"המוות של אבא והמוות של דביר כל כך שונים, אבל גם כיתומה וגם כאם שכולה אין לי אופציה להתמוטט"
שני פיגועים רצחניים קטפו את יקיריה של רחלי שורק: אביה, הרב בנימין הרלינג, נורה למוות בשנת 2000, ובנה, דביר, נדקר בידי מחבל בשבוע שעבר | עכשיו, כשאמה האלמנה ברכה לצידה, הן משחזרות את רגעי הבשורה המרה, מדברות על ההתמודדות והמחשבות מול אלוהים ומספרות על הנער המיוחד שנגע בכל כך הרבה לבבות | "דביר נתן לנו אור", אומרת רחלי, "19 שנה איתו זה כל כך מעט, אבל זה גם המון"
ביום חמישי בערב, חצי שעה לפני שהחל מסע הלוויה של דביר שורק, כינסו הוריו את ששת ילדיהם הנותרים באחד מחדרי הבית. המנחמים והתומכים נותרו בחוץ. "יואב דיבר ראשון", מספרת רחלי, אמו של דביר. "הוא אמר ש'משפחה שכולה' זו מין כותרת גדולה כזו, אבל שאין לנו שום כוונה לחיות תחת הכותרת הזו. אנחנו משפחה רגילה שקרה לה אסון. אנחנו נבכה ונתגעגע לדביר, אבל נמשיך להיות משפחה נורמלית. אני מסכימה עם יואב. משפחה שכולה זה לא מקצוע.
"אחר כך דיברתי אני, ואמרתי לילדים המתוקים שלנו שכל אחד מהם הוא אהוב ומיוחד לא פחות מדביר. בשבעה מדברים הרבה בשבח הנפטר, אומרים כל מיני משפטים, 'שהטובים ביותר הולכים'. היה לי חשוב לומר לילדים שלנו שכל אחד מהם הוא הטוב ביותר, שכולנו מכירים את דביר ואוהבים את דביר, אבל יודעים שהוא לא היה מושלם".
דברים בסגנון דומה כבר אמרה רחלי בעבר. אז, לפני 19 שנה, הייתה זו אמה, ברכה הרלינג, ששמעה מילדיה את המסר המחזק הזה. זה היה במהלך השבעה על הרב בנימין הרלינג, אביה של רחלי ובעלה של ברכה, שנרצח בפיגוע בהר עיבל באוקטובר 2000. "כולם דיברו בשבחו", נזכרת סבתו של דביר. "הילדים חשבו שצריך לעודד אותי אז הם אמרו לי שאני לא פחות טובה ויקרה למשפחה מאבא. לא ידעתי אז שזה היה רמז מקדים בסיפור".
"כל החיים שלנו הם מוטיבים ספרותיים", מחייכת רחלי. "אני שואלת את עצמי למה דביר שלנו תפס כל כך הרבה אנשים מכל הקהלים. אז אולי זה בגלל העיניים שלו, ואולי זה בגלל שמצאו אותו חובק את הספרים של דויד גרוסמן. זה בילבל אנשים. מה פתאום בחור עם פאות קורא גרוסמן? לאנשים נוח להישאר בתוך השבלונות והסטיגמות. זה מייתר חשיבה, מאפשר לנו להגיב באופן אוטומטי. הבלבול הזה עירבב אנשים, גרם להם לצאת מעצמם".
"זה מאוד חכם, רחלי, שהעברת את המסר הזה לילדים", חוזרת ברכה אל המעגל הקרוב. "הרבה פעמים אחים שכולים צריכים להתמודד עם התחושה שהם פחות טובים. כספרנית באולפנה מצאתי ספר שעוסק בנושא הזה. דאגתי להניח אותו במקום בולט".
"התוכנית המקורית שלי הייתה לאסוף בכל ערב מימי השבעה את כל הילדים להתכנס ולדבר כולנו יחד, לעבד את החוויות", אומרת רחלי. "די מהר הבנתי שהאינטנסיביות של השבעה לא מאפשרת את זה. אז שיחררתי, אבל מדי פעם אני שולחת שליחים לראות מה שלום כל אחד מהילדים".
