חיות בסרט חרדי

בכל יום, שלוש פעמים ביום, מתמלא אולם הספורט באחד מבתי הספר החרדים בירושלים בעשרות רבות של נשים חרדיות ממגוון גילים וזרמים. כולן הגיעו במטרה אחת: ליהנות מסרט כשר למהדרין. הסרטים הללו הם לא עוד סרט צנוע, אלא הפקה נשית למהדרין מא' ועד ת'. מהיוצרות והמפיקות, ועד הצלמות, הבמאיות והשחקניות. כל סרט נשי כזה הוא שובר קופות שרץ בעשרות רבות של במות בארץ ולעיתים בחו"ל, וזוכה לקהל של מאות אלפי נשים. במקום אולם קולנוע מפנק, מתכנסות הנשים במתנ"סים ואולמות ספורט, במקום כיסאות מרופדים — כיסאות פלסטיק ובמקום פופקורן — כיבוד מהבית. ההפקות עצמן לא מביישות סרטים של גדולי היוצרים ותוכלו למצא שם לא מעט שחקניות חילוניות מוכרות. ברוכים הבאים למקום בו הוליווד פוגשת את מאה שערים.

בשבוע שבו מדינה שלמה רעשה על מופע מוזיקה בהפרדה, היוצרות החרדיות צחקו. הן חלק מעולם תרבותי שלם בו לגברים אין כניסה. הקולנוע הפך לגן עדן של יצירה נשית־חרדית, והקהל מצביע ברגליים. "בכל חול מועד, בכל חופש גדול, אני לוקחת את שלושת הבנות לסרט. הן מחכות לזה כל השנה, ואין סיכוי שהן מוותרות לי", מספרת אתי לנדאו, אם לשישה מביתר־עילית, פסיכותרפיסטית ואמנית בעצמה. "כשאני הייתי ילדה, סרטים לא היו אופציה. אבל בשנים האחרונות נברא פה עולם שלם. זה נולד אצל החרדים מחו"ל, שייבאו את ההפקות אלינו, והקהל היה צמא לזה. נשים יעשו הכל בשביל מקום בסרט, כולל לשלם 50 שקל בשביל כיסא לא נוח ואולם לא ממוזג כמו שצריך. הבנות שלי כל כך להוטות על הסרט שהן ייצאו בכל תנאי, ואני חייבת להודות שהתוצר ברמה מאוד גבוהה. אני כל פעם בשוק איך הציבור החרדי השתכלל והגיע לרמות מדהימות של יצירה".

נשים חרדיות בהקרנת סרט בירושלים

לנדאו נולדה במאה שערים וכל חייה הרגישה שהיא אמנית. אבל רק בגיל 30, אחרי שילדה שישה ילדים, העזה ללכת וללמוד אמנות. "אחרי הלידה נכנסתי לאיזה בירור פנימי", היא מספרת. "הרגשתי שללכת ללמוד אמנות זה הדבר הכי נכון לי, שרק ככה אממש את מי שאני באמת". וכך נרשמה לנדאו לבית הספר אומן, שם למדה כמעט כל סוג אמנות שניתן היה לבחור. לימים בית הספר יהפוך לשלוחה החרדית של "בצלאל". "הבחירה שלי לא הייתה קלה לעיכול, זה ברור", היא אומרת בחצי חיוך. "זה לא עבר חלק. אבל תמיד אמרתי שלי טוב, ומי שקשה לו עם זה — שיהיה לו קשה עם עצמו. לשמחתי היה לי ליווי שעזר לי לשים את עצמי במרכז. עכשיו החלום שלי זה ללמוד משחק, אבל אני מבינה שזה יעבור כבר פחות בטוב".

נטייה לסיפורים עם אקשן

חברתה של לנדאו, האמנית מרסל ביטון, הייתה במשך שנים חלק מתעשיית הקולנוע החרדי. מרסל, בת 26, גדלה במשפחה יוצאת דופן בכל פרמטר; היא אחת מעשרה ילדים, אביה היה רב קהילה בקנדה, והם עלו ארצה כשהייתה ילדה. "למדתי במוסדות הלימוד הכי טובים של הציבור החרדי, אבל האהבה לתרבות ואמנות הגיעה מאמא שלי", אומרת ביטון. "אמא שלי היא אישה מבריקה ומשכילה והיה לה חשוב שכל הילדים שלה יהיו צרכני תרבות. כבר מגיל שלוש היא לקחה אותנו להצגות, לסרטים ולמופעים. לפעמים היא הייתה נרדמת בסרט בעצמה, אבל היה לה חשוב שנהיה חלק מזה. שנראה, שנחווה, שנדע. הקולנוע החרדי היה אז בדיוק בהתהוות והייתי חלק מהגל הזה כצרכנית ואז כיוצרת. אפילו שהייתי אחת מעשרה, למדתי כינור. כולנו הלכנו לחוגים, וכל אחד מאיתנו קיבל הרבה יותר ממה שמקבלים לפעמים ילדים יחידים".

