yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: שאטרסטוק
    24 שעות • 18.08.2019
    עבודה סוחטת דמעות
    שוק העבודה של 2019 הוא אכזרי ותובעני מתמיד. התחרות על כל משרה אדירה, אנחנו חייבים להיות זמינים 24 שעות ביממה, מפחדים לבקש חופש, מגיעים לעבודה חולים וצריכים להתמודד עם בוסים וקולגות שיעשו הכל בשביל להצליח, כולל לדרוך עלינו. אז מה הפלא שסקר חדש שכובש את הכותרות באמריקה מגלה ששמונה מכל עשרה אנשים בוכים במקום העבודה. מה זה אומר עלינו ועל העולם שאנחנו חיים בו?
    ענת לב־אדלר

    הדמעות זלגו מעצמן — מצאתם את עצמכם בוכים בעבודה, מנסים להסתיר מהקולגות את האדמומיות בעיניים? אתם לא לבד. סקר שכובש את הכותרות באמריקה מגלה ממצא חד־משמעי: 8 מתוך 10 אנשים בוכים במהלך יום העבודה. בוס מתעלל, תחושות של לחץ, כישלון, קולגה שמתנהג בבריונות — הסיבות לבכי רבות והן משקפות את עולם העבודה התובעני והאכזרי של המאה ה־21.

     

    בניגוד לעשורים קודמים, אנחנו עובדים היום שעות רבות מאוד מהיממה שלנו, הטכנולוגיה טרפה לנו גם את שעות הפנאי ומכריחה אותנו להיות זמינים ודרוכים כל הזמן, אנחנו חסרי ודאות לגבי עתידנו המקצועי ולעומת זאת מתנהלים באופן תחרותי מאוד מול הקולגות שלנו וגם מול עצמנו. אנחנו באים לעבודה כשאנחנו חולים, פוחדים לבקש ימי חופש כדי שהבוס לא יחמיץ פנים או יתמוטט בעצמו, ואנחנו מקפידים לא להיעדר גם כדי שלא יתפסו לנו את המקום, שכן התחרות היום מטורפת גם בתוך הארגונים עצמם. ואם כל זה לא מספיק, אז גם הביטחון התעסוקתי שלנו בגובה דשא וממש אין שום סיכוי שנצא לפנסיה ממקום העבודה שלנו. מה שבאמת נשאר לנו לעשות זה כנראה לבכות.

     

    פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לניהול סוציאלי באוניברסיטת בר־אילן מייחסת את ממצאי הסקר למקום המרכזי והשתלטני של העבודה על חיינו. "אם פעם העבודה הייתה כלי שנועד בעיקר כדי לפרנס אותנו, הרי שבעשורים האחרונים העבודה תופסת מקום מרכזי יותר בחיי האדם והיא בעצם בונה את הזהות שלו. היום מדברים על 'מרכזיות חיי העבודה', ועל כך שלצד האפשרות להרוויח כסף העבודה מספקת לרובנו גם צרכים של הגשמה עצמית, הערכה, כבוד, סיפוק, שייכות". לכן, כאשר עמית בעבודה או הבוס שלנו פוגעים בנו, הפגיעה משמעותית כיוון שהיא לא מאיימת רק על הפרנסה שלנו, אלא גם על המהות והזהות שלנו. היא מאיימת על הערוץ המרכזי שמגדיר אותנו כבני אדם. "פגיעה כזו בהחלט יכולה להביא אותנו לתסכול גדול שהביטוי שלו הוא בכי", אומרת קוליק.

     

    "הסקר דווקא משמח"

     

    ממצאי הסקר הזה נוגעים לכל אחד מאיתנו. כולנו מכירים היטב את ההשלכות של דינמיקה רעילה במשרד: כמה סבל היא יכולה לגרום, סבל שמתבטא לא פעם גם בפגיעה בבריאות. לכן זה לא מפתיע שאין כלי תקשורת בארה"ב שלא עסק בסקר הזה בהרחבה.