אלפי מנחמים פקדו את בית משפחת שורק בעפרה. חלקם לא הכירו את דביר, רק ראו בכלי התקשורת את עיניו הטובות והגיעו לחבק. רחלי ויתר בני המשפחה מחבקים בחום את כל מי שמגיע. בתוך היגון, היא מוצאת כוחות לחייך לאנשים, להקשיב, ללטף. כמו דביר, גם הפנים שלה מאירות, לא מסגירות את הכאב על האב והבן שאינם עוד. "כל ימי השבעה אני מנסה להיות כלי קיבול ולספוג כמה שיותר מכל האהבה, הברכות והתפילות שמרעיפים עלינו", היא אומרת.
"חשוב לנו לומר תודה לכל האנשים שסביבנו ותומכים בנו כל כך. לא היינו צריכים את האסון הזה כדי לדעת איזה משפחה וחברים וקהילה נהדרים יש לנו, ועכשיו באמת פגשנו את זה במלוא העוצמה. תודה גם להמוני אנשים שבאו לנחם למרות שלא הכירו את דביר. כאמא של דביר חשבתי שרק אני רואה כמה הוא מיוחד, כמה אור יש לו בעיניים, אבל מתברר שלא רק אני ראיתי. עוד הרבה אנשים ראו והחליטו פשוט לבוא ולנחם".
לא קל לרחלי להתראיין. התפקיד של העמידה במרכז והעיסוק בתקשורת שמור באופן טבעי ליואב, הוגה דעות, עורך ועיתונאי. אמה סירבה עד היום להתראיין, למרות הפצרות חוזרות ונשנות. אפילו לסרט שיצרה המשפחה על האב, מיעטה להצטלם. באופן מפתיע, לראיון הזה ברכה הצטרפה. אחר כך היא אומרת לי שהיה לה חשוב לשמוע את רחלי, צעירת בנותיה, השביעית במספר, הבת הקטנה והרגישה שהפכה לפתע לאם שכולה.
ילד של בית
ביום רביעי בערב עבר על משפחת שורק ערב קיץ שלו. הפסטורליה הופרעה בעשר בלילה עם טלפון שהגיע מישיבת מחניים שבה למד דביר בשנה האחרונה. שאלו אם יצר קשר במקרה. סיפרו שהוא כתב לחבר שהוא עולה על האוטובוס מירושלים בדרך למגדל עוז ושהוא יגיע בזמן ללימוד המשותף. החברותא המתין לדביר. כשבושש להגיע וגם לא השיב לטלפון, פנה החבר אל הרב.
"אמרו לנו שבהתחלה הנייד שלו צילצל, אבל אז כנראה נגמרה הסוללה", משחזרת רחלי. "בדיעבד אנחנו יודעים שהסוללה נגמרה לו כבר בדרך לנווה דניאל. זה נתן איזה פתח של תקווה שאולי הוא נרדם באוטובוס והמשיך לקריית ארבע. מסע החיפושים החל. התקשרנו לסבים של דביר, ההורים של יואב, שגרים סמוך באפרת. דביר מאוד קשור אליהם. הוא לא היה שם. בשתיים בלילה, אמר יואב, 'זה לא יכול להיות מה שקורה פה', והחליט לנסוע לגוש עציון.
"הוא אמר לי: 'כדאי שאת תלכי לישון מוקדם, כי מחכה לך יום עמוס מחר, את צריכה לצאת מוקדם'. בימי חמישי אני מעבירה סדנה בתכשיטנות לנפגעי טרור, וצריכה לצאת בשבע בבוקר מהבית. אמרתי ליואב, 'אין מצב. אני לא יודעת איפה הבן שלי. אני לא הולכת לישון'. יואב יצא והיה איתי בקשר משם. בשלב מסוים הוא שלח הודעות מתחמקות. כשהתקשרתי אליו והוא לא ענה, כבר הבנתי. הסתובבתי לבד בבית וחיכיתי. בחמש לפנות בוקר שמעתי את הצעדים בחוץ. יצאתי אליהם. עמדו שם שלושה חיילים".
החקירה העלתה כי דביר בן ה־19 עלה על האוטובוס שנסע מירושלים לקריית ארבע. קצת אחרי שמונה בערב ירד בתחנה בצומת על ציר 60. רכב המחבלים שהסתובב קודם לכן בכבישי גוש עציון וחיפש טרף קל, עקב אחריו. דביר פנה רגלית לכיוון מגדל עוז כשהוא הולך מאחורי מעקה הבטיחות. בעיקול הכביש, כמה מאות מטרים לפני שער הכניסה למגדל עוז, אחד המחבלים ירד מן הרכב, שלף סכין ודקר דקירת מוות את דביר מאחור בראשו. המחבל השני שנהג ברכב עשה סיבוב פרסה, אסף את הרוצח ובתוך חצי דקה השניים נעלמו מן הזירה. דביר נותר ללא רוח חיים בצד הדרך. משפחתו מתנחמת בכך שמותו היה מהיר וכי הוא לא נאלץ לפגוש פנים אל פנים את מרצחיו.
