ראשון. "מישהו שאתה יכול לבנות איתו חיים", הוא אומר, "אבל אני פשוט לא הייתי מוכן, עשיתי הכל כדי להרוס את זה". זו הייתה תחילתה של הידרדרות נפשית קשה, שהגיעה לשיאה עם מות אמו מסרטן השחלות.

"אחרי שאמא אובחנה, אחת מחברותיה הטובות ביותר מתה מסרטן השד. אמא הייתה מאוד ברורה: היא לא רצתה ללכת כמו סנדי, שסבלה כאבים נוראיים וצרחה במיטת בית החולים. היא אמרה שתעשה עוד סיבוב כימו אחד ותמשיך בטיפול כל עוד יש סיכוי להבריא, אבל דרשה שנעזור לה ללכת ברגע שיהיה ברור שאין סיכוי ונשאר רק למות בייסורים".

ביום שבו סיימה האם את חייה, היו אנדרו, אחיו ואביו לצידה, מחזיקים את ידה ועוזרים לה לעזוב את העולם הזה. "זו הייתה הבחירה הנכונה, לה ולכולנו. היא מתה בכבוד רב, עדיין נראית ונשמעת כמו האמא שהכרתי. גם 28 שנים אחרי, יותר ממחצית חיי, הרגע שבו היא לקחה את הכדורים עדיין צרוב לי בתודעה. למרות שהיו לנו יחסים מסובכים, במיוחד סביב היותי הומו, אני מרגיש בר מזל שהיא הייתה אמא שלי. המילים האחרונות שלה אלינו היו, 'חיפשתי כל כך הרבה דברים בחיים האלה וכל הזמן היה לי גן עדן עם שלושתכם'. הערצתי את אומץ ליבה ואת המשמעת שלה, ושמחתי להיות לידה על ערש דווי, אבל המוות שלה הרס אותי".

את ספרו הראשון (A Stone Boat, נובלה שלא תורגמה לעברית) כתב סולומון במקביל למאבק של אמו בסרטן ופירסם אותו אחרי מותה, לצלילי ביקורות טובות מאוד, אבל הוא לא היה מסוגל ליהנות מהרגע. "אני תמיד מדמה דיכאון למבנה ברזל שצובר חלודה במשך שנים ואז יום אחד פשוט מתמוטט לגמרי", הוא אומר. "אתה מגיע לנקודה שבה אתה לא יכול לתפקד ביומיום. ההפך מדיכאון זה לא אושר אלא חיוניות, ופתאום לא רציתי לעשות כלום. התעלמתי מחברים, הייתי עייף כל הזמן. הביקורות הטובות לא הזיזו לי. המצב הידרדר לחוסר יכולת לעשות את הדברים הכי פשוטים. הכל נראה כמו עבודה קשה, לא היה לי כוח להכין ארוחת צהריים, להתקלח. בסוף באו התקפי החרדה והם באמת כמעט הרגו אותי. חצי שנה הייתי משותק לגמרי".

סולומון טופל אז בידי פסיכיאטר שהתעקש לא לתת לו תרופות. היום הוא יודע שהיה צריך להחליף פסיכיאטר הרבה יותר מוקדם. "יום אחד התעוררתי במיטה וחשבתי שחטפתי שבץ. שכבתי משותק כמה שעות, עד שהטלפון צילצל ואבא שלי היה על הקו. אמרתי לו, 'אבא, אני בצרות גדולות'. עברו עוד כמה שנים עד שנמצאו התרופות הנכונות והמטפל הנכון, אבל לפחות עשיתי משהו רגע לפני שהיה מאוחר מדי".

לתקופה האיומה הזו, שבה היה חולה ולמעשה לא קיבל טיפול, הייתה תוצאה אחת חיובית: היא הוציאה מסולומון ספר אדיר על דיכאון. "דמון של צהריים: אנטומיה של דיכאון", זכה ב־2001 בפרס "הספר הלאומי" היוקרתי, נכלל ברשימת מאה הספרים החשובים של העשור של מגזין "טיים" ותורגם לשפות רבות, בהן עברית. סולומון הפך לכוכב, ואכן, להיסטוריון של עצבות.

