yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 20.08.2019
    הקרב על הזעתר
    הן יוצאות לפנות בוקר, כדי להתחמק מהפקחים. הם מדליקים מנגל, בשביל לא לעורר חשד. כל דבר על מנת להשיג את העשב האסור — הזעתר. הצמח שמככב במטבח הערבי מוגדר בישראל צמח מוגן ומי שמלקט אותו בטבע, כמנהג אבותיו, חשוף לקנסות והליכים משפטיים. איתי אילנאי יצא לשדה עם אלו שמלקטים בסתר ושמע מהם מה הקשר בין תבלינים לפוליטיקה
    איתי אילנאי | צילומים: אלעד גרשגורן

    המסע שלי בעקבות הפוליטיקה של הזעתר — סיפור שמעמת מדע ומסורת, מערבב בין לאומיות לשומשום ומכיל בתוכו כמעט את כל תולדותיו של הסכסוך הישראלי־ערבי — מתחיל בבית משפחת מרעי ביישוב עארה. זהו בית מידות נאה שממוקם ליד הכניסה הדרומית לוואדי עארה, בירת הזעתר של ישראל. לשמחתי, קפצתי לביקור בדיוק בזמן לארוחת צהריים.

     

    הנושא הוא זעתר (אזוב מצוי) ועל כן אם המשפחה, זויהירה בת ה־75, פניה חרושי הקמטים תחומים בכיסוי בד דק, מגישה לשולחן פטאייר, מעין בורקס בצורת משולש ממולא בזעתר, וקראס, פיתות שלתוך הבצק שלהן עוסו באהבה עלי זעתר טריים. אלו מאכלים מסורתיים וטעמם משגע, אבל כוכב הארוחה מבחינתי הוא הדוּכָּה: זעתר טחון שהוכן מעלים שיובשו היטב על גג הבית, פוררו בידיים ואז נטחנו במטחנה ידנית ועורבבו עם שומשום קלוי ומלח. יש הבוזקים לתוך התערובת הנפלאה הזו גם מעט סומאק.

     

    "החוק הזה מנתק אותי מהשורשים שלי". אמנה כנען עם זעתר בלדי בשדה בוואדי עארה
    "החוק הזה מנתק אותי מהשורשים שלי". אמנה כנען עם זעתר בלדי בשדה בוואדי עארה

     

    במבט ראשון הדוכה של משפחת מרעי נראה כמו הסוג שניתן לקנות גם במכולת השכונתית, אבל אז מגיע הריח. מי שיסניף ממנה יגלה שטמונים בה ריחות של אדמה ועצים, כבשים ודבורים, ימי חמסין וגשמי חורף; מי שיזכה לטעום יצלול אל רבדיה העמוקים של תרבות. תשכחו, בבקשה, מהזעתר הזה שאתם קונים במכולת.

     

    טעמו העז, הנוכח, של הזעתר של משפחת מרעי, כמו צבעו הירוק־