את השחקנית ענבל לוי־רהב מכירים בעיקר בשם הבמה שלה ככוכבת הילדים "ענבלי בא לי". כששואלים אותה בת כמה הדמות שהיא מגלמת, ענבל יורה מיד: "שמונה פחות יום".
למה?
"מפני שאמא שלי נפטרה כשהייתי בת שמונה ולא רציתי להביא לבמה את הילדה שהתייתמה. רציתי שענבלי בא לי תהיה מלאה בשמחת חיים".
אמה, הדסה לוי, חוקרת טביעות אצבעות במטה הארצי בירושלים, חלתה בסרטן כשענבל הייתה בת ארבע. "במבט לאחור אני מבינה שלא יכולתי להרשות לעצמי את הלוקסוס של להיות ילדה", היא מספרת. "הפכתי למבוגר האחראי. במטבח עמד שרפרף שעליו הושבתי את אמא כשזיהיתי שהיא עומדת לקבל התקף אפילפסיה. היא הרגישה בנוח עם הקרחת, אבל בכל פעם שחברה באה אליי דרשתי מאמא לחבוש את הפיאה, ובדיעבד הרגשתי חרטה גדולה. אחרי ארבע שנות מאבק אבא נכנס לחדר שלי ואמר, 'אמא מתה'. לא עיכלתי את המחשבה שלעולם לא אוציא מפי את המילה 'אמא' ואבא לא הצליח להסביר לי ולאחי הגדול את משמעות המצב החדש".
מרוויחה כסף מתאונות דרכים
ענבל הצטרפה ללהקת נוער ירושלמית, ואחרי שירותה הצבאי בחיל האוויר שרה בבתי מלון באילת. "רציתי ללמוד משחק, אבל הרגשתי שקודם אני חייבת להקים משפחה שלי, שתפצה אותי על מה שאיבדתי. בגיל 22 התחתנתי וילדתי שני בנים — סהר (18) ושחף (15). הייתי מאה אחוז אמא, לצורך פרנסה עבדתי במשרד לשמאות רכב, השתעממתי, ונשברתי כשקלטתי שאני מרוויחה כסף מתאונות דרכים. כתבתי הצגת ילדים, 'קסם הלב' וניסיתי להריץ אותה, אבל שיווק ואני זה שני קווים מקבילים".
אביה, בונדי לוי, שדרן רדיו לשעבר שעבד עם תיאטרון "בים בם בום", סידר לה פגישה עם אסי סתיו, הבעלים. "אסי שאל אותי אם אני יודעת מה זה להופיע בגני ילדים והסביר לי שעליי לתפקד גם כסבלית. לסחוב ציוד תאורה והגברה, לנסוע עם התפאורה לדימונה ולנהריה והסכמתי לכל התנאים. הוא שלח אותי הביתה עם הספר 'המפוזר מכפר אז"ר', כדי שאהפוך אותו להצגה ואחרי יומיים, כשהודעתי לו שאני מוכנה, הוא סידר לי הופעה בגן של אמא שלו בפתח־תקווה. הגעתי לשם כמו לביאה ונתתי את כל כולי. זו הייתה הצגה לדוגמה, ללא תשלום, אבל אמא שלו, שראתה עד כמה הילדים נהנו, התעקשה לדחוף לי לכיס 300 שקל".
מכאן ענבל קפצה לשגרה של 30 הצגות בחודש. "סחבתי עליי רמקול ושלטים ויצאתי לדרך. התאהבתי בילדים שישבו במרחק מטר ממני והגיבו לכל ניואנס. עיבדתי ספרי ילדים להצגות עם שירים שהלחנתי, שיפרתי את הדיקציה שלי והרגשתי שרק דבר אחד מונע ממני מלהפוך לכוכבת — העובדה שהייתי שמנה. שקלתי 30 ק"ג יותר ממה שאני עכשיו. החלטתי לעשות דיאטה, התחלתי להתעמל ודי מהר נסחפתי להקאות. פיתחתי מיומנות של הקאה תוך שתי שניות, עד למצב שבו אכלתי רק סלט חסה, אפס קלוריות, ואפילו אותו הקאתי. הילדים לא שמו לב שאני נכנסת ויוצאת מהשירותים ובעלי חשב שהרזון יפה לי, למרות שנראיתי כמו בת 16, בלי חזה ובלי ישבן. הבנתי שאיבדתי את השליטה, אבל לא יכולתי לעצור".
איך יצאת מהבולימיה?