בשנים שלאחר מכן התמקד סולומון בעיקר בכתיבה מגזינית על נושאים שנעו בין קולינריה לחייהם של חירשים, והמשיך לאסוף פרסים. ואז הגיע הספר המעוטר והחשוב ביותר שלו, "רחוק מהעץ: הורים, ילדים והחיפוש אחר זהות", שיוצא עכשיו בישראל בהוצאת "מטר". בספר חוקר סולומון את חייהן של משפחות שמגדלות ילדים עם חריגויות — פיזיות, נפשיות, או כאלה שנובעות מנסיבות הולדתם. הרשימה כוללת אוטיסטים, חירשים, נמוכי קומה — שמכונים בספר באופן ישיר "גמדים" — ילדים עם תסמונת דאון, עם סכיזופרניה, עם נכות פיזית, ילדים שנולדו כתוצאה מאונס, וגם מחוננים, כי לדבריו, להיות "חריג מוצלח", או חריג לטובה, יכול להיות מועקה של ממש. התוצאה היא ספר מרגש מאוד, מרחיב ראש, פותח לב, כתוב נפלא.

"בעבודה שלי בעולם החירשים הופתעתי לגלות שאני מזדהה איתם", אומר סולומון, "ובעבודה על הספר גיליתי שאני מזדהה עם כל חריג, למרות שעל פניו אין בי שום חריגות פיזית או נפשית. לפעמים היה לי יותר קל לשאול הורים על ילדיהם הנכים, ילדים שנולדו בעקבות מעשי אונס, או שגדלו להיות פושעים, מאשר לשאול אותם איך הגיבו כשגילו שהילד שלהם הומו".

אחד הסיפורים המרגשים בספר הוא על אישה שנאנסה כנערה, והחליטה ללדת את התינוקת. "כשפגשתי אותה היא הייתה בת חמישים, אבל כשזה קרה היא הייתה רק נערה שעברה טראומה נוראית, כל החיים שלה השתנו, ועדיין היא החליטה להשאיר את ההיריון ולגדל את התינוקת. שאלתי אם היא עדיין כועסת, והיא אמרה שהיא כעסה מאוד במשך שנים, אבל עכשיו היא רק מרחמת על האנס. היא אמרה: 'יש לו ילדה יפה ושני נכדים נהדרים והוא לא יודע את זה, ואני כן. אני בת מזל'".

מפגש מדהים אחר היה לסולומון עם זוג לסביות להן ילד טרנסג'נדר — הסערה המושלמת של דמוגרפיית שוליים בארה"ב. דווקא הן הצדיקו את הרצח ב־2009 של ג'ורג' טילר, רופא שביצע הפלות, כי לדבריהן, "התנ"ך אוסר על הפלות". סולומון היה מזועזע. "הן היו מאוד מתוסכלות מחוסר הסובלנות של החברה כלפי הזהות שלהן כלסביות ושל הילד כטרנסג'נדר, בלי שום מודעות עצמית לחוסר הסובלנות שלהן כלפי אחרים".

מה שהפתיע אותו במיוחד היה עוצמת רגשות האשמה של ההורים. הוא מספר בספר על שיחה עם ג'יימס ווטסון, חתן פרס נובל שבנו סובל מסכיזופרניה, שאמר לו כי ברונו בטלהיים, הפסיכולוג שקבע שאוטיזם וסכיזופרניה הם תוצאה של הורות גרועה, היה האדם הרע ביותר במאה העשרים, אחרי היטלר. "אני חושב שלא הבנתי כמה אשמה הורים נושאים על עצמם עד שהפכתי להורה בעצמי", אומר סולומון.

איזה סיפור הפתיע אותך במיוחד?

