"ההחמצה הגדולה של חיי? הרבה פעמים אני חושב על זה שאבא לא זכה לראות אותי משחק"

בוני גינצבורג, בזוגיות עם מישל קרמרמן ואב לשתיים, נולד בשנת 1964 בתל־אביב, שם גדל רוב ילדותו. התחיל לשחק בגיל תשע כמגן ימני במכבי תל־אביב. שנה לאחר מכן הפך לשוער. בגיל 15 וחצי עלה להתאמן עם הבוגרים ורשם את הופעת הבכורה שבוע לפני גיל 16. היה שוער נבחרת ישראל במשך 12 שנה. שיחק בקבוצות כמו מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, בני יהודה, מכבי פתח־תקווה. ב־1989 עבר לגלזגו ריינג'רס הסקוטית. פרש בגיל 37 במדי הפועל כפר־סבא. עבר לפרשן בטלעד, זכיינית ערוץ 2, ובפינה בתוכנית הבוקר. לאחר מכן עבר למחלקת הספורט של ערוץ 1. אחרי 11 שנה עבר לערוץ הספורט, שם הוא מפרשן ומגיש גם בימים אלה. מתחיל עונה חדשה עם ערוץ הספורט בליגת־העל שנפתחת בשבת, עם המשחק המרכזי, ביום ראשון. ביום חמישי פותח גם את העונה בליגה הלאומית.

מתי היית הכי מאושר?

"הרגע הראשון הוא הגביע עם מכבי ת"א, בשנת 1987, אחרי הארכה ופנדלים כשהתוצאה בסיום הייתה 3:3. זה היה בתקופה פחות טובה, כשמכבי לא זכתה בתארים, והיה אחד ממשחקי הגמר הגדולים שהיו, שנגמר מתוק ובפנדלים. עצרתי פנדל אחד מכריע של זאהי ארמלי, ניר קלינגר בעט לקורה וניצחנו. זה היה המשחק האחרון של אבי רן ז"ל, שוער גדול וחבר, שיחקנו יחד בנבחרת הנוער. בשנה שאחרי החלפתי אותו במכבי חיפה וזה היה קשה מאוד. הלכתי עם הלב, מקצועית זה היה טעות כי תכלס אי־אפשר היה להחליף אותו. זה היה אירוע טראומטי לכולם. הרגע השני? החתימה בגלזגו ריינג'רס, מועדון פאר סקוטי, בשנת 1989".

מה הפחד הכי גדול שלך? 

"שאהיה תלוי באחרים, פיזית, כלכלית. אני רוצה שתהיה לי תמיד עצמאות, זה נותן ביטחון. בניגוד לדימוי של התל־אביבי הצפוני, גדלתי במרכז העיר אחרי תקופה קצרה ברמת־השרון. דירה בדמי מפתח. כשהייתי בן שמונה, אבא שלי אורי נפטר מהתקף לב בגיל 45. ככה גדלתי, עם אמא שהיא סופר־צנטרליסטית ודומיננטית, שגידלה אותי ואת אחותי עם הרבה חום ואהבה. וגם אם היו קשיים, הם לא היו תירוץ. אמא בתיה בשבילי היא מודל הערצה, מודל לאישה המושלמת".

מה ההחמצה הגדולה של חייך?

"הרבה פעמים אני חושב על זה שאבא לא זכה לראות אותי משחק. הוא היה ספורטאי, אתלט במכבי אבשלום פתח־תקווה, בריצה ובקפיצה לגובה. כשהתחלתי לשחק, בגיל תשע, זה היה אחרי שהוא הלך לעולמו. הרגע שאני תמיד זוכר ממנו זה את הנשיקה בבוקר, לפני שהייתי הולך לבית הספר, שהייתה רטובה כזאת על הפנים, ולא הייתי מנגב אותה כי הרגשתי שהוא מלווה אותי לבית הספר. תמיד כאב לי שאבא לא ראה אותי על המגרש. כשאתה ילד, ואבות מגיעים לאימונים ולוקחים את הילדים, ואתה מגיע ברגל או באופניים, יש לך צביטה בלב. אבל זה כנראה גם מה שחישל אותי".

מתי בכית לאחרונה?

"זה קורה לי לא מעט, יכול לראות כתבה מרגשת, סרט מרגש. מסתלבטים עליי בבית, קוראים לי הבכיין".

מה המיסקונספציה הכי גדולה לגביך?

"אני אדם לבבי ואיזי־גואינג, אולי בניגוד לתדמית שלי של יהיר ומתנשא. אני אדם מאוד צנוע".

מה היית משנה במראה החיצוני שלך?