ואכן ביטון הופכת לאמנית צעירה ומבטיחה תוך זמן קצר, והתערוכות שלה מוצגות בכל העולם. "הייתי בשר מבשרה של תעשיית התרבות והקולנוע החרדי והיה לי את כל החופש ליצור, אבל רציתי יותר מזה. אחרי שסיימתי תואר ראשון בחינוך, מהר מאוד הבנתי שאני אמנית ובזה אני רוצה להתמקד. התחלתי בשלוחה החרדית של בצלאל ואחרי שלוש שנים עברתי לשלוחה הרגילה. התערוכות שלי הופיעו בסן־דייגו, בלוס־אנג'לס, בתיאטרון ירושלים, ואני יודעת שאני ברת מזל שהגעתי לכל הבמות האלו. כששיחקתי והצגתי לפני כן זה תמיד היה בהפקות חרדיות. ההפקות האלו נולדו בחו"ל, משם מכתיבים את הפתיחות והרמה שיובאו לפה. גדלתי במציאות של תרבות שוקקת שבה נשים מציגות לנשים. זו הייתה בועה תרבותית מדהימה. בגלל שזה קהל שמאוד קל לפלח אותו, היוצרות יודעות שהן תמכורנה מאה אחוז מהכרטיסים".

מה מאפיין סרטים חרדים?

"אין אצלנו טריילרים. הציבור מגיע כי הוא סומך על היוצרות ועל הקבלות שלהן מהעבר. גם בכרזות, לא תראי את שמות השחקניות אלא את השם של יוצרות. אין עניין לפתח תרבות של סלבס, מתמקדים בתוכן. בכלל, רוב השחקניות אצלנו הן בכלל חילוניות".

ומה עם שחקנים?

"אין. מסתדרים עם עלילה שבה לא צריך להראות דמויות גבריות, ואם אין ברירה אז אישה משחקת גבר. בגלל שהיא לא יכולה ללבוש מכנסיים מצלמים את פלג הגוף העליון. אני בעצמי שיחקתי את רבי עקיבא פעם, עשו לי פאות ואיפרו אותי איפור ברמה הכי גבוהה. זה בהחלט חוויה".

דרמה לא חסרה בסרטים החרדים. כמו בטלנובלות הכי מצליחות בטלוויזיה, גם הקולנוע החרדי יודע לסבך את המציאות, "רק בלי הפן הרומנטי", מבהירה ביטון. "יש נטייה ברורה לסיפורים עם אקשן, בריחות הירואיות, פשעים חובקי עולם ומרדפים. סרט שצולם רק בישראל הוא סרט לא מספיק טוב. ככל שהסרט צולם ביותר מדינות — זה יותר מרשים. יש גם מקום של כבוד לשואה ולדור השני לשואה. הרבה חזרה אל העבר ולמה שאפשר ללמוד מההורים ומדור הקודם. אפשר למצוא שם גם הרבה שירים מוכרים מהעולם החילוני שפשוט שינו להם את המילים. זה ממש מצחיק לראות נערות חרדיות למהדרין שרות שיר מסרט עם המנגינה של אבבא, בלי לדעת שיש להקה כזאת בכלל".

ומה לגבי המימון לסרטים כאלה?

"הפקה של חסידות גור יכולה לעלות בקלות מיליון שקל, והקהילה ממנת את זה כי הכסף חוזר ובגדול. כל נערה חרדית יודעת שזה הדבר שהיא הכי ממתינה לו, זה הבילוי שיש לה. חלקן מנסות להגניב מצלמת וידיאו ולתעד את הסרט באופן פיראטי בשביל לצפות בו בבית, בבחינת מים גנובים ימתקו. מה שיפה ביצירה הזאת זה שבקולנוע החרדי רואים איך הנשים החרדיות רואות את עצמן, ולא איך גברים תופסים אותן. כיוון שוועדות תורניות נותנות הכשרים לסרטים, היום אפשר לראות גם את הציבור הכי שמרן מגיע להקרנות האלו".