"פגשתי אישה משכילה מאוד שבנה סובל מאוטיזם קשה, שאמרה שזה קרה כי היא עשתה סקי בהיריון והשהייה בגבהים פגעה בעובר. לקח לי כמה שניות להגיב. יש הרבה מאוד הסברים לאוטיזם, חלקם מבוססי מדע וחלקם בולשיט, אבל 'סקי עשה את הבן שלי אוטיסט' היה משהו חדש. האישה החכמה הזו כל כך הפנימה את נראטיב ההאשמה העצמית, שהיא בכלל לא הבינה שהיא ממציאה דברים".

יש הבדל בתגובות ההורים כשהחריגות נראית חיצונית, לעומת חריגות שלא נראית מבחינה חיצונית?

"הבדל בוטה. הורים יתחברו לילדים עם ליקויים פנימיים חמורים ואפילו מסכני חיים, אבל יתקשו לעכל ילדים עם פגמים חיצוניים שאפשר לראות בקלות, גם אם הם קטנים. יש הורים שדוחים אפילו ילדים עם סימני כוויות חמורים".

הם מתביישים לדעתך?

"כן, זה פוגע בגאווה שלהם. הם לא רוצים שיסתכלו עליהם ברחוב, כי פתאום כל אחד יכול לראות שזה לא הילד שרצינו. חצי מהילדים המועמדים לאימוץ בארה"ב הם ילדים עם מוגבלויות. מאידך, הילדים האלה הם רק חלק קטן מהמספר הכללי של ילדים עם מוגבלויות, כך שהרוב כן נשארים עם ההורים שלהם וזוכים לאהבה גדולה".

יש דיון שלם סביב השאלה, אם ילדים חריגים צריכים ללמוד באותה מסגרת עם ילדים "רגילים".

"אני יכול להבין שלפעמים ילדים חריגים מעכבים ילדים רגילים, אבל זה רק כי מראש אנחנו מגיעים עם דעות קדומות. כל המחקרים מוכיחים שילדים שנמצאים מגיל צעיר בסביבת ילדים חריגים, גדלים להיות אנשים יותר אמפתיים, יותר סובלניים ויותר טובים. ילדים יודעים רק מה שהם לומדים בבית או מהסביבה, אם נלמד אותם מההתחלה לקבל את מי שלא נראה כמוהם, העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב".

אתה מקדיש פרק לחריגות של מחוננים, כי מתברר שלהיות יותר טוב מאחרים זה גם לא קל.

"כן, יש הרבה מאוד דברים משותפים. אותו מסתורין, אותו בידוד, אותו חוסר הבנה מצד החברה. הופתעתי לגלות שילדים בעלי חריגות שנחשבת 'לא רצויה' הופכים עם הזמן ליותר אהובים, ודווקא אלה בעלי ה'חריגות הרצויה' סובלים. לא רק שאף אחד לא מתייחס אליהם כאל חריגים, להפך, הם כביכול טובים מדי ואין להם בעיות. אפילו השוני של אנשים עם יכולות וכישרונות יוצאי דופן לא מובן לנו יותר מאשר אוטיזם".

תוך כדי קריאה קיבלתי את הרושם שהספר שינה את דעתך על הפלות ושאתה כבר לא אוטומטית בעדן.

"צריך להפריד. דעתי על כך שרק האישה יכולה להחליט מה לעשות עם הגוף שלה לא השתנתה ואפילו התחזקה. אבל אני כן חושב שחשוב לקבל החלטות יותר מושכלות, לנסות עד כמה שאפשר להפריד את התגובה הרגשית המיידית מהמחשבה לטווח ארוך. לא כל פגם שמתגלה בבדיקת אולטרסאונד מצדיק ויתור על הילד".

בישראל עושים יותר בדיקות במהלך היריון מרוב העולם המערבי, ומאשרים הפלות בשלב מאוחר מאוד.

"לא ידעתי את זה, מעניין. אולי זה בא מתחושת הרדיפה והטראומות של היהדות, אולי ישראלים מרגישים שהם חייבים ילד מושלם כי אחרת הוא לא ישרוד. אבל אין דבר כזה ילד מושלם. אני גבר לבן, בריא ומשכיל שחי באמריקה, והיו לי יותר ימים עצובים בחיים מהרבה מהאנשים שפגשתי בעבודה על הספר".

