שמוליק צור מראש פינה, ויתר מזמן על טיול אחרי צבא. "הייתי קצין צעיר בשריון במלחמת יום הכיפורים, ונפצעתי", הוא מספר. "ב־19 באוקטובר הנגמ"ש שלנו נפגע. היינו שמונה חיילים, מתוכם חמישה נהרגו במקום מהפיצוץ. הנהג, קצין הקשר ואני נפצענו".
בתחילה חשב שמוליק (66) שהוא סובל רק מכוויות, אבל כשהגיע לבית החולים התברר שפציעתו קשה הרבה יותר. "בנפילה מהנגמ"ש כתוצאה מהפיצוץ, ריסקתי את הצוואר. אחרי ניתוח נשארתי משותק בשתי הרגליים, החלטתי שאני מקבל את זה ועושה כל מה שאני יכול על כיסא הגלגלים. כמו שאני, התחתנתי. נולדו לי שלושה ילדים. למדתי גיאוגרפיה וחקלאות. עד לפני שנה עבדתי במחלקה להתיישבות בגליל ובגולן". אבל טרק בחיק הטבע, זה היה חלום שנותר במגירה.
כשעומר (35), בנו האמצעי, עשה במזרח את הטיול של אחרי הצבא — הוא שלח אליו הצעה יוצאת דופן. "שירתי בסיירת נח"ל", מספר עומר. "אחרי הצבא עבדתי וטיילתי. בשלב מסוים בטיול בטיבט, עם חבר מהצוות, דיברנו על כך שההורים דחפו אותנו כל החיים לטייל, להכיר את עצמנו דרך הרגליים, אבל אבא שלי מעולם לא הצטרף. פתאום הבנו שמעולם לא היה לו טיול אחרי צבא. אמרתי 'יאללה, זה מה שאני הולך לעשות — טיול אחרי צבא לאבא שלי'".
לפרק את השריון
עומר לא התאפק. הוא שלח מייל לאביו עוד מטיבט. "עניינתי חברי ילדות של אבא ואת חברים שלי להצטרף אלינו. כל הרעיון היה לעשות טיול יחד, כקבוצה. הטיול אחרי צבא הוא חברתי. בסופו של דבר, 34 חברים הצטרפו לטיול שלנו לאורך 33 ימים בהרי הטאורוס בטורקיה".
הפרויקט המאתגר התחיל להתגבש. עומר וחבריו החלו לתכנן את המסלול. "היינו צריכים לראות איך הולכים עם אדם נכה בכיסא גלגלים בשטח. הרעיון הראשון שעלה לי, כמו חייל משוחרר, שניקח את אבא על אלונקה. אבא נרעש והתרעם. מה נראה לך? שאני שק תפוחי אדמה? אני לא נכה. אבא הרגיש שאני בעצם לקחתי ברגע אחד את כל היכולות שלו וזרקתי אותן. התייחסתי רק למוגבלות שלו".
עומר וחבריו בחנו כלים שהיו קיימים באותה תקופה, לפני עשר שנים, והבינו שאין פתרון מספק. "החלטנו שאנחנו מייצרים פלטפורמה שתתאים לנו. ישבנו עם מהנדס מכונות, עם מעצב מוצר, לקחנו כיסא ישן של אבא, הכנו רשימת צרכים שלו ושלי כמי שדוחף אותו כבר עשרים שנה, וייצרנו את מה שלימים יהיה הטרקר הראשון: כיסא גלגלים לשטח. המודל הראשון כלל כיסא גלגלים ישן ומוטות במבוק לנשיאה. יצרנו הכלאה של ריקשה וכיסא גלגלים. אחרי בניית האב טיפוס, כשראינו שהקונספט מתאים לנו, נכנסנו לעובי הקורה וממש ייצרנו כיסא גלגלים במפעל מתכת שמתמחה בייצור קונסטרוקציות של ברזל. בנינו כיסא גלגלים שמתאים לכל תוואי שטח. אל הכיסא ניתן לחבר ולפרק בולמי זעזועים, מוטות דחיפה ומשיכה, גלגלי שטח. כל מה שצריך לטרק".