     

    הסקר נערך על ידי אחת מחברות ההשמה הגדולות באמריקה וכלל 3,000 מרואיינים. המספר הגדול של העובדים שהודו שבכו לא הפתיע את מנהלי חברת ההשמה המכירים היטב את שוק העבודה 2019. השאלה המעניינת, צוחקים עורכי הסקר, היא מה עם 20 האחוז הנותרים: האם הם מחכים לפרוק את הדמעות במגרש החניה או שהם פשוט משקרים?

     

    ועכשיו, קצת יותר לעומק על הנתונים: 45 אחוז מהבוכים האשימו את הבוס המתעלל או קולגה לעבודה. 16 אחוז טענו שהסיבה היא לחץ העבודה העצום שפשוט מפרק אותם נפשית ופיזית. 13% העידו על בריונות חברתית. חשוב לציין כי 19% מהבוכים הודו כי הזילו דמעות במשרד אך ייחסו זאת לסיבות אישיות שאינן קשורות לעבודה. עוד נתון מעניין: 14% מהעובדים העידו כי הם בוכים בעבודה לפחות פעם בשבוע, חלקם ממש על בסיס יומיומי.

     

    לסקר הזה, אומרים המומחים, יש כמה צדדים. מצד אחד, שוק העבודה האינטנסיבי, הדורסני וחסר הוודאות של המאה ה־21 גורם לנו להיות לחוצים יותר, פגיעים יותר וכתוצאה מכך לא לעמוד בשחיקה שהוא מייצר, שהולכת ומתעצמת ככל שאנחנו עסוקים בענייני עבודה, על חשבון החיים האישיים, שבואו נודה באמת — כמעט שאין לנו. מצד שני, השתחררנו, התחברנו לצדדים הרכים שלנו, ואנחנו כבר לא רובוטים בחליפות א־לה מד־מן, אלא ממש מצליחים להביע רגשות גם במרחב הכי קשוח שלנו. פרופ' כריסטינה מאסאלך היא מהחוקרים הראשונים בעולם שבדקו כבר לפני 30 שנה את עניין השחיקה והסטרס בשוק העבודה והיא מגדירה את הלחץ בעבודה כמחלה המודרנית של המאה ה־21. לדבריה, השחיקה הזו נובעת ממצב של חוסר איזון: העבודה האינטנסיבית דורשת מאיתנו יותר ממה שאנחנו יכולים לתת, ומספקת לנו פחות ממה שאנחנו זקוקים לו מבחינת ביטחון, הכלה ושייכות.

     

    מי שעוד רואה בבכי במקום העבודה ביטוי לתסכול היא היועצת הארגונית כנרת רוזנבלום, שהיא גם סופרת ובעלת הבלוג "רווחים" הסוקר את שוק העבודה במאה ה־21. "בדרך כלל אנשים בוכים בעבודה בגלל תסכול שנובע מכישלון, לפעמים יש שם גם עצב על זה שלא מעריכים אותם מספיק ולא רואים את המאמצים שהשקעת". רוזנבלום מודה שהיא דווקא מרוצה מהעובדה שרוב מכריע מאיתנו — גברים ונשים — מגלה שהוא בוכה בעבודה: "מאוד שימח אותי לקרוא את הסקר הזה, ואני אומרת הלוואי שאנשים היו בוכים יותר. לפחות מהתצפית הלא מדעית שלי, אנחנו לא בוכים מספיק", טוענת רוזנבלום, שמלווה מנהלים בכירים וצוותי הנהלה בתהליכים של פיתוח ארגוני, ורואה יותר חליפות כוח מחבילות טישו. "אני בהחלט מעדיפה תסכול שמתפוגג באמצעות בכי שיש בו מידה מסוימת של כנות ומידה גבוהה של זיכוך, לעומת תסכול שיוצא בצעקות על אחרים או תסכול שמודחק ומוכחש וגורם לאנשים להיות חולים, או להתנכר לסביבתם. בכי הוא מוצא רגשי מאוד חשוב בעיניי, ולכן אלה חדשות טובות מאוד להיווכח ש־80 אחוז מהנשאלים בסקר הודו שהם מסוגלים לבכות בעבודה. הפתיע אותי שלא רק שגברים בוכים, אלא שהם מודים בזה, למרות שמדובר בסקר אנונימי".