צילום אילוסטרציה. סולומון: "אין דבר כזה ילד מושלם. אני חושב שלא הבנתי כמה אשמה הורים נושאים, עד שהפכתי להורה בעצמי"

הרגשתי אשם

היום סולומון נשוי לג'ון שר, לו הוא מקדיש את הספר. יש להם ארבעה ילדים, שניים מהם ילדים ביולוגיים של סולומון, וכולם קוראים לו ולבן זוגו 'אבא ואבא'. הבן הצעיר, ג'ורג', בן עשר, נולד במהלך העבודה על הספר. לפני שעזבו את בית החולים התברר כי יש לו בעיה ברגליים, הוא לא הזיז אותן כמו שתינוקות אמורים. הרופאה הסבירה לבני הזוג כי לג'ורג' יש מתח שרירים גבוה מהרגיל וייתכן שהסיבה לכך היא נזק מוחי.

"לכל אורך העבודה על הספר חשבתי מה יקרה אם באמצע הכתיבה על ילדים יוצאי דופן ייוולד לי ילד כזה", כותב סולומון בספרו. "נזכרתי בהורים שסיפרו לי איך בישרו לכולם על התינוק הבריא שנולד להם, וכעבור יומיים נאלצו להתקשר ולספר סיפור אחר. הרגשתי אשם גם על כך שהבאתי לעולם ילד שאולי צפוי לו סבל, וגם על כך שלמרות כל מה ששמעתי וראיתי מהורים נפלאים לילדים חריגים, לא רציתי להצטרף אליהם".

סיפורו של ג'ורג', שאת סופו לא נקלקל כאן, מעניק סיום מושלם לספר ששינה מאוד את האיש שכתב אותו. "אני מרגיש שיש סיבה שילדים מסוימים נולדים להורים מסוימים", הוא אומר, "לפעמים נדמה שהילדים האלה לא היו יכולים להיוולד לאף אחד אחר. מישהי שיש לה ילד עם נכות מאוד קשה אמרה לי, 'אלוהים לא נותן לך יותר ממה שאתה יכול להתמודד איתו', אני לא בטוח שהיא לא הייתה מעדיפה ילד בריא, אבל רוב ההורים שראיינתי לספר אמרו שלא היו רוצים ילדים אחרים. זה משהו שאין לי הסבר רציונלי עבורו".

סולומון ממשיך גם היום להיאבק בדיכאון שמנסה מדי פעם לתפוס אותו לא מוכן. הוא לוקח תרופות באופן קבוע ונמצא בטיפול. לפני שנה עבר תקופת רגרסיה, אבל ההבדל, לדבריו, הוא שעכשיו הוא מבין מה קורה, יש לו מערכת תמיכה רחבה והרבה סיבות לחיות. "היום אני יודע איך להיות לא־מאושר בדרכים לא הרסניות, מצאתי פרופורציות. במקום להרגיש שלעשות מקלחת זה אתגר גדול, אני יודע שלאהוב את הילדים שלי כמו שהם זה האתגר האמיתי ושווה את הכל בחיים". ×

עטיפת הספר

סיפור של בחירה

אילנה שריג היוז מספרת על ההורות המיוחדת למיקה בת ה־21

לפעמים השאלה עד כמה אני מצליחה להכיל באמת את הבת שלי – מיקה, בת 21 עם מוגבלות פיזית קשה ומורכבת – מתומצתת למשך הזמן שלוקח לה להגיד משהו.

לפעמים היא נתקעת, משתהה, ואני, בת אדם עם סבלנות די מוגבלת, ממתינה במרווח שבין המילים ומרגישה שתכף אצרח מרוב תסכול. אבל אני מחכה, ובכל פעם שההמתנה הזו מניבה משפט משמעותי או שאלה, אני מרגישה ניצחון קטן על עצמי.