"אדרי במאה שערים"

בימים אלו מציגה מרסל ביטון את תערוכת הגמר שלה בבצלאל, בשם: "אדרי במאה שערים". ביטון למעשה לקחה השראה מהסצנות האייקוניות מתוך "ארוחת בוקר בטיפאני", חילקה כל פריים על פי סצנת המקור וחיברה אותם שוב — דימוי לדימוי, שנייה אחר שנייה, תוך שימוש באותה תנועת מצלמה, אבל עם שינויים קלים: אודרי הפכה לאדרי (שם המשפחה המרוקאי הפופולרי) האוכלת ספינג' במקום קרואסון. היא לא מתבוננת באבני החן של טיפאני אלא באבני הקיר הירושלמיות של מאה שערים.

"עניין אותי איך אייקון נוצר בתוך תרבות דרך אסתטיקה ויזואלית", מסבירה ביטון. "אדרי במאה שערים הייתה רוצה להיות קצת אודרי בטיפניס, אבל היא יכולה להיות אייקון תרבות לא פחות ממנה. אי־אפשר לקבור את ההשראה, היא פורצת אם רוצים או לא. התערוכה מנסה לשקף את זה דרך ההשוואה לקולנוע של שנות ה־60". ביטון עצמה, לא ממהרת להגדיר את השייכות שלה למגזר כזה או אחר. "לקח לי זמן ללמוד איך ליצור במרחבים האלו, החילוניים. לחשוב מה הערכים שלי, מה המוסכמות החברתיות בכל מקום ולבחון אותם מחדש. זה המקום שבצלאל היה בשבילי כל כך משמעותי, כי יכולתי להיות בשתי התוכניות — החרדית והכללית".

"אדרי במאה שערים". גרסת מרסל ביטון לסרט "ארוחת בוקר בטיפאני" | צילום: אריק פרייס

בתור מי שהיא גם חלק מהחברה החרדית וגם מכירה את העולם התרבותי שבחוץ, מה את חושבת על סערת ההדרה בעפולה?

"הסוגיה הזו צריכה להזכיר לנו שהמרחב הציבורי פתוח לכולם. זה לא רק שגברים לא רוצים נשים, אלא שגם נשים לא רוצות גברים במרחב התרבותי שלהן. אין לזה אח ורע בכל העולם — נשים שעובדות רק עם נשים ויוצרות תרבות נשית למהדרין. מרחב יצירה מדהים מבחירה. צריך לכבד את זה. מי שרוצה ללכת ולראות משהו אחר, יש לו איך להגיע. זה לא כמו פעם, היום הכל נגיש וקיים. מי כמוני יודעת. העובדה שהציבור נפתח מאפשרת לו ליהנות מכל העולמות. גם אמא שלי, המשכילה והתרבותית, לא רוצה ללכת לאירועים מעורבים. באמת לא רוצה. וזה מאפשר לה ולנשים כמותה ליהנות מתרבות. הבעיה היא שאף אחד לא שאל אותן, מדברים להן מעל הראש. אני גדלתי בסביבה של נשים מאוד חזקות שקמו ויצרו כנגד כל הסיכויים ועם זה אני מאוד מזדהה וגאה להשתייך לשושלת הזו".

"מהפכת התרבות הנשית היא ברכה שגברים לא זוכים לה", מסבירה אתי לנדאו. "לגברים אין קולנוע. אפשר למצוא מעט בחסידויות, אבל זה בכלל לא דומה בהיקף למה שקורה אצל הנשים. תראי מעט גברים שיוצרים עבור ילדים למשל, אבל זה לא דומה לתעשייה הנשית המשומנת. אני חושבת שיש לזה משמעות בעומק, שמנער וגבר מצפים למאה אחוז גמרא ואפס מקום לתרבות. הבנים נושרים יותר כי הם במסגרות מאוד קשוחות בלי אפשרות ביטוי. ממש הדרת גברים. על זה לא חושבים".

מה זה אומר מבחינתך להיות אמנית חרדית?

לנדאו: "להיות אמנית חרדית זה תואר קצת מוזר. עצם זה שאני עצמי יוצאת לתערוכות ונהנית מהן זה דבר חדש וכל צעד כזה הוא מבורך. כשאני פותחת תערוכה אני מגיעה לבד. המשפחה שלי באמת לא מבינה למה זה אירוע, למה זה חשוב ומרגש. זה פער שאי־אפשר לתווך אותו. מצד שני אני רואה אנשים ובעיקר נשים שבאים ממקומות רחוקים בשביל לראות את התערוכות. זה חידוש. הם רוצים לשמור על עצמם אבל פותחים עיניים. קורה פה תהליך מבורך ואסור לעצור אותו".