"אתה רואה את זה?", שואל מ' ומצביע על צלקת שטבועה במצחו, "זאת מאפרה שאבא שלי זרק עליי כשהייתי ילד. גדלתי בבית שכל הזמן היו בו צעקות וקללות. הייתי מתעורר משינה מבוהל. האחים שלי ואמא שלי גם הם סבלו מאלימות מצד אבא. כשמישהו מהם היה עומד על דעתו, הוא היה חוטף. הלכתי המון שנים עם התפיסה שזו הנורמה - הצעקות, המכות, כל הדברים האלה. מצד שני, התביישתי לדבר על זה בחוץ. זה היה הסוד של הבית, סוד שאסור לו לצאת".

מה קורה לילד שגדל ככה?

"הוא פחדן, חלש, נסגר בתוך עצמו. יותר מופנם, לא מדבר על הדברים. מגדל לאט־לאט חומה, שאף אחד לא יבוא ויסתכל עליך".

במקרה של מ' החומה הזו הלכה וגבהה, הלכה ונאטמה. הוא הפך להיות נער שקוף. "ילד קטן שיושב בפינה ולא מדבר, שמתכסה בשמיכה", הוא מתאר זאת. היום הוא כבר יודע לספר שכל הפחד שנדחס לתוכו באותה תקופה הפך לזעם. "הרגשתי לא רצוי בבית, לא ראו אותי, לא ספרו אותי", הוא מספר. "בשלב מסוים אמרתי 'אם אתם לא רואים אותי, אני אתן לכם לראות אותי'. התחלתי לזרוק חפצים, לקלל, להרביץ".

"המטרה שלנו היא לפתח אצל האסירים רגישות כלפי הילדים שלהם". עו"ס זיו רז | צילום: אביגיל עוזי

זה לא הספיק. גם אחרי שהחל לחקות את ההתנהגות שראה בבית, המשיך מ' להרגיש מושפל ודחוי. הוא החליט שכדי להוכיח את עצמו הוא חייב לעשות משהו גדול, משהו שלא יישכח. עוד לפני שמלאו לו 18 שנים מ' רצח את אחד מבני משפחתו.

דמיינו מעגל שבו יושבים עשרים גברים המדברים בחופשיות על צלקות הילדות שלהם, על היחסים עם הוריהם ואחיהם, על הפחד שהרגישו בבית בו גדלו, על החולשות שלהם ועל הבחירות הגרועות שעשו בחייהם. עכשיו דמיינו שהמעגל הזה נמצא בתוך אחד מבתי הכלא ה"כבדים" בישראל, ושהמשתתפים בו הם רוצחים ועברייני אלימות אחרים.

בשבוע שעבר הצטרפתי לסדנה ייחודית במינה, פרי שיתוף פעולה בין ויצו לשירות בתי הסוהר (שב"ס). הסדנה, שפותחה על ידי האגף לקידום מעמד האישה בוויצו בתמיכת ויצו ניו־יורק, היא חלק מתוכנית "ילדים חשופים לאלימות", המיועדת לסייע באיתור, זיהוי וטיפול בילדים חשופים לאלימות בקהילה. כעת, לראשונה, הגיעה הסדנה גם אל בין כותלי הכלא.

הכניסה אל כלא "רימונים", ביתם של לא מעט אסירי עולם, נעשית דרך מבוך של דלתות וגדרות, המוציאות את האוויר מהריאות. במסדרונות המובילים לאגפים תלויים שלטים צבעוניים, שנראו כאילו הוכנו בקייטנה, ועליהם כתוב "תן חיוך", "ושמחת", ו"גם אם לא מושלם - יש על מה להגיד תודה". השלטים לא מצליחים להשכיח את העובדה שכל מי שיושב כאן הורשע בעבירה שיש בגינה עונש מאסר ממושך.

"לעבור טיפול בכלא זה הדבר הכי קשה". כלאי שירה יחיאל | צילום: אביגיל עוזי

ובכל זאת, בשב"ס עושים מאמצים גדולים כדי להוציא את האסירים הללו ממעגל האלימות. הסדנה בה נכחתי היא עוד מרכיב בתוך הליך טיפולי מתמשך, בו האסירים מכונים "מטופלים". "מטרת התהליך הטיפולי היא לקיחת אחריות ופיתוח היכולת לחוש אמפתיה כלפי קורבן העבירה ולמנוע עבירות חוזרות", אומרת גונדר־משנה דפנה דואיב, ראש מחלקת חינוך, טיפול ושיקום בשב"ס.

ואכן, הסדנה, שנערכה בין היתר בהשתתפות אסירים שביצעו עבירות אלימות בתוך המשפחה, הצליחה ללא ספק לגעת בעצבים החשופים של המשתתפים ולהוציא מהם אמירות מטלטלות. בתוך זמן קצר, ובאמצעים פשוטים יחסית, הם חזרו לבית בו גדלו רק כדי לגלות שהיה זה בית אלים, רווי מתח, שבמידה רבה גזל את ילדותם. "בבית שיש בו אלימות, אין בו חוויה של ילדות", תימצת אחד המשתתפים את השורה התחתונה.

"האלימות הפכה לבונוס"

אין מה לרחם על הגברים כאן — כולם עבריינים מורשעים שביצעו עבירות מזעזעות — ואין גם סיבה לקנא בהם. אבל ראוי להקשיב להם.

צילום: אביגיל עוזי

א' הוא אחד ממשתתפי הסדנה, שכלוא במחלקה לעבירות אלימות כללית. הזיכרון האלים הראשון שלו הוא מגיל שלוש, כשהתעורר מתוך שינה לתוך בליל של צעקות. זמן קצר אחר כך כבר הובהל אביו למעצר, אחרי שפצע קשה את אימו. "זה מראה שאני זוכר בבירור, אבל לא דיברתי עליו עד שהתחלתי טיפול", אומר א', היום בן יותר משלושים.

אביו אמנם נכנס לכלא וניתק עימו מגע, אך גם בן הזוג הבא של אימו היה אלים. "בתור ילד אתה לא יכול לעשות הרבה, אין לך את הכוח הפיזי לעצור את זה", הוא מספר, "אז אתה נאטם, אתה נהפך להיות קהה. קשה לך לפעול אז אתה לא מגיב, אתה סוגר את זה. ואז אתה מפרק את זה במקום אחר. כל מה שאתה רואה בבית אתה מוציא החוצה. הייתי ילד מאוד אלים. עברתי המון בתי ספר, נקלעתי להרבה קטטות והייתי מגיב באלימות באופן אוטומטי".

הוא היה אאוטסיידר, עד שהכיר כמה אנשים שהכניסו אותו לארגון שעודד אלימות. "לא רק שקיבלתי לגיטימציה לאלימות שלי, היא הפכה לבונוס", הוא אומר. "פתאום התחילו להיות לי מלא חברים. הם נתנו לי כל מה שהייתי צריך: משפחה, אהבה. האלימות הייתה מחיר שאתה צריך לשלם".

הוא נכנס לכלא, מיותר לציין, על עבירת אלימות קשה. זמן קצר לפני כן נולד בנו הבכור. "נכנסתי לכלא בקטע של 'אני אחמם את הכיסא ואלך הביתה'", הוא אומר, "אבל תוך כדי טיפול בקבוצות אתה שומע פתאום משהו שנוגע בך, ואתה נפתח. היו דברים שלא דיברתי אותם שלושים שנה. גיליתי פה שיש לי בעיה של אלימות, של שליטה בכעסים. גם אם לא הרבצתי בבית, מספיק שהייתי מתעצבן ועכשיו מחליט לא לדבר שבוע עם האישה — גם זו אלימות".

כאבא, מפחיד אותך שתהיה דומה לאבא שלך?

"זה מפחיד אותי, אבל בלב שלם אני מאמין שלא אהיה כזה. אם אבא שלי היה עובר את הדרך שאני עברתי, לא הייתי פה היום. למדתי פה קודם כל על עצמי. איך להכיל רגשות, להתמודד עם כעס, עם דברים שדוחקים אותי לפינה. דברים שעברתי בזוגיות הבאתי לשיחה עם הצוות, הוצאתי את זה החוצה וראיתי איך הדברים משתנים. קיבלתי פידבקים מהמשפחה איך השתניתי, ואני גם מרגיש את זה על עצמי. אני חושב שעשיתי שינוי גדול. אין מושלם, ויש לי עוד דרך ארוכה, אבל עשיתי צעד ראשון ענק".

"פתאום הילד משתף אותי"

מי שבמו ידיו מנסה לקטוע את המעגל המייאש, שבו ילדים מבתים אלימים הופכים לבוגרים אלימים שמגדלים ילדים בצל האלימות, הוא מנחה הסדנה מטעם ויצו, העובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט זיו רז. "ילד שחי בתוך פחד מתמיד, בבית שבו כל רגע משהו יכול להתפרץ, חי בחוויה של דריכות מתמדת. זה מצב מאוד שוחק", אומר רז. "ילד דרוך פחות פנוי ללמידה, לחברים. מה שאנחנו רואים זה שבתים שבהם אבא ואמא רבים הילדים נעים על קיצוניות: או שהם נורא שקטים או שהם נורא אלימים, כדי למשוך את תשומת הלב. אבל בעיקר, הם נמצאים בתוך חוויה שבה אין להם שליטה, ואז הם מנסים להשיג שליטה בתוך הדבר הזה".

כדי להמחיש זאת רז מציב בפני משתתפי הסדנה מראה ענקית, המשקפת להם את ילדותם. אבל האסירים חווים את הסדנה לא רק כילדים שהיו חשופים לאלימות, אלא כהורים. "חלקם הגדול נמצאים בקשר עם הילדים שלהם במהלך המאסר, והמטרה שלנו היא לפתח אצלם רגישות כלפיהם", אומר רז, שבמהלך הסדנה לוקח את ילדי האסירים ומניח אותם, בבוטות, במרכז מעגל האלימות.

במידה מסוימת, זה כמעט לא הוגן: רז לוחץ על העצב החשוף של הילדות הקשה, המייסרת, ואז גם אומר למשתתפי הסדנה: "זה בדיוק מה שאתם מעוללים לילדים שלכם". "אני מודע לעוצמה של הכלי הזה", הוא אומר, "לא הייתי מעז לעשות דבר כזה אם האסירים האלה לא היו נמצאים במסגרת טיפולית, יומיומית, שמכילה אותם".

ל' לא תיכנן להיות אלים כלפי ילדיו, אבל זה בדיוק מה שקרה. "חשבתי שאני יכול להיות גבר מסוג אחד בחוץ וגבר אחר בבית", הוא מספר, "אבל בלי שום שליטה התחלתי להתנהג באלימות מול אשתי. זה התחיל כאלימות מילולית. התחלתי לצעוק, להשפיל. וככל שהיא ענתה, בניסיון להחזיר את השליטה, הייתי מרים יד, מרביץ, סטירות".

כשבנו היה עוד תינוק, הוא נכנס לכלא. היום, אחרי הטיפול שעבר, ובמיוחד לאור הסדנה בה השתתף, הוא מבין שהוא חייב לפרוץ את מעגל האלימות בכל הנוגע לקשר שלו עם בנו, שלומד היום בבית ספר יסודי. "כשהבן שלי נכנס לכיתה א', המורה שאלה אותו עם מי הוא חי בבית", מספר ל'. "הוא אמר 'עם אבא, עם אמא ועם אח'. הבעיה היא שהוא לא גר עם אמא שלו ולא עם אבא שלו, ואין לו אחים. בהתחלה כעסתי, לא הבנתי למה הוא משקר, צעקתי עליו. היום אני מבין שקשה לו לספר את האמת, שאולי הוא מספר את מה שהוא רוצה שיהיה.

"היום אני מדבר עם הבן שלי בטלפון הרבה, החלטתי לשתף אותו במה שעובר עליי. פתאום הוא התחיל לשתף גם אותי. הוא סיפר לי מה המורה שלו אמרה, הוא מספר לי גם על הקשיים. כביכול זה לא קל לאבא לשמוע דברים כאלה, אבל האמת שזה משמח אותי. היום אני בונה אמון עם הבן שלי, אני יכול לנהל איתו שיחה. אני יכול לקבוע איתו 'אני מחר מתקשר אליך בשבע', והוא מחכה לי. יש לו מה להגיד לי בשעה שבע. לי לא היה מה להגיד לאבא שלי. או שהייתי חוטף ממנו סטירה או שהוא היה משפיל אותי".

לגדול בתוך הכחשה

משרדה של כלאי שירה יחיאל, מנהלת המחלקה לטיפול ייעודי באלימות לאסירים ששפוטים לתקופות מאסר ממושכות, נמצא ממש בין תאי המגורים של אסירי אגף 14. היא עובדת סוציאלית שכבר 12 שנה מטפלת באסירים, ועל קיר משרדה תלויים ציורים של ילדיה. דלת המשרד פתוחה לרווחה, וכל אסיר שחפץ בכך מוזמן להיכנס. "הכיסא שאתה יושב עליו זה הכיסא החם. המטופלים יכולים לדבר כאן על כל מה שמפריע להם", היא אומרת ומציעה כוס קפה.

לדבריה, כל האסירים במחלקה עוברים טיפול מרצונם החופשי. "אבל חשוב להבין, לעבור טיפול בכלא זה הדבר הכי קשה", היא מסבירה, "זו בחירה שאתה לוקח בתוך ההישרדות, בתוך הג'ונגל, ומשמעותה לשנות דפוסים, לתרגל שיח אחר, להוריד את ההגנות".

כמעט כל האסירים במחלקה מגיעים מבתים רוויי אלימות, אלא שמרביתם מגלים זאת באיחור ניכר. "אם תשאל אותם בתחילת הדרך, תשמע שכולם באו מבית נורמטיבי", אומרת יחיאל, "אבל ככל שהטיפול מתקדם, כולם מגלים עד כמה הקשרים בבית היו לא בריאים, כמה לא הייתה תקשורת, כמה הייתה אלימות, פיזית או רגשית. הם מגלים על עצמם ועל האנשים שקרובים להם דברים שלא ידעו. הסדנה 'ילדים חשופים לאלימות' קודם כל מחזירה אותם לילד שהם היו. היא גורמת להם לשאול שאלות: איזו ילדות עברתי, לכמה אלימות נחשפתי כילד קטן? הם מבינים שהילדות הזו לא מתמוססת".

בוויצו מעריכים שכ־600 אלף ילדים בישראל חיים בבתים רוויי אלימות, אלא שרק מיעוטם זוכה לטיפול מטעם הרשויות. רבים מהם נותרים שקופים. "מבחינת חקיקה, מדינת ישראל מתייחסת לפגיעה בילדים רק מהרגע שיש חשד לפגיעה פיזית או מינית", אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו. "אבל מה שראינו בשטח זה שגם ילדים שעדים לאלימות שלא מופנית ישירות כלפיהם או אינה פיזית מפתחים סימפטומים לא פחות חריפים מילדים שהיו קורבנות ישירים".

העדות לאלימות בתוך הבית משפיעה בכמה רבדים. אחד מהם הוא תפיסת מציאות מעוותת. "כשילד הוא חלק מאירוע אלים ויש משהו שמוכיח לו שהאירוע אכן התרחש — דברים שמתנפצים בבית, שכן שדופק בדלת ושואל אם הכל בסדר, מישהו שמסתובב עם סימן כחול — אי־אפשר להכחיש שהאירוע התקיים", ממשיכה נוימן, "אבל מה שקורה ברוב המשפחות זה שכחלק מהניסיון להגן על הילדים, וגם מתוך אינטרס שהם לא יפטפטו בחוץ, יש הסכמה שבשתיקה שמכחישים את קיום האירוע. הילדים צומחים במקום מעוות, במציאות שהם מתקשים לפרש. אלה בוגרים שמראש לא יאמינו באף אחד, כי הסביבה בה גדלו הכזיבה אותם פעם אחר פעם: המשפחה, השכנים, מערכת החינוך ומערכת הבריאות".

במסגרת התוכנית "ילדים חשופים לאלימות" מסתובבים אנשי ויצו ברחבי הארץ במטרה "לפרק את המנגנון של הסוד, שמאפשר ל־200 אלף משפחות להתנהל בתוך שגרה של אלימות", כפי שמנסחת זאת נוימן. "אם האסירים האלה היו מטופלים כשהיו ילדים, לא היינו צריכים להגיע אליהם שניים או שלושה עשורים אחר כך".

הסדנה ניתנת להזמנה בידי גופים ציבוריים ופרטיים. •