     

    גם פרופ' קוליק מדברת על ההיבט המגדרי המעודד הנובע מהסקר שאינו עושה הפרדה בין גברים ונשים. "הגבר החדש כבר מתורגל לבטא אותנטיות ורגשות שאחד מהם הוא בהחלט בכי. ולצד זאת, נשים תופסות עמדות מפתח בקריירה ורואות את העבודה כערוץ לביטוי עצמי, ולכן כשהן חוות יחס מזלזל של הבוס או חוסר פרגון מצד עמיתים, הן מרגישות חסם בניסיון לבטא את עצמן, והן מפוגגות אותו בצורת בכי".

     

    פרופ' קוליק מייחסת לתחרותיות הרבה במקום העבודה גורם מרכזי לסטרס של כל אחד מאיתנו. "מקומות העבודה משדרים לעובד שאין לו ביטחון תעסוקתי, ובנוסף לכך בארגונים רבים כיום יש תהליך שנקרא 'סוציומטרייה', שבו המשוב שמעניקים לך הקולגות שלך הוא שקובע את מסלול הקידום שלך, וזה מלחיץ מאוד".

     

    ויש כמובן גם את מה שבשפה הישנה נהוג היה לכנות "איזון בין בית לעבודה". כיוון שהיום העבודה שלנו מתבצעת מכל מקום ולא רק ממקום העבודה, הרי שהיום מדברים על "היחסים שבין העבודה והמשפחה", וגם שם, איך להגיד את זה בעדינות, יש לנו הרבה סיבות לבכי. פרופ' קוליק, החוקרת את התחום, מסבירה שהעובדה שאנחנו בוכים כיום בעבודה יותר מאשר בעבר נובעת ממה שמגדירים החוקרים כ"גלישה" בין התחומים. "אם עד לפני כמה עשרות שנים הייתה נטייה של החוקרים להסתכל על עבודה ומשפחה כעל שתי מערכות נפרדות, היום מבינים שזו מערכת אחת, שמתקיימת בתוכה גלישה הדדית: אנשים מביאים מתחים מהבית לעבודה, ומתחים מהעבודה הביתה, ולכן צריך לזכור, וזה גם מופיע בסקר, שלא כל מי שבוכה בעבודה בוכה בגלל התרחשות בעבודה, אלא בגלל גלישה של תהליכים לא פתורים בין שתי המערכות".

     

    את היחסים הלא פתורים האלה אפשר להגדיר במילה אחת פשוטה: זמן. ניכר שעל המסלול המהיר של ההגשמה העצמית, של צפצופי ההתרעות בנייד ושל הצורך לדגמן חיים מושלמים ברשתות החברתיות, אנחנו שומטים את הזמן הפנוי שלנו לעצמנו, למשפחה שלנו, לתחביבים שלנו (לרפרש את הפיד זה לא תחביב) ולרווחה הנפשית שלנו.