"אחי הגדול ראה תמונה שלי בעיתון, צלצל אליי ושאל, 'את רוצה שהילדים שלך יגדלו בלי אמא כמו שאנחנו גדלנו?' הוא תפס אותי בזמן נהיגה. עצרתי בשולי הכביש ושאלתי אותו למה הוא מדבר אליי ככה. הוא ענה, 'את נראית חולה'. זה היה תמרור סטופ. אחי הציע לי להיעזר בדיאטנית, וסירבתי. טענתי שאם נפלתי לבור הזה לבד אני גם אצא ממנו לבד, הרי החיים לימדו אותי לשרוד. הלכתי לפגישת יעוץ אחת, קיבלתי הנחיות בסיסיות כמו 'תאכלי מעדנים, תקפידי על ארוחות מסודרות' ושיננתי בלי סוף מנטרות כמו 'תאהבי את עצמך ואת הגוף שלך, הוא שלך'. כשהצלחתי לצאת מהבולימיה הבנתי שאין שומדבר בעולם הזה שאני לא מסוגלת לעשות. התגרשתי, לא מפני שהאהבה נגמרה, אלא מפני שצמחנו לכיוונים שונים. ברור שפחדתי להיות חד־הורית, אבל האמנתי בכוח הרצון שלי להסתדר ולהגיע למקום טוב".
הפרק השני בחייה נפתח לפני עשר שנים, כשהיתה בת 31. "באתי להקליט שירים להצגה באולפן של המוזיקאי זיו רהב, המנהל הטכני של עידן רייכל. "הוא עשה לי פרצוף מעוות מהצד השני של זכוכית האולפן ואמרתי, 'איזה מגניב הוא'. מהרגע הראשון היה בינינו חיבור נורא חזק, אבל אחרי שלושה חודשים ביחד נקלענו למשבר. זיו אמר, 'זה גדול עליי, יש לך שני ילדים, אני צעיר ממך בשלוש שנים ורווק' ואמרתי לו, 'אתה צודק'. שיחררתי אותו לדרכו. אחרי שלושה ימים הוא חזר. שכרנו דירה בת ארבעה חדרים, שאחד מהם הפך לאולפן. כשהבן הקטן שלי אמר, 'אני מוכן לפנות לזיו את החדר שלי' הרגשתי שהפכנו למשפחה".
הגיל שבו אמא שלי נפטרה
משבר נוסף פקד אותה ביום הולדתה ה־35. "לא האמנתי שהגעתי לגיל שבו אמי נפטרה מבלי שעשיתי משהו למען עצמי. ההצגות בגני ילדים כבר לא סיפקו אותי. רציתי ליצור משהו שהוא שלי, וכך נולדה 'ענבלי בא לי' שלובשת שמלת טלאים מפני שהיא דוגלת במיחזור ולא זורקת שומדבר לפח. התחלתי להופיע בקניונים עם הבובה עזרא, היומן שלי התמלא, הקהל התאהב בי ובתקשורת העניקו לי את התואר 'כוכבת ילדים' שעליו חלמתי כל כך הרבה שנים. קיבלתי תוכנית יומית ב'ניק ג'וניור', שיחקתי בסרט 'גויאבות' של יובל המבולבל, הרווחתי נפלא ולכאורה היה לי הכל".
למה לכאורה?
"ככל שההצלחה גדלה הרגשתי שאני פחות נהנית ושיש לי פחות סיפוק. בשוק הילדים, כל מי שמקליט שיר וחצי קורא לעצמו 'כוכב ילדים' ולא הצלחתי להשתלב בעולם הכוכבנות הזה. חיפשתי תכנים, התגעגעתי לתיאטרון איכותי, החלטתי להוריד הילוך והפכתי למנהלת האמנותית של 'בים בם בום'. אני אחראית על 18 שחקנים, כותבת את כל ההצגות, מ'אריה הספרייה' ועד 'הנסיך הקטן', מביימת חלק מההפקות ובחלק מהן גם משחקת. איזה אושר!"
בשבת רגילה היא מגיעה לאלפי ילדים. ההצגה "שמוליקיפוד" (בניהול האמנותי שלה) הועלתה בתיאטרון יהלום ברמת־גן, "תירס חם" (שבה היא משחקת) הועלתה בבית ציוני אמריקה בתל־אביב, לצד "פרח לב הזהב" (שהיא כתבה וביימה) ו"פיטר הארנב" (שכתבה וביימה) הועלה בתיאטרון הפארק. "וככה זה כל שבת, כיף אמיתי. כ־4,000 ילדים והורים ראו את התכנים שיצרתי. מה אכפת לי שלא כולם יודעים מי אני?"
ומה עלה בגורלה של "ענבלי"? הרגת אותה?
"חס וחלילה. אני לא חושבת שיש אמן ילדים שיסכים לוותר על הפרונט. על הפוסטרים של ההצגות אני מופיעה כענבל לוי־רהב, בלי יו"ד, ואת ענבלי אני מחזירה לחיים בחופשות, בקניונים. זה מופע מקסים של מערכונים משעשעים, אבל אין בו מספיק ערך בשביל קופה פתוחה. וכשאני מתגעגעת לענבלי אני עושה הצגה לאמיליה בת השנתיים. תמיד חלמתי על בת, רציתי להחיות את הקשר שהיה לי עם אמא שלי ושלא הספיק לי. בהתחלה זיו ואני ניסינו להרות בדרך הטבעית והנעימה, וכשלא הצלחנו עברנו לטיפולים. אמיליה נוצרה בהפריית המבחנה הראשונה והיא הכוכבת של הבית".
