הסבך // עודד וולקשטיין - דביר - 167 עמ'

הסבך' הוא קודם כל סבך מילולי ומטפורי. לא הסבך הממשי של שיחים וענפים באתר דמוי פארק הירקון, שבו משוטט גיבור הסיפור, בחיפוש אחר שני ילדים שברחו ממנו או הלכו לאיבוד. במילות הסיפור - שאינו אלא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור - "אין זה סבך כלל, כי אם הכבלים הכופתים את איבריו ומתפשטים ממנו כמשפט ארוך ומעונה שסעיפיו נשרכים זה בזה בקשרי־קשרים".

מה בעצם קורה כאן, אם גוזמים ומזמרים את הסבך המילולי? אבא אחד, לא צעיר, לוקח את בנו הקטן ואת חברו לעוד הרפתקה בלשית. סימולציה של משחק פנטסטי, מתמשך, שבו שלושתם מדמיינים כיצד הפארק המשפחתי, הבורגני, הופך למקום אחר. "אנחנו מתקרבים בכל צעד לארץ־הוא, מחוז קר, רע ואפל!" אומר האב לילדים, בעצמו כבר עייף מהמסורת שלהם, מהניסיון לפתות אותם לשתף פעולה עם המשחק, "אתם צריכים לשים לב לכל ענף רועד, לכל ציפור חולפת, לכל שקע שנפער פתאום בחול, לכל אבן שזזה ממקומה... אנחנו הצוות הכי מתקדם, ולכן אנחנו גם נמצאים בסכנה הכי גדולה, לבד במערכה מול... אויב שצופה את כל הצעדים שלנו, שמחכה לנו בסוף כל משפט, בקצה כל נשימה".

דבריו של האב, שמתנהג ככרוז בקרקס, כקריין בתוכנית טלוויזיה לילדים, מיועדים גם לקוראים. מדובר בספר אימה מוצהר. תמונת הפתיחה שלו, לפני הפגישה עם האב והילדים, מתארת פועלים מקימים מתקן עינויים, מין גרדום שמחכה לקורבן. מישהו עומד להיצלב. ואולי גם רמז לכך שסיפור הילדים העירוני הזה הוא גם גרסה לסיפור העקידה המקראי. אבל הזיהוי הזה לא באמת משנה. גם לא המשחק המפותל שמנהל עודד וולקשטיין עם סיפוריו של אדגר אלן פו. 'הסבך' בנוי על הניסיון להדביק על נוף מוכר סיפורי מסתורין ופנטזיה. לאמן את הדמיון החרד והצוהל. לשים לב, ככתוב, "לכל ענף רועד, לכל ציפור חולפת".

זאת, אגב, הסיבה העיקרית שהספר הזה מרוויח מהפורמט המכווץ, כלומר, מהמידות הגוציות, הילדותיות שלו. הרצון לאזן בין הטקסט - שכמעט כל מילה בו תובעת תשומת לב - לחלל הלבן מסביב. "העייפות זחלה בקולו כסם", מתאר וולקשטיין את האב מנסה להלהיב את הילדים בו בזמן שהוא שוקע בדמדומים, לפני שהפנטזיות הופכות לממשות מסויטת בחסות החשכה. לפני שהסימולציה, משחק הילדים, מתגשמת.

הגיבור מתואר כדברן כפייתי, כמכשף שלא בדיוק מאמין בכשפים של עצמו; הקול הספרותי הראשי שמוסר את הסיפור הוא גרסה סטרואידית של הדברנות הזאת, שיש בה משהו מהפנט וממוטט בבת אחת. "'אני צמא', אמר הילד". זה אחד המשפטים הקצרים והטהורים בספר (שחוזר לאורכו שוב ושוב). המשך הפסקה מבהיר שצימאון יכול להיגרם גם מצורת הסיפור. "לא היו לו מים, והמבט הנואש ששילח סביב העלה רק צחיחות קרוחה, מגודלת פקעות של עשב נאבק. התחינה והחרדה חלפו על פניו של הילד כמאכלים שטעם בחטף, והוויה מתורגלת של אכזבה התרווחה בהן בהתרסה".

המשך הספר מרשה לעצמו לאוורר עניינים. דמויות עולצות וביזאריות משתלבות בסיפור ומגיחות מעברו של האב. מורה לספרות על כיסא גלגלים, למשל. החומרים הפרטיים, הישראליים האלה, קרובים לפעמים למין צ'יזבט - מורשת קרב ספרותית שהספר והגיבור מנסים להעביר לדור פלאפוני. האסוציאציה לסיפורי זוועה ממשיים מגדות הירקון, כמו פרשת רוז פיזם או אסון המכביה, מתדלקים את האווירה החרדתית. מצד שני, 'הסבך' שייך גם למסורת של אגדות לילדים מבוגרים, על העיר האמריקאית הקטנה שאינה אלא פתח הגיהינום, מקום הכינוס השנתי של ערפדים ומכשפות. חומרים מעולמם הקולנועי של טים ברטון ואנג'ליקה יוסטון. את הדמות השטנית הראשית, למשל, יכול היה לגלם ג'ק ניקולסון ("כדי שאתם ואני נוכל לחזור ולהגיד ליער, 'אבי'... הגרון שלנו צריך לטבוע בדם").

במובן הזה, ספר הפרוזה הראשון של וולקשטיין - עורך, מתרגם ודמות ספרותית יוצאת דופן - מעצים את השילוב שמאפיין את וולקשטיין, בין השכלה נרחבת לאינפנטיליות מודעת לעצמה, בין אהבת ספרות אימה קלאסית להתבגרות מול סדרות טלוויזיה זולות, צעקניות, חסרות בושה בניסיון להפחיד ולהצחיק.

'הסבך', במידותיו המצומצמות, מייצר מין פארק שעשועים הפוך, שבו האדרנלין הופך להורמון שינה. סיפור הזוועה לשיר ערש. לפעמים, הדחיסות המילולית והמטפורית שלו כמעט בלתי ניתנת להכלה. לפעמים, דווקא כשהוא פחות מתחפר בעצמו, וולקשטיין מצליח בשורות ספורות להקיף רעיונות ומחשבות מורכבים על הקשר בין ילדות, ספרות ואימה. האם לספר הזה יש עניין ברוע, במסתורין? האם הוא ממחיש את האמונה שאלה דברים ממשיים בעולם שלנו? לא בטוח. ולא רק מפני שכל אימה או אלימות כאן קשורים לביצוע קומי קצת עלוב, קצת מופרך. מין מנגל יום העצמאות בממלכת השדים. העניין האמיתי של הספר, נדמה לי, הוא מעבר מתמשך ממצב של בגרות, לילדות זמנית וחזרה לבגרות. במובן הזה, 'הסבך' מציית לאחד החוקים הראשיים בספרי ילדים, ובו בזמן אומר יפה שלום ללונה פארק הפנטסטי, המסויט, שהוא זיכרון הילדות. •