לפני פחות משנה וחצי, קרע מיכאל אוחנה, אז בהפועל באר־שבע, את הרצועה הצולבת בברך ימין. שלשום זה קרה לו שוב, רק בברך שמאל, ועוד מול האקסית בחצי גמר גביע הטוטו.
המשמעות מבחינתו ומבחינת בית"ר טראגית: אוחנה ייעדר מהמגרשים בין שבעה לתשעה חודשים, וככל הנראה גמר את העונה עוד לפני שריקת הפתיחה של ליגת העל. בגיל 23.5, אוחנה חווה על בשרו את הפציעה שכל ספורטאי חושש ממנה, ועוד פעמיים. הקבוצה שבנתה עליו כל־כך נאלצת לחשב כעת מסלול מחדש, בלעדיו.
אז מה הופך את הקרע הזה לצירוף מילים שמעביר צמרמורת בשחקנים מכל הענפים? הרצועה הצולבת היא אחת מארבע הרצועות העיקריות של הברך. הרצועה הצולבת הקדמית נותנת לברך יציבות מלפנים, ולא מאפשרת לשוקה להחליק קדימה ביחס לעצם הירך. פציעות מהסוג הזה נפוצות אצל ספורטאים בעיקר בעקבות סיבוב חד של הברך.
"קודם כל, זה חוסר מזל", אומר ד"ר מרק רוסנובסקי, רופא הנבחרת הפורש, על הפציעה החוזרת של אוחנה. "מיכאל שחקן מאוד זריז שנכנסו בו בעוצמה. אין מסקנה חד־משמעית שהוא מתאמן לא בצורה תקינה. השריר הארבע־ראשי צריך להיות מאוד חזק ומפותח, זה עוזר למניעת פציעות וצריך לעבוד על זה. אם שריר הארבע־ראשי לא מפותח אין יציבות וזה מסכן את המניסקוס, ספורטאי צריך לעבוד קבוע על הארבע־ראשי. זה לא קשור לאימונים. צריך לעבוד על חיזוק של מערכת שרירים ברגל. הברך לא יציבה אם השרירים מסביב לא חזקים. זה שאתה קורע ברגל אחת ואחרי זה ברגל אחרת זה לא נעים, אבל לא מפריע לחזרה. צריך להיות חזק מנטלית".
"צריך לגייס המון כוח"
ד"ר בצלאל פסקין, מנהל יחידת ברך בבית החולים רמב"ם והאורטופד של מכבי חיפה, טיפל במאות מקרים של קרע בצולבת במהלך שלושת העשורים שלו כאורתופד. "לעולם אין אינדיקציה למי ומתי יקרה", הוא אומר. "אולי הרקמה לא טובה, אולי השריר חלש. בן אדם שנפצע פעם אחת בצולבת, יש לו יותר סיכוי להיפצע באותה הרגל".
ניר דוידוביץ' מכיר היטב את הסרט הרע שבו נמצא עכשיו אוחנה. גם הוא קרע פעמיים את הרצועה הצולבת, אבל באותה ברך, בטווח יחסית קצר. "אחרי שאתה נפצע פעם אחת ברצועה הצולבת, זה דורש תחזוקה הרבה יותר רצינית ודקדקנית ממי שלא עבר פציעה כזו", אומר שוער העבר. "אתה צריך להיות הרבה יותר מודע לעומסים שאתה מפעיל בתקופות מסוימות, וזאת תורה אחת גדולה שיש אנשים שזו ההתמחות שלהם. מנטלית מאוד קשה לחזור מפציעה כזאת. צריך לגייס המון כוח ולהתכונן לתקופה לא פשוטה, אבל מניסיון אני יכול להגיד שאין סיבה לא לחזור לתפקד ברמות הגבוהות גם אחרי פציעה שנייה מהסוג הזה".
"מאוד כואב לי על מיכאל", אומר ערן לוי. "עברתי את זה, אלה רגעים מאוד קשים. צריך יומיים־שלושה לעכל את זה. אני יכול לשלוח לו רק שיהיה חזק. הניתוח עצמו זה החלק הקל, השיקום שאחרי זה מה שקשה. צריך להאמין ולהיות עם כוחות".
הפיזיותרפיסט עידו דנה, שעזר לשרן ייני (שקרע את הרצועה בגיל 17), ברק יצחקי ולשחקנים נוספים בתהליך השיקום שלהם, סיפר: "זו פציעה שאנחנו רואים לא מעט בשנים האחרונות. בגלל שהכדורגל יותר אינטניסיבי ובגלל שיש שיפור באבחנה, אז המספרים הולכים וגדלים. השיקום לא קצר וצריך ניתוח מוצלח. אנחנו יודעים להגיד היום שלאדם עד גיל 18 יש סיכוי יותר נמוך לחזור. 80 אחוז מהאנשים חוזרים, ופחות מ־60 אחוז חוזרים במצב הקודם. אני יכול להגיד שיש היום תוכניות מניעה רשמיות של פיפ"א כדי להוריד את כמות הפציעות, אך ברוב הקבוצות בארץ זה לא מתבצע. הקשר לעייפות ולחוסר הכנה חלש. אני חושב שמדובר בעיקר בחוסר מזל. בניגוד למה שאנשים חושבים, הפציעה לא קורית מהתנגשות, אלא מתנועה לא נכונה".
"כשראיתי את אוחנה הזלתי דמעה"
ערן שאדו, מאמן הכושר של נבחרת ישראל שמלווה היום בגוואנגז'ו את ערן זהבי ודיא סבע ואימן את מאור בוזגלו לאחר הפציעה שלו, מסביר: "ניתן לחלק את הסיבות לפציעה לשני גורמים עיקריים: קרע שהוא תוצר של חבלה ממגע ישיר, לעומת פגיעות שאינן תוצאה של חבלה ישירה. חבלה ישירה יכולה להתרחש בכל נקודת זמן באימון או משחק בו יש מגע ישיר בין שחקנים. לעומת זאת פגיעות רבות מתרחשות דווקא במצבים בהם לא הייתה חבלה ישירה בברך, לאחר נפילה או נחיתה, או בבלימה והאטה חדה של הגוף. הגורמים העיקריים לפגיעות מהסוג הזה הם גנטיים, כמו גודל הרצועה, גמישות יתר של המפרק, חוזק השרירים ורוחב התעלה בה נמצאת הרצועה. יש גם גורמים הורמונליים וביומכניים, וגורמים סביבתיים כמו המשטח. הסיבות רבות ומגוונות, חלקן ניתנות למניעה וחלקן כמעט ולא. אין ספק שחיזוק שרירים, שמירה על משטח משחק ואימון טובים וקבועים ולימוד נחיתה ובלימה נכונים, יכולים להפחית את הסיכון לפציעות כאלה. לדעתי, בשל אופי וזמן הפציעה של אוחנה, הפציעה לא נבעה מאימון לא נכון או מעומס יתר".
לפי שאדו, אם כן, עניינים תורשתיים־גנטיים חושפים שחקנים מסוימים לקרע ברצועה יותר מאחרים ויכולים להסביר פציעות חוזרות של שחקנים בברך, או של שני אחים בעלי מבנה גנטי דומה – למשל מאור ואלמוג בוזגלו. האבא יעקב מכיר את הפציעה האיומה לא רק בגללם, אלא גם דרך בנו הנוסף אסי. "אם לא יעשו תחקיר מעמיק כדי למצוא את הסיבה לבעיה, זה ילך ויחמיר", הוא אומר. "איך עם כל חלוקת העומסים והפרופסורים לא מוצאים פתרון? כשראיתי את אוחנה, הזלתי דמעה. ישר ידעתי מה חומרת הפציעה".
מה קורה בעולם?
חלק משמעותי מההכנות של זינדין זידאן לעונה הנוכחית בריאל מדריד ירד לטימיון, כאשר מוקדם במהלך תקופת ההכנה הכוכב הצעיר מרקו אסנסיו קרע את הרצועה הצולבת. במקרים האלה, אין סוד שבאירופה יודעים ובישראל עדיין מנסים לפענח: כל פציעה כזו משביתה את הפצוע לתקופה של חצי שנה מינימום, ובדרך כלל זה גם מתארך לאזור תשעה חודשים.
גם שחקני פוטבול וכדורסל רבים (למשל, קליי תומפסון ודמרקוס קאזנס בחודשים האחרונים) חווים את הפציעה הזו, אך היא מקבלת משמעות שונה בכדורגל בגלל התנועה האחרת והשימוש ברגליים לבעיטה ולא רק לריצה. החדשות הטובות הן שההיסטוריה מראה שניתן לחזור לפעילות בהצלחה, ואחד המקרים הבולטים הוא של רוברטו באג'יו האיטלקי, שקרע פעמיים את הרצועה הצולבת (המקרה הראשון בגיל 18), אבל אחרי החלמה חזר למגרשים והפך לאחד השחקנים המובילים בעולם.
גם שמות כמו מייקל אואן ואלסנדרו דל פיירו חזרו לשחק כמו גדולים אחרי קרע ברצועה, אבל הסיפור המפתיע ביותר בתקופה האחרונה היה של זלאטן איברהימוביץ'. לפני שנתיים, בגיל 35, הוא עבר את הפציעה שבגילו הייתה יכולה לגמור לו את הקריירה, אבל אחרי ניתוח ומנוחה של שבעה חודשים הוא המשיך כמו פעם לחורר רשתות בארה"ב.
מבחינה רפואית, בעבר קרע ברצועה היה מחסל ספורטאי, אבל ככל שהשנים עוברות הטכנולוגיה משתפרת והטענות הן שהניתוח הופך יעיל יותר. מדעני הספורט עוסקים כיום גם באיתור גורמי סיכון המעלים את הסיכוי לפציעה בניסיון למנוע אותה לפני שתתרחש, והמחקרים השונים (שמצאו, למשל, כי כדורגלניות נמצאות בסיכון גבוה יותר) עושים מאמצים לפתור את הבעיה. (יאיר קטן)