"שיהיו לי גנים של ספרדי בצבע. אני קצת לבן בעיניי. מסוכן לי להשתזף".

מה הרגע הכי מביך שלך?

"המשחק בקדם־עולמי בניו־זילנד, עם נבחרת ישראל, 1985. הפסדנו 3:1, וספגתי גול מביך ובאותו זמן הפכתי לאויב העם. אתה מגיע וכולם מגחכים עליך, בזים לך. זה היה דכדוך קשה. לקחתי אחריות, התקשורת לא ריחמה עליי ובמשחקי נבחרת החשיפה מטורפת. אתה מאכזב וכל התיק נופל עליך. לאן שאתה לא הולך, אתה מרגיש שמסתלבטים עליך. עם זה אני פותח את ההרצאה שלי, שהכותרת שלה היא התמודדות עם כישלונות והפיכתם למנוע צמיחה. לקח לי כמה שבועות להתאושש מזה. עשיתי עבודה עם עצמי ושנה לאחר מכן כשנסענו לניו־זילנד, אוסטרליה וטייוואן, הייתי המצטיין. ממקום שבו אתה עף על עצמך וחושב שאתה הכי מוצלח, הפכתי לאחד שכל מה שמעניין אותו זה להתאמן, לאכול כמו שצריך ולהבין שיש לך הזדמנות אחת".

מה הריח האהוב עליך?

"לבנדר".

מי היה משחק בתפקיד בוני גינצבורג בסרט על חייך?

"אומרים לפעמים שאני דומה למל גיבסון, אז הוא. סומך עליו".

מה נשים לא מבינות לגבי גברים?

"שלא תמיד חוסר הבעה מעיד על חוסר הערכה. כלומר, לפעמים אנחנו נכים רגשית".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"אני אוהב מאוד מתוק, כנאפה, בקלאווה, גלידה, אבל משתדל לא לגעת. שומר. הם אצלי בהגדרה של לראות בלבד".

מי האיש או המושג המייצג הכי טוב את 2019 בעיניך?

"MeToo. זו תנועה חשובה מאוד, שחיזקה את המעמד של הנשים ובצדק. אבל מצד שני אסור להגיע למצב קיצוני שבו אנשים חוששים למשל להחמיא אחד לשני, ליצור קשר, להתחיל".

מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לרכב או בית?

"כשהייתי צעיר ומטומטם, רולקס מזהב. שיחקתי אז בריינג'רס והוא עלה איזה עשרת אלפים פאונד. מאז למדתי. היה לי כלל: שני שלישים אני חוסך ושליש אני חי, ואני לא מתלונן. מה שחשוב זה לא מה שאתה מרוויח, אלא מה שאתה שומר וחוסך"

"ביונסה. אוהב את השיר Listen".

מתי הרגשת אבוד באחרונה?

"לא יודע אם אבוד, אבל היה בי כאב עצום כשאבי כהן, אחי היקר, נפצע ואחר כך מת מפצעיו. הוא היה מודל לחיקוי שלי כספורטאי, היה ממש אח, לא חבר. חלקנו חדר בנבחרת, הוא היה מאמן אותי בשער. תמיד היה כיף להיות איתו, לארג' עם שמחת חיים, תמיד היה שם בשבילי. הגדולה שלו היא שהרבה מאוד אנשים הרגישו את מה שאני אומר עכשיו לגביו. אחרי שהלך לעולמו הייתי שלושה חודשים בעצבות גדולה, חשבתי עליו בלי הפסקה, על המוות המיותר. כל הזמן שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שזה קרה. יום לפני שהוא נהרג הוא היה אצלי בבית, שתינו אספרסו, התחבקנו לפני שהלך. וזהו. למחרת הייתה התאונה. אחרי המוות של אבא שלי, זה אירוע שממש השפיע עליי".

מה הג'וב הכי גרוע שעשית?

"לא היה לי כזה. למזלי, מהכדורגל עברתי ישר לתקשורת, ויכולתי לבחור באימון. ראית מאמן שבאמת נהנה מהחיים? אבי'לה אמר לי בזמנו, 'בוני, אתה לא יודע איזה סבל זה להיות מאמן. אני מתחנן אליך, אל תהיה מאמן'. אני מתעסק בדברים שאני אוהב ומרגיש שאני בר מזל. כשבאתי לערוץ הספורט ביקשתי שני דברים מהמנכ"ל תומר תורג'מן: 1. אני רוצה ליהנות, הוא אמר לי, קיבלת. 2. אני לא רוצה לדרוך לאנשים על הראש, אמר לי, קיבלת. את האיכסה, הכסף, נעשה בהמשך. המודל שלי היה גארי ליניקר, שמנחה תוכניות ופרשן באנגליה".