ההכנסה לנפש בישראל נמוכה ב־13% מממוצע המדינות המפותחות והמפותחות־למחצה ב־OECD, וב־25% מהמדינות המפותחות שאוכלוסייתן קטנה יחסית והן בנות השוואה לישראל. הפער בתוצר – ובהכנסה – לשעת עבודה עמוק יותר, ומה שמדאיג במיוחד זה שהוא לא מצטמצם. בלשון הכלכלנים, הצמיחה בישראל אינה מהירה דיה כדי לקרב את הכלכלה שלנו לכלכלות שלהם.

אומדני הצמיחה שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבליטים את חומרת הבעיה. ברבעון השני של השנה המשק הישראלי גדל, אם בכלל אפשר להשתמש במילה הזו בהקשר עכשווי, ב־0.2% בלבד בהשוואה לרבעון הראשון. זה "קצב שנתי" של כאחוז אחד בלבד. משמעות הביטוי "קצב שנתי", שבו משתמשת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: אם גם בשלושת הרבעונים הבאים הכלכלה תזחל מרבעון לרבעון ב־0.2% בלבד, הרי שבתום שנה שלמה היא תתרחב באחוז אחד. ומשום שאוכלוסיית ישראל מתרחבת בקצב של שני אחוזים לשנה, הרי שהתוצר וההכנסה הריאלית לנפש יירדו בתוך שנה באחוז אחד שלם.

לא הרבה? כן הרבה. אחוז אחד של צמיחה מוסיף לתוצר המקומי כמעט 15 מיליארד שקל. די והותר כדי לבנות שלושה בתי חולים או עוד קו של רכבת קלה במטרופולין של תל־אביב, או לסיים את חשמול כל רשת הרכבות בארץ.

אבל סביר להניח שקצב הצמיחה הסטטיסטי לא יישאר כה נמוך ברבעונים הבאים, ולו רק בגלל החישוב החריג של הצמיחה ברבעון השני של השנה. זה האחרון הושפע מירידה חדה ביבוא המכוניות לארץ, לאחר הקדמת קניות ברבעון הראשון. איך יבוא מכוניות מוקטן מקטין את התוצר המקומי, יתהו הקוראים? התשובה טמונה בהגדרות. על המכוניות הפרטיות בישראל מוטל מיסוי כבד, ולפי הגדרות בינלאומיות מקובלות הכנסות המדינה ממכסים נחשבות לרכיב בתוצר מקומי. כלכלני הלמ"ס סיפקו לנו לכן גם נתון (חדש) של צמיחה ללא מסים נטו על היבוא; זו הסתכמה בקצב שנתי של 3%, בדומה לקצב ברבעון הראשון.

זו לפיכך התמונה הקשה באמת: גם בנטרול ההתהפכות של יבוא מכוניות וכלי רכב אחרים, הכלכלה שלנו גדלה בכ־3% לשנה, או ב־1% לנפש. אין צל של סיכוי שבכך נתקרב לצמרת המדינות המפותחות. אדרבא, נתרחק מהן.

המסר לאזרחים: קנו, כי מחר יבוא החשבון

כדי לפחות לשמור על מקומה בליגת המדינות המפותחות, ישראל צריכה להצמיח את המשק שלה ב־4.5% לשנה. היו שנים שבהן צמחנו כך, והרבה יותר. אז דיברו ראש הממשלה ושר האוצר על "מנועי צמיחה" ועל הצורך להשקיע בהם ולחזק אותם. היצוא, ההשקעה בתשתיות והגדלת כושר התחרות של המגזר העסקי נתפסו בשיח של המדיניות הכלכלית כמנועי הצמיחה הרצויים.

הימים הללו חלפו. התוצר של המגזר העסקי – סך המוצרים והשירותים שייצר המשק, לא כולל שירותי הממשלה ושלוחותיה – עלה ברבעון השני בקצב שנתי של 0.6% בלבד. קיפאון. ישראל הפכה את עצמה למדינת היבוא, מדינה שממשלתה מדרבנת בכל דרך אפשרית את היבוא והצריכה השוטפת, שמקשה על ייצור ערך מוסף מקומי, ושמתעלמת מהיצוא. ניתן לראות את זה בנתוני הלמ"ס: הצריכה הפרטית ללא מכוניות עלתה ברבעון השני ב־7.2%, יותר מכפול מהגידול בתוצר (ללא מסי יבוא). גם הוצאות הממשלה השוטפות מזנקות, פועל יוצא של כלכלת הבחירות.

זה אפוא המסר של הממשל הכלכלי הנוכחי לאזרחי ישראל בשנת הבחירות הכפולות: קנה וצרוך, כי מחר יבוא החשבון.