נתניהו אמר השבוע באירוע במצודת זאב שכל מילה רעה שנאמרת עליו רק מחזקת אותו בציבור הבוחרים. אם הוא צודק, הדרך שבה טיפל בביקור של שתי פוליטיקאיות אמריקאיות בישראל צריכה להעניק לו ניצחון סוחף בקלפי. הוא זיגזג, פישל, נכנע והתבטל, ובסוף גם שיקר לבוחריו. בטווח קצר, הנזק ניכר; בטווח ארוך הוא איום אסטרטגי.

רשידה טליב, 43, היא חברת קונגרס ממישיגן; אילהאן עומאר, 38, היא חברת קונגרס ממינסוטה. שתיהן חברות הסיעה הדמוקרטית; שתיהן נבחרו לראשונה ב־2018, בבחירות הביניים שהעניקו לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים. עם הגל הדמוקרטי הגיעה לוושינגטון קבוצה של פוליטיקאים לוחמניים, שסירבו לקבל על עצמם את מרות מפלגתם ואת המורשת שלה. טליב ועומאר מוסיפות למורדים צבע אתני. טליב מבליטה את שורשיה הפלסטיניים; עומר את מוצאה הסומאלי ואמונתה באיסלאם. יחד עם העמיתה ההיספאנית שלהן, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, הן מככבות במהדורות החדשות וברשת החברתית.

לכאורה, הן ניצבות בשורה הראשונה של המאבק נגד בחירתו מחדש של טראמפ. למעשה, ברית נכרתה בינן לבינו. הוא משתמש בהן והן בו. הן נישאות על גל המחאה נגדו; הוא משתמש בהן כדי להרחיק בוחרים מיריביו הדמוקרטיים וכדי להסיט את סדר היום. אנחנו מכירים בריתות כאלה גם בפוליטיקה שלנו: אריה דרעי בנה את יוסף לפיד; יוסף לפיד בנה את אריה דרעי.

הנושא שעליו מתקוטט טראמפ עם שלוש חברות הקונגרס הוא הגירה. הוא בונה על השנאה למהגרים; הן בונות על השנאה לשנאה שלו. ישראל נכנסה לריקוד המופלא הזה בדלת האחורית. טליב ועומאר לא ידעו הרבה על הסכסוך הישראלי־ערבי כאשר נכנסו לפוליטיקה, אבל עם תשומת הלב שזכו לה צצו השאלות על המזרח התיכון. פתאום הן מצאו את עצמן מחוות דעה על מדיניות החוץ. מהר מאוד התגלגלו לאהדה, מפורשת או מגומגמת, לתנועת החרם על ישראל. טראמפ מיהר להאשים אותן באנטישמיות, ולהציג אותן כפנים האמיתיות של המפלגה הדמוקרטית.

הן מביאות אליו מצביעים אוונגליים וכסף מעשירי היהודים. זה התרגיל.

הבעיה איננה שתי הנציגות האלה, גם לא תנועת החרם על ישראל, שהישגיה אפסיים. הבעיה היא שישראל מאבדת את המפלגה הדמוקרטית, שהייתה לאורך השנים המשענת של ישראל בארה"ב. היא מאבדת את הנבחרים שלה, ומה שחמור הרבה יותר, את המצביעים שלה. היא מאבדת את הסטודנטים בקמפוסים ואת הצעירים היהודיים, שרובם המכריע תומכים בדמוקרטים ומתעבים את טראמפ.

מה שהופך את התהליך הזה למסוכן קשור רק בעקיפין להתמשכות הכיבוש או לצעדים פנימיים שמוציאים שם רע לישראל, כמו חקיקה אנטי־דמוקרטית, הדרת הרפורמים והדתה. הבעיה העיקרית היא הזהות המוחלטת בין ישראל לממשל טראמפ, הכתרים שקושר לראשו נתניהו, כל זה בניגוד קוטבי לדרך שבה התמודד עם אובמה הדמוקרט. מי שמתנגד לטראמפ מתקשה יותר ויותר לתמוך בישראל.

לתוך התהליך הזה נכנסות טליב ועומאר. כאשר הודיעו לפני חודשים שבתוכניתן לבקר בישראל ובשטחים גובשה בכל הדרגים בישראל הסכמה. למרות תמיכתן בחצי פה בחרם, סירוב לקבל אותן יגרום הרבה יותר נזק מתועלת. הוא יהפוך אותן לגיבורות המפלגה הדמוקרטית ואת הרטוריקה האנטי־ישראלית שלהן ללגיטימית. נתניהו יכול היה לראות גם את התועלת האלקטורלית: הן יסתובבו וישמיצו, והוא יתייצב מולן, מגן ישראל, מציל ישראל.

אבל טראמפ דרש במפגיע לנעול בפניהן את השער. כך הוא רוצה וכך יהיה. ונתניהו נכנע, וחתם סופית על הדימוי שלו כעבד נרצע של ממשל טראמפ. רציתם עסקת מאה? זאת עסקת המאה של דונלד טראמפ.