מה יהיה עם אבו־מאזן, אמרתי לאחד ממקורביו, הוא עושה טעות אחרי טעות. לא הייתי מגדיר את זה כטעויות, הוא ענה, הוא עושה אותם דברים שהוא רגיל לעשות כבר שנים, רק שהעולם סביבו השתנה.
אם יש משהו שהרשות הפלסטינית הייתה אמורה להפנים בשלב הזה, זה שההתערבות שלה בבחירות בישראל גורמת לה יותר נזק מתועלת, והיא בבחינת הרמה להנחתה לנתניהו – שכרגיל מיהר לעשות בה שימוש. אם בעבר מנהיגי המרכז־שמאל היו מגיעים מדי פעם לפגישות עם אבו־מאזן, גם בתקופות של נתק בינו לבין ישראל הרשמית, היום הם מתרחקים מהמוקטעה כמו מאזור אסון.
החיבוקים עם נעה רוטמן, שהגיעה לרמאללה בעיקר כנכדתו של יצחק רבין, לא התקבלו יפה גם בצד השני. המותג ”אוסלו“ חביב על דעת הקהל הפלסטינית אפילו פחות מזאת הישראלית. "זוהי סכין בגב האומה", אמרו בחזית העממית, ”אבו־מאזן לא מצא זמן להיפגש בחג הקורבן עם משפחות השהידים, אבל מצא זמן לנכדה של רבין“, אמרו בחמאס. גורמים בפת"ח אמרו שלא לציטוט: ”איך אפשר לתקוף מדינות ערביות על נורמליזציה עם ישראל כשהנשיא הפלסטיני מתחבק עם מועמדת ישראלית לכנסת?“. חברת הכנסת המיועדת עצמה הפגינה חיבור רופף למדי למציאות כשדיווחה שאבו־מאזן, שכף רגלו לא דרכה בעזה יותר מעשור, הבטיח "לעזור מול חמאס" בנושא אברה מנגיסטו.
אבו־מאזן עובר בשנים האחרונות תהליך של ערפאתיזציה בדעת הקהל הישראלית. חלק מהביקורת הוא הרוויח ביושר, אבל חלקה הוא מהלך פוליטי מחושב שמטרתו דה־לגיטימציה להסדר עתידי עם הרשות. הקפאת כספי המסים של הרשות עקב התשלום למשפחות האסירים והשהידים אמנם יצרה כאב ראש ענק למערכת הביטחון, שרואה בשמירת היציבות הכלכלית בגדה אינטרס ישראלי מובהק, אבל הצפת המימון הפלסטיני הממוסד של טרור נגד ישראלים, שבעבר זכה ליחס של תופעת טבע, הוא אחד המהלכים האפקטיביים של הימין בשנים האחרונות.
עדות נוספת להתנהלות התמוהה של הראיס היא ביטול הפגישה שתוכננה לו עם 31 חברי קונגרס רפובליקאים שהגיעו לאזור במסגרת משלחת של איפא"ק, אחרי שבפגישה מקבילה עם חברי קונגרס דמוקרטים עלו שאלות על נושא מימון הטרור, שרודף אותו כצל. זה שהוא מחרים את הבית הלבן ושליחיו זה דבר אחד, אבל לדחות הזדמנות להעביר את המסרים שלו לחברי קונגרס שמובאים לסף לשכתו על ידי השדולה הפרו־ישראלית בוושינגטון, זה כבר מעיד על מידה רבה של ניתוק וייאוש מהמערכת האמריקאית. "כנראה אנחנו לא שווים את הזמן שלו", אמר אחד מחברי הקונגרס. הפלסטינים בונים על האגף האנטי־ישראלי הקולני בתוך המפלגה הדמוקרטית ומוותרים על 90 אחוז מוושינגטון. זו אינה התנהלות נבונה.
אבו־מאזן מדמם בהתמדה נכסים לפרויקט הלאומי הפלסטיני: רצועת עזה, כלומר השליטה בחצי מהעם; התמיכה האמריקאית הפוליטית והכספית; תשומת הלב הבינלאומית, שבעבר הייתה כמעט אוטומטית; וכמובן – התמיכה הבלתי מותנית של מדינות ערב, שהפכה להיסטוריה. לכך ניתן להוסיף גם את השליטה בהר הבית, שם הירדנים מצד אחד והאיסלאמיסטים מצד שני נותנים את הטון. עם מה הוא נשאר? עם השלטון ועם העקרונות. לפחות בינתיים.