הורות מיוחדת היא סיפור של הכלה ושל נפרדות.

"הורים שמביטים אל תוך עיניו של ילדם ורואים לפניהם את עצמם וגם דבר מה שזר להם לחלוטין, ומפתחים קשר עמוק ועז לכל אחד מצדדיו – הורים כאלו יוצאים לחופשי", כותב אנדרו סולומון בספרו. ואני מביטה אל תוך עיניי שלי ושואלת את עצמי: האם אני חופשייה?

אחד הדברים שטילטלו אותי בספר היה הגילוי שאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים מזדקנות מהר יותר, וגם נוטות לסבול יותר ממחלות שונות ולמות מוקדם יותר. בהתחלה קראתי ונבהלתי – לא רק בגלל המחלות והמוות, אלא בגלל הזיהוי המוחלט הזה בין האימהות שלי למיקה, לבין הגוף שלי ומי שאני. אבל אז התבהר לי פתאום משהו. יש לי בחירה.

הורות מיוחדת היא גם, בעיקר, סיפור של בחירה.

לא בחרתי את הדרך שבה מיקה נולדה או את המוגבלות שלה. גם מיקה לא בחרה. אבל אני יכולה לבחור איך להיות אמא שלה, וגם היא יכולה לבחור את מסלול חייה. ואנחנו בוחרות, בכל יום מחדש, להיות אנחנו. אבל מה זה אומר, להיות אנחנו?

הורות מיוחדת היא דבר תובעני ושואב. קל לשכוח בה את עצמך. את כל הדברים שהיית לפניה. את הדברים שאת עדיין, גם בתוכה. להיות אני בתוך ההורות הזו, זו עבודה מתמדת ועקשנית של התקרבות לעצמי, של פינוי מקום לאישה הנפרדת שאני מעבר להיותי אמא מיוחדת, וכן, גם של פרידה מהאשמה הכרוכה בכך (ותמיד יש אשמה).

כשאני חיה כך, בעוצמה ובמלואי, אני גם נעשית אמא טובה יותר: קל לי יותר לאפשר למיקה לגלות את מי שהיא מעבר למוגבלות, ולהכיל ולקבל את העובדה שחייה יהיו שונים מאוד מחיי. קל לי יותר לפתח קשר עמוק ועז לכל הצדדים שלה.

אני ערה לשונות של הבת שלי ומכירה בה. היא תמיד תהיה שם. אבל אני מבינה שהשונות הזו היא לא מיקה.

אני ערה להורות המיוחדת שלי ומכירה בה. אני תמיד אהיה האמא של מיקה. אבל ההורות הזאת היא לא כל מה שאני.

למרות התדמית שמולבשת לעיתים על הורים מיוחדים, אני לא אמא מושלמת. אבל דווקא חוסר השלמות הזה מאפשר לי לקבל גם את עצמי וגם את מיקה כפי שאנחנו. כשאני משתפת בעמוד הפייסבוק שלי את מי שאני – אמא, אישה, אקטיביסטית חברתית, חובבת שירה (ומילים בכלל) ועוד – ומאפשרת למיקה לחשוף לעולם את מי שהיא – משוררת, פילוסופית, אדם מלא וחושב, כפי שהיא משתקפת בכתיבות השבת המשותפות שלנו, שרבים ורבות לוקחים מהן מחשבות לדרך – אני מרגישה שיחד אנחנו מעבירות מסר. והמסר הזה הוא שאנחנו לא רק מה שמגדיר אותנו בעיני העולם, לא רק "אמא מיוחדת" ו"בת עם מוגבלות". אנחנו הרבה יותר מזה.

יש הומור ואהבה במרווחים בין מילים שנאמרות לאט, גם אם לפעמים מתחשק לצרוח בהמתנה. יש עוצמה בפגיעוּת ובדיבור על הקשיים, אבל גם בחשיפת היופי שנמצא מאחורי הדברים ובעומקם. יש "אנחנו" שההבדלים בינינו לא יכולים לבטל.

ותמיד, תמיד, יש בחירה.