שמוליק: "ההכנות היו מרתקות. זה היה לבנות משהו יש מאין. לוודא שאם תהיינה תקלות, אני ועומר נדע לתקן אותן בטורקיה. במהלך ההכנות, נפל לי האסימון שאצטרך לעבוד על עצמי, שאצטרך בפעם הראשונה בחיי לבקש ולקבל עזרה. עד לטיול הזה ניסיתי כל הזמן להוכיח שאני עצמאי ויכול להסתדר לבד. הטיול עצמו היה חוויה יוצאת דופן. בהתחלה נבהלתי, אמרתי 'וואי, זה קשה להם לסחוב אותי', אבל הם עשו את זה בקלות יחסית. יכולתי להגיע למקומות שלעולם לא הייתי מגיע אליהם בלי הכיסא הזה. היום אני יכול להגיד שאנשים על כיסא גלגלים יכולים להגיע כמעט לכל מקום שאליו יכולים להגיע מיטיבי לכת. גרנו חודש באוהל, ישנו על מזרן על האדמה, כמעט בלי להתקלח. דאגנו לעצמנו לאוכל, מכלום עשינו מטעמים. זאת באמת הייתה חוויה בלתי נשכחת".
עומר מחייך. "אבא חסך ממך את התיאור איך בלילה הראשון כמעט החלטנו לבטל את הכל, לקפל את הציוד ולחזור לארץ", הוא אומר. שמוליק מהנהן בהסכמה. "בסוף היום הראשון החלטתי שאנחנו מבטלים את כל העסק".
"כל היום היינו עסוקים בלשמוע סאונד־טרק שלילי", ממשיך עומר. "כל היום אבא אמר 'אל תביאו לי', 'אל תרימו לי', 'אל תזיעו'. הוא לא רצה שמישהו יעשה משהו עבורו. אולי מהבושה, אולי מפחד שזה ייתפס כחולשה", ושמוליק מדגיש: "מהדאגה לכם!"
אווירת נכאים השתלטה על הקבוצה. עומר הרגיש שהפרויקט גדול עליהם. "אמרתי, יכול להיות שכיוונו גבוה מדי. יכול להיות שחלמתי חלומות ואולי הם לא יכולים להתגשם. נלמד מזה ומחר בבוקר נחתוך. נלך לחוף, נשתה בירה, נשכח מהסיפור. אבל בבוקר קמנו ושמענו מאבא: 'יש לי מנטרה חדשה: הבושה עוברת, הנוחיות נשארת. אנחנו יוצאים לדרך'. מאותו רגע, לא אגיד שהכל השתנה לחלוטין, כי במשך 35 שנים הוא עטה על גופו שריון של עצמאות ו'אף אחד לא יעזור לי', קשה לפרק את זה בלילה, אבל מאותו רגע התחיל שינוי של הכרה, של השלמה עם המצב, ובעיקר הוא הבין שאף אחד לא בא לעשות לו טובה, שכולם יוצאים לעשות כיף ביחד. זה אירוע שמבחינת כולנו היה אירוע מכונן בטיול. עד היום אני יודע להגיד שמה שצריך בתור התחלה זה לפרק את ההתנגדות, להשלים עם המציאות וככה לצאת".
לצמוח ביחד
השינוי החיובי הדביק גם את יתר החברים למסע. 34 המטיילים שהגיעו מרקעים שונים ובגילים שונים כדי לתמוך בשמוליק כשהוא מטייל, חזרו מהטיול עם תובנות משלהם. "כל אחד שחזר מהטיול אמר שהוא חזר עם גישה אחרת לגמרי, שהוא לא רק עזר אלא הרוויח בעצמו המון מהטיול", מספר עומר. "כשראיתי שאבא עובר שינוי כזה משמעותי וגם החברים עוברים שינוי, ויש לנו גם טרקר שהוכיח את עצמו כמוצר נפלא ומופלא — הבנתי שזה מה שאני הולך לעשות בחיים. אני הולך לייצר קבוצות שמשלבות אנשים עם ובלי מוגבלויות, ולאפשר להם לצאת מאזור הנוחות שלהם לטבע, לטייל יחד, לחוות את הטבע במלוא עוצמתו בצורה הכי בלתי אמצעית שיש".
עומר הקים את "פאראטרק", ארגון המתמחה בפיתוח אפשרויות טיול בארץ ובעולם לאנשים עם מוגבלויות פיזיות וחושיות. "אנחנו מאמינים שלכל אחד יש את הזכות לצאת לטבע ולטייל, בעזרת קביים, כיסא גלגלים או כל אפשרות אחרת", הוא אומר. "אנחנו עובדים עם שמונה טרקרים. הפעילות שלנו נחלקת לטיולים משלבים וסדנאות חינוכיות. הטיולים המשלבים הם טיולים עם קבוצות אורגניות, שכל הקבוצה ללא מוגבלות אבל יש חבר אחד עם מגבלה פיזית.
"אנחנו ספק של משרד החינוך, כל הטיולים השנתיים, תנועות הנוער, המכינות הקדם צבאיות, ועדי העובדים, בכל הקבוצות שמשלבות אדם עם מוגבלות ועד היום היו במקרה הטוב שולחים אותם הביתה, ובמקרה הפחות טוב אומרים 'בוא איתנו, שב באוטובוס שמונה שעות כשכל החברים מטיילים ונפגוש אותך בערב' — היום הם כבר יכולים לצאת ולטייל יחד. הטיולים החינוכיים הן סדנאות לקבוצות שאין בהן אדם עם מוגבלות, אנחנו מביאים אליהם טרקרים ועזרים כדי לאפשר להם לעבור תהליך של הבנה: מה זאת מוגבלות, מה זה קושי ואתגר ואיך צומחים מתוך זה. הדבר היותר מעורר מחשבה מבחינתנו זה להזמין אנשים כמו אבא שלי, בשביל לעבור סדנה או טיול יחד עם קבוצה שלא מכירה את הנושא. כך מייצרים מפגש של אנשים בלי מוגבלויות עם אנשים עם מוגבלויות, שמהווים 20 אחוז מהאוכלוסייה".
בעשור האחרון מוציאה העמותה עשרות טיולים מדי שנה ברחבי הארץ, ובנוסף מארגנת טיולים לקבוצות בעולם. "היינו בטורקיה, צרפת, ירדן. יש לנו טיולים מתוכננים ליעדים כמו ספרד, הקילימנג'רו".
כדי שהחלום יוכל להתגשם ולפרוח, השתתף עומר בוועידה השנתית של קהילת ROI, שנערכה ביוני האחרון זו השנה ה־13. קהילת ROI, ביוזמת קרן שוסטרמן, היא רשת בינלאומית של פעילים ומנהיגים צעירים המגדירים מחדש מהי מעורבות יהודית עבור הדור הצעיר בחברה הגלובלית. לחברי הקהילה מגוון רחב של השקפות עולם, מיומנויות ותחומי עניין, אותם הם מתעלים לקידום רעיונות ושיתופי פעולה לחיזוק הקהילות היהודיות ולשיפור העולם בתחומים כמו פוליטיקה, תיקון עולם, כלכלה, תרבות, היי־טק, תקשורת, אמנות ויזמות חברתית. "לא הייתה לי אפשרות לפנות למגוון גדול של אנשים עם מוגבלויות. פניתי לקרן שוסטרמן לנסות להתקבל לקהילה, כדי לייצר קשרים בארץ ובעולם למגוון אדיר של אנשים שרוצים לייצר שינוי. הם יודעים להניע מהלכים".
"אני נכה כונן", אומר שמוליק בגאווה, ומתכוון להשתתפות שלו בסדנאות החינוכיות של העמותה, אליהן הוא מצטרף ונפגש עם קבוצות של אנשים שלא מכירים אנשים עם מוגבלות. "מאז הטיול אחרי צבא שלי עשיתי פעם נוספת את שביל הנחש, בטיול של בית ספר. הפעם האחרונה שעליתי לשם הייתה באוגוסט 1971, בהשבעה שלי לשריון. זאת הייתה הפעם האחרונה שטיפסתי לשם ברגל. ההתרגשות לעלות לשם שוב אחרי 48 שנים כשלצידי ילדים צעירים, תלמידי תיכון בכיתה י"א, לראות אותם עושים את זה ומתרגשים זה היה באמת יוצא דופן".
עומר: "מנהלת האתר במצדה אמרה לנו שמאז ימי הרומאים לא היה טיול על גלגלים במצדה".