אחרי שרחלי קיבלה את הבשורה המרה היא התלבטה כיצד תודיע לאמה. היא החליטה לחכות לאור ראשון ואז יצרה קשר עם אחותה שגרה ביישוב סמוך לאם. "היה לי חשוב שלא תבוא אל אמא משלחת מלאכי רעים", אומרת רחלי. "היא כבר חוותה את זה פעם, וגם אז זה היה פעם אחת יותר מדי".
"כשפתחתי את הדלת, הפנים של בתי אמרו שקרה אסון", מספרת ברכה. "מאחוריה הייתה חברה טובה שלי שלפני 19 שנה הייתה איתי כשקיבלתי את הבשורה על מותו של בעלי. שאלתי - מה קרה. היא בקושי הצליחה להוציא את המילה 'דביר' מהפה".
בשבת האחרונה של חייו היה דביר בקדומים. "התוכנית המקורית שלו הייתה להישאר בישיבה במגדל עוז", אומרת רחלי. "כשהוא שמע שאנחנו נוסעים לאמא שלי הוא כתב: 'המון זמן לא ראיתי את סבתא, אני בא'. זה היה כל כך אופייני לו. דביר לא התבייש להביע רגשות. הוא לא התבייש להקרין חום. כשהייתי אומרת לו מדי פעם, 'וואו דבירי, אני מתגעגעת אליך', הוא היה עונה, 'גם אני מתגעגע אליך, אמא'. הוא לא חשב שזו חולשה.
"בשנה שעברה הייתה לדביר איזו תוכנית שחשבתי שהיא ממש לא טובה לו. ישבתי איתו והסברתי לו את דעתי בעניין. הוא הקשיב. למחרת הוא בא אליי ואמר לי: 'אמא, חשבתי על מה שאמרת ואת צודקת'. ככה, פשוט. בלי אבל ובלי לסייג. אמרתי לו: 'דביריק, אתה יודע, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלך, הצניעות שלך להודות בטעות. בלי להתבייש'".
"במהלך השבת", מספרת סבתא ברכה, "נהנתי מאוד להביט בדמות המלבבת שלו, השלמה כל כך, הקורנת, היהודית כל כך. חשבתי שלו בעלי היה חי, היה זוכה להרבה נחת מדביר. במוצאי שבת, כשבא להיפרד, עלה בי צורך לתת לו משהו במתנה. חשבתי, מה נותנים לילד כזה? ואמרתי לעצמי, טוב, בעוד שבועיים יש לו יום הולדת, עוד אספיק לתת לו בהמשך. לצערי לא הספקתי. במקום זה אני מדברת עליו עכשיו".
"הערב יום ההולדת של דביר. היום בערב. י"ג באב", מצטמררת רחלי ביגון.
"אגב, הייתה עוד פעם שרציתי לתת מתנת יום הולדת", מוסיפה ברכה. "זה היה כשרחלי נולדה סמוך ליום ההולדת של אביה, והתנצלתי בפני בעלי שלא הספקתי להתייחס. הוא ענה לי: 'רחלי היא המתנה שלי'".
"השמחה המשפחתית האחרונה שאבא השתתף בה, הייתה הברית של דביר", נזכרת רחלי. "זה היה ממש כאן בחצר. ערב קודם אבא שלי בא ועזר ליואב לארגן את החצר ולתלות רשת צל. הברית הייתה בבית הכנסת והסעודה בחצר שלנו. לכן דווקא בגלל זה גם את הלוויה היה לנו חשוב לקיים כאן בבית הכנסת הסמוך לבית. כי דביר היה ילד של בית.
"הוא תמיד הביע עניין בכל אחד מבני המשפחה. הייתה לו תחושת אחריות למשפחה. באחת השבתות האחרונות הוא החליט במפתיע לבוא הביתה למרות שהיה אמור להישאר בישיבה, כי אחותו הגדולה, נועה, ונדב, החבר שלה, הגיעו לשבת. הוא אמר לי, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותם, אני חייב לבוא. אמרתי לנועה באותה השבת, שתדעי שדביר בא בשבילך ובשביל נדב".
