"תחזרו למקום שממנו באתם", קרא דונלד טראמפ לחברות קונגרס, בנות מיעוטים, שתקפו את מדיניות ההגירה שלו. המקום לחזור אליו הוא אפריקה, אסיה או אמריקה הלטינית - רק לא אירופה הלבנה, הקלאסית. יהודים לא מעטים שמעו בקריאה הזאת משהו מוכר: קריאות כאלה הוטחו באבותיהם ואבות אבותיהם ומוטחות כלפיהם גם היום. באירופה רצו לגרש אותם למזרח התיכון; באמריקה רצו לגרש אותם לאירופה; במזרח התיכון רצו לגרש אותם לאירופה. אין עם שחווה שנאת זרים יותר מהיהודים.

אף על פי כן, לא כל יהודי זוכר. האיש השנוא ביותר על אמריקה הליברלית בימים אלה הוא צעיר יהודי מסנטה־מוניקה, קליפורניה, מוכשר, מקושר ואמביציוזי. סטיבן מילר, 33, הוא ההוגה, המנסח והמבצע של מלחמת הבית הלבן נגד המהגרים. בניגוד לבוס שלו, הנשיא טראמפ, שזיגזג בעמדות שלו כלפי מהגרים, פעם הם דוגמניות שנהדר לכבוש אותן, פעם הם כוח עבודה שמצווה להשתמש בו, פעם הם נגיף נושא מחלות וזומם פשע, סטיבן שלנו לא זיגזג מעולם: הוא שנא זרים מילדות.

השבוע חצה הקמפיין של מילר נגד המהגרים קו משמעותי. על הכוונת נמצאים לא רק מהגרים בלתי־חוקיים וילדיהם, אלא גם מהגרים חוקיים דלי־הכנסה. המדינה אמורה לשלול מהם שירותי בריאות בסיסיים ותשלומי רווחה.

סבו של מילר היה פליט שהיגר מרוסיה. כפי שאמר וחזר ואמר דודו, אלמלא אמריקה פתחה לפניו את שעריה הנאצים היו רוצחים אותו. "כשאני שומע מה הוא אומר ועושה אני אחוז חרדה", אמר הדוד.

בכתבת דיוקן גדולה שפורסמה אתמול ב"ניו יורק טיימס" הוא מתואר כבן למשפחה עשירה, מושקעת בנדל"ן. "אוסאמה בן־לאדן היה מרגיש בבית בבית־הספר התיכון שלי", כתב לאחר פיגועי התאומים. הוא בז לאנגלית המקרטעת של חבריו ללימודים ולעובדי התחזוקה שניקו אחריו. הם תיארו אותו כגזען ילדותי, יהיר, רעב לתשומת לב.

אם התיאור הזה מזכיר לכם מישהו מהבית בבלפור, טעות בידכם: מילר הוא צעיר מבריק, רהוט, חרוץ, אפקטיבי. אין הרבה דמיון.

הוא עלה כפורח בתחנות הרדיו הניאו־ימניות: התחנות האלה זקוקות ליהודים כדי לנקות את עצמן מאשמת אנטישמיות. את כן השיגור שלו מצא באתר האינטרנט ברייטברט, שנושא את שמו של יהודי צעיר, רהוט ושטוף שנאה כמוהו, והפך למעוז המליציות הלבנות תומכות טראמפ. לפני שנה ומשהו הכירו ביני לבין מילר, במסעדה בוושינגטון. ישראל לא עניינה אותו.

מילר יושב היום בלשכה מרווחת, קרוב לנשיא. הוא הצליח לרתום את טראמפ, את מפלגתו ואת הבייס שלו למדיניות חסרת פשרות וחסרת חמלה. ילדים הופרדו מהוריהם; מבוגרים הוחזקו בתנאים תת־אנושיים במתקני כליאה; למרות שחלק מהצעדים נבלמו בבתי המשפט ההסתה שנלוותה להם גבתה מחירים בנפש. כל זאת כאשר ניטש ויכוח בין המומחים על היתרונות והחסרונות בגירוש מהגרים. אמריקה זקוקה למהגרים, ממש כמונו. הם מנקי האסלות שלה, רוחצי הקשישים, קוטפי הפלפלים. היא לא יכולה בלעדיהם.

השאלה הגדולה שמפלגת היום את האמריקאים היא מי אנחנו, מה האתוס שלנו. גם בעבר סגרה אמריקה את שעריה בפני מהגרים ופליטים, ביניהם יהודים. עם זאת, האתוס, המגולם בשירה של המשוררת היהודייה אמה לזרוס שמעטר את פסל החירות בניו־יורק ("הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ההמונים חסרי הבית וסחופי הסער"), נותר בעינו. עכשיו רוצה מילר לשנות גם את זה: פסל החירות לא הוקם כדי להזמין מהגרים, אמר במסיבת עיתונאים בבית הלבן. ההבטחה נוספה אחר כך. אפשר לוותר עליה.

גם ליהודים באמריקה יש מורשת, יש אתוס: הוא הציב את רובם המכריע בצד ההומני, הליברלי, בחוד החנית של המאבק למען זכויות האזרח. מילר לא שם; גם קושנר, גרינבלט, פרידמן, כל סוחרי הנדל"ן, יהודי החצר של טראמפ, לא שם. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", אנחנו אומרים בליל הסדר, אבל הם לא רואים דבר ולא יודעים דבר.

לישראל יש שונאי זרים משלה. אני שומע את הנאומים של סמוטריץ', שקד, רגב, דרעי ואחרים, שומרי טהרת הגזע היהודי מפני דמו של ילד פיליפיני קטן, ומתקשה להבין את ההיגיון. הם מבקשים להפיל עלינו שלושה מיליון פלסטינים, אבל שוהה פיליפינית אחת הם לא מסוגלים להכיל. מילר עשה קריירה מהרוע שלו. מה הם עשו ברוע שלהם.