     

    בישראל שעות העבודה הן הארוכות ביותר מכל מדינות ה־OECD ועומדות על ממוצע של 44 שעות בשבוע. "אנחנו מבלים במסגרת העבודה שעות רבות מאוד, ונתון זה מתנגש עם העובדה שאנחנו מדינה פמיליסטית, שבה יש דגש משמעותי מאוד על חיי המשפחה", אומרת פרופ' קוליק. "הצורך הזה של העובד הישראלי לא לוותר על אף גזרה - לא על ההישגיות בקריירה, לא על הנוכחות בזמן משפחה - היא שגורמת לנו למתח וללחץ רב", היא אומרת ומעידה שהנפגעים מכך יותר הם דווקא הגברים: "במחקרים האחרונים שלי בתחום היחסים בין עבודה ומשפחה מצאתי בצורה שיטתית שגברים מרגישים יותר מנשים קונפליקט בית־עבודה, ושההעברה של המתח בעניין הזה גדולה אצלם. אולי זה בגלל שהגבר החדש רוצה להיות יותר מעורב בחיי המשפחה, ומצד שני מסגרת העבודה לא מוכנה לכך עדיין, ומצפים מהגבר להישאר שעות ארוכות בעבודה. אני בהחלט רואה איך כל הגורמים הללו מצטברים למתח אחד מתמשך, שיכול בסופו של דבר להתנקז בצורת בכי משחררת".

     

    הכל בגלל הרשתות החברתיות

     

    לרוזנבלום יש רעיון יצירתי למנהלי משאבי האנוש: פינות אישיות במקום העבודה. "הקושי בעבודה זה לא שיש תסכול ובדידות ומאבקים ואומללות, אלא זה שהמוצא הכי אנושי, הצורך לזכך את התחושות הללו באמצעות בכי, לא מקבל את ההדהוד המתאים לו".

     

    כלומר?

     

    "לא מפריע לי שאנשים בוכים בעבודה. לבכות זה טוב, ואנחנו צריכים לתת יותר לגיטימציה לבכי ולא להיבהל או להיות נבוכים מכך שאנשים בוכים לידנו. מה שמפריע לי זה שאין מקומות מספיק אינטימיים שמאפשרים לעובדים לפרוץ באותו בכי משחרר. אני הייתי מאוד שמחה שמקומות עבודה היו מתכננים מקומות קצת יותר פרטיים, שבנאדם יכול לעשות בהם שיחת טלפון קשה, או לקחת חבר מהעבודה כדי לשפוך את הלב. למה צריך לבכות בשירותים או לרדת לעשן בשביל זה? ובמקביל מנהלים צריכים לדעת איך להתמודד עם בכי, ושבכי לא תהיה סיטואציית קיצון מפחידה, מעיקה ומלחיצה. צריך להבין שהבכי הוא חלק מהעבודה כמו שהוא חלק מהחיים. המסקנות של עורכי הסקר נכונות: יחסים בינאישיים הם גורם משמעותי למצוקה רגשית בעבודה, בין אם בוס ובין אם קולגה, ואיזה כיף שסוף־סוף נותנים הד למצוקות האלה".

     

    עוד אחת שלא נבהלת מהבכי בעבודה היא ד"ר מיכל דולב, ממכללת אורנים, החוקרת את ההתנהלות שלנו במרחב המקוון. "העובדה שיותר אנשים בוכים בעבודה וגם מודים בכך קשורה לעובדה שלמדנו לחשוף את הרגשות שלנו ברשתות החברתיות. בעצם, העתקנו את היכולת הזו גם לחיים עצמם והתרגלנו לבטא רגשות, ואחת מצורות הביטוי היא בכי".

     

    ולכן יותר קל לנו היום לבכות בעבודה או לפחות להודות בזה?

     

    "כן, כי בעידן שבו הרגשות יותר מוחצנים זה חלק מההתנהלות. באופן עקרוני, אם פעם גברים היו מחויבים שלא להביע רגשות, והתנהלנו בתוך חברה בעלת קודים קשוחים, אם תרצי צבאיים, הרי כיום יש הרבה יותר אפשרויות 'להיות גבר', ומגוון דרכים להביע את עצמנו. זה גם מעודד את הדור הבא ללמוד להכיר את הרגשות שלו".

     


    פרסום ראשון: 18.08.19 , 20:01
    yed660100