החברים של דביר
"דביר לא דיבר הרבה", אומרת סבתא ברכה, "הוא בעיקר הקשיב. העיניים שלו בלעו כל מילה. הוא כל כך חי בעיניי. אני רואה אותו מולי. אני שומעת את הקול שלו. את הקול הרך והחם הזה".
את הקול הרך של דביר משמיעה לי רחלי. אריאל שלום, חברו של דביר, שלח למשפחה הודעה קולית שקיבל לפני שלושה חודשים, שבה דביר מדבר, מנגן ושר. רחלי מקשיבה לה שוב ושוב, שותה בצמא את דביר שלה.
"אריאל שלום היקר", נשמע דביר צוחק. "אני רק אומר את השם שלך וכבר עולה לי חיוך על השפתיים. כן, כן. בקיצור התבטל לי סדר ערב (לימוד בישיבה — י"א) אז הלכתי לירושלים קצת. אכלתי פלאפל, משהו מושחת כזה, והיה כיף. בקיצור, עכשיו אני בחדר שלי בישיבה ועלית לי לראש, ויש לי פה גיטרה אז התחלתי לנגן ונזכרתי בחמישית (כיתה ט' — י"א) שלנו. נראה לי ששם זה היה כשהמצאתי את השיר 'ובכן צדיקים', את המנגינה המעפנה הזו, שעדיין אני אוהב אותה, כי זה נוסטלגיה. אז תשמע קטע. שלוש, ארבע, היי. 'ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלזו וחסידים ברינה יגילו'", שר ומנגן דביר על הגיטרה וחותם בהמהום מצחיק: "בם בם בם תודה, אריאל. אתה לא חייב להקשיב. אם הקשבת עד עכשיו, אז וואלה אני מעריץ אותך. ואשמח אם תשתף אותי מה שלומך".
ההתעניינות של דביר בשלום חבריו הייתה כנה. רבים מחבריו הגיעו לשבעה וסיפרו למשפחה על יכולת ההקשבה המיוחדת של דביר. אחד מחבריו של דביר איבד את אביו במהלך התיכון. "כולם רצו לדבר איתי", סיפר החבר. "אבל לא רציתי לדבר עם אף אחד. רק עם דביר. דיברתי איתו באריכות. הוא יותר הקשיב לי. כמעט לא אמר דבר. וזו הייתה השיחה העמוקה והמשמעותית ביותר שהייתה לי עד היום".
חבר אחר הגיע למשפחה וסיפר שדביר ממש הציל את חייו. מתברר כי החבר עבר טראומה שנתיים קודם לכן, שעליה לא סיפר לאיש. הוא פגש את דביר באחת ממסגרות הלימוד ופתאום מצא את עצמו משתף אותו בחוויה הקשה שעבר. דביר הקשיב, הפציר בבחור שוב ושוב שיספר להוריו – ואז הבהיר לו בשקט שיש שתי אופציות: או שילך בעצמו ויספר להוריו על הטראומה או שדביר ייאלץ לגשת להורי החבר ולספר להם. החבר החליט לספר להורים בעצמו. בעקבות זה עבר הבחור טיפול והצליח להתאושש.
"ידענו כל השנים שדביר חבר של הבחור הזה, אבל מעולם הוא לא סיפר לנו את הסיפור הזה", אומרת רחלי מהורהרת. "זה סיפור מדהים כי דביר היה אז נער צעיר, בסך הכל בן 14, והוא גילה בגרות ואחריות יוצאים מן הכלל. היו עוד כל מיני חברים שהוא תמך בהם. אחד החברים למד בכיתה של ילדים הסובלים מלקות תקשורת. דביר ממש אימץ אותו. הוא הזמין אותו אלינו לשבת, ויכולתי לראות איך מצד אחד דביר ממש חבר, לא מתנשא, אך מצד שני הוא ידע להציב גבולות לנער ולהסביר לו מה לא מתאים לסיטואציה.
"אני אספר עוד משהו קצת מדהים. ממש בימים האחרונים הר"מ (רב־מורה — י"א) של החבר'ה ביקש מהם לומר אחד לשני מילות פרידה. אחד החברים פנה לדביר ואמר לו, אני רוצה לומר לך מילים שאומרים בדרך כלל אחרי שאנשים מתים. אבל אני אגיד לך את זה: אתה הבן אדם הכי טוב שפגשתי בחיי. הר"מ סיפר שכל החבר'ה זעו באי־נוחות מההכרזה הזו. אבל הבחור המשיך, הפליג בדברים, והסביר ופירט למה הוא מתכוון. יומיים־שלושה אחר כך, אנחנו יודעים מה קרה".
בשנה האחרונה השתתף דביר בקבוצת דיאלוג ולימוד של צעירים ישראלים ופלסטינים מאזור בית־לחם וגוש עציון. חברי הקבוצה הפלסטינים שלחו למשפחת שורק מכתב תנחומים, הכולל גם גינוי חריף לרצח. "כבר שנתיים אנו נפגשים בחדר אחד, פלסטינים וישראלים", כתבו. "בכל פגישה דיברנו על עצמנו, על חיי היומיום שלנו ועל העתיד שאנחנו רוצים לבנות יחד. היינו נפגשים אחת לשבועיים, גברים צעירים בגילאי 18־25. זו הייתה הזדמנות נהדרת לדבר.
"המציאות הקשה מכה בנו שוב. כשקיבלנו את הבשורה שחברנו מהישיבה נרצח, היינו בהלם. בשום אופן לא יכולנו לדמיין שמישהו שפגשנו אתמול יהיה הקורבן של מחר. אנו שולחים את תנחומינו למשפחתו וחברינו בישיבה, ומגנים כל סוג כזה של אלימות אכזרית שמכוונת למקום מגורינו, דתנו, זהותנו, אזרחותנו. אנו בונים גשר בין עמים על האדמה הזו ונמשיך בעבודה. אנו מקווים כי האירוע הזה יהיה האבל האחרון של שני הצדדים".
הכרית הרטובה
לצד הקשבה לחברים, דביר אהב ללמוד ולקרוא, לנגן, לבשל ולאפות. ויותר מכל אהב את עבודת האדמה. בכל מקום שאליו הגיע שתל גינת ירק שאותה טיפח בהתמדה. בשבת האחרונה אכלה המשפחה עגבניות מגינתו של דביר.
כשאני שואלת את סבתא ברכה אם דיברה עם דביר על הסבא שלא הכיר, היא עונה: "לא עשינו פולחן אישיות לסבא. אנחנו לא משפחה של שיחות נפש, אני מדור אחר. דיברנו על אבא וסבא תוך כדי החיים וההתרחשויות, הזכרנו דברים שנהג לעשות, רעיונות והשקפות שהביע. הוא עדיין חי איתנו, גם אם לא באופן פיזי".
"יואב אימץ את זמירות השבת של אבא שלי וגם את המנהג לספר כל שבת סיפור חסידי שמתאים לפרשת השבוע. הסיפורים הפכו להיות חלק מההווי המשפחתי", מוסיפה רחלי.
עד כמה סבא בנימין דיבר על ילדותו בשואה, בצעדת המוות בטרנסניסטריה?
"השואה לא הייתה דבר שמדברים עליו", עונה ברכה. "הוא אמר לי שרוע זה דבר שעלול לדבוק באדם. אם אדם מתעסק יותר מדי ברוע ובאכזריות, הוא עלול להיות מושפע לרעה. באחת ההזדמנויות הבאתי הביתה את הספר 'בכפור הלוהט' שכתב אביגדור שחן על הגטאות בטרנסניסטריה. בנימין אמר לי אז, 'אני לא רוצה לקרוא את הספר הזה. אני כבר יודע מה היה שם'".
אחרי מה שעברת, את מצליחה לדבר עם הקב"ה?
"בוודאי. אני משתדלת בכל יום להיות איתו בקשר. אני מבקשת ממנו תמיד על העתיד. אני מסתכלת קדימה ומתמקדת בתקווה, בעבר. הדור הבא, רחלי, זאת התקווה שלי", מנגבת ברכה לחלוחית בעינה. "אני מתפללת על רחלי ועל כל מי שקשור אליה ועל כל עם ישראל, שיצליחו, שיתפקדו ושיזכו לנחת בתוך כל ישראל. עד לא מזמן היו לי שלושה נכדים ששירתו יחד בקרבי, אז עליהם התפללתי במיוחד. חיברתי אפילו תפילה אישית על החיילים, על כל הפצועים ועל השבויים לרפואה שלמה ושישובו בשלום בתוך כל עם ישראל".
על עצמך את מתפללת?
"אני מזדהה עם דוד מלך ישראל. ספר תהילים מכיל את כל הרגשות והבקשות. אני יודעת שעשיתי את הבחירה להיות חזקה בשביל הילדים והמשפחה. גמרתי בדעתי שיש לי אחריות כלפי המשפחה. שאם אתחיל לבכות ולהתלונן המשפחה תיהרס. אני קוראת לזה להרגיש אחריות על המשפחה ועל הסביבה הקרובה היקרה לליבך. בלוויה של בנימין אחת החברות אמרה לי: 'תבכי, תבכי. תשחררי'. אמרתי לה: 'אל תדאגי. את יכולה לשאול את הכרית הרטובה שלי'. אבל יום אחרי שקמנו מהשבעה הלכתי לעבודה בבית הספר".
כאמירה של בחירה בחיים?
"לא כאמירה. אני לא רואה את עצמי כסמל למשהו. זה דבר מובן מאליו ללכת לעבודה. ההחצנה של האבל לא מתאימה לי".
"יש אנשים שמתמכרים לאבל", אומרת רחלי. "ודווקא כבת שכולה, עוד לפני שאיבדנו את דביר, זה הפריע לי. אולי לא לכל אחד מותר לומר זאת, אבל אני חושבת שלי מותר. זה לא הוגן לנצל את זה שקרה לך אסון, ואני רואה לצערי שאנשים לפעמים עושים את זה. אם קרה לך אסון, לא מותר לך הכל".
רחלי, כשכנה וכידידה, מעולם לא חשתי שיושבת עלייך עננה של שכול בעקבות הירצחו של אביך. עכשיו זה היה אחרת?
"קשה לי להשוות בין האירועים. הם כל כך שונים אחד מהשני. אבל בכל מקרה אין לנו את האופציה להתמוטט. יש לנו משפחה. יש עלינו אחריות. אין לי מושג מה יהיה אחרי השבעה. מה שקורה עכשיו, לא מנבא שום דבר על העתיד. אנחנו כעת לא בחיים. כמה ימים אחרי השבעה יתחילו החיים ואז נראה אם נעמוד בניסיון. הלוואי שנמשיך להיות חזקים. ברור לי שנהיה עצובים ונבכה. אני לא אסתיר מהילדים את זה שאני בוכה. זה בסדר שהם יראו אותי בוכה וכך יידעו שמותר גם להם לבכות. אבל להתמוטט? אני מקווה ומתפללת שזה לא יקרה. לאף אחד מהילדים המתוקים שלי לא מגיע פחות אמא בגלל שדביר איננו. הם לא אשמים בזה. להפך, הם כבר חטפו מספיק את שלהם".
את מרגישה שאת מסוגלת לדבר עם הקב"ה? יש בך כעס? את שואלת "למה שוב"?
"יכול להיות שעוד כמה ימים, כשדביר יחסר לי מאוד אז יהיה כעס. הדיבור הפנימי הראשוני שלי היה דווקא אחר. אחד הדברים הראשונים שעלו לי כבר ביום חמישי, זה שלא מספיק אמרתי תודה לקב"ה. לא מספיק ידעתי להעריך את כל הטוב שיש לי. אני לא חושבת חלילה שבגלל זה קרה האסון. זה ממש לא ברמה הזו. אבל ביומיום שלנו אנחנו הרבה פעמים מתבחבשים בכל מיני דברים קטנים, ולא רואים את הטוב הכולל. לא מספיק ידעתי להעריך את הטוב. להודות סתם ככה בשגרת היומיום על כל הטוב שמקיף אותנו.
"ביום של הלוויה עברה לי מחשבה מוזרה בראש. שאלתי את עצמי עם כל הצער והכאב שיש אצלי בלב עכשיו ושעוד אורב לי בהמשך, אולי עדיף שלא היה בכלל דביר ואז היה נחסך לי כל הכאב והצער והגעגוע. וידעתי מיד את שהתשובה היא לא.
"דביר לימד אותי כל כך הרבה דברים. הוא היה כל כך מיוחד בנחת שלו, בשמחה של הכאן והעכשיו שלו, בקבלה של עצמו. הוא לא נלחם עם עצמו. הוא הוסיף לנו, למשפחה, כל כך הרבה איזונים. כל כך הרבה אור. זה דברים שהם שלנו. שיישארו איתנו לתמיד. זה כל כך מעט, 19 שנה, אבל זה גם המון".
לפנייה לכתב/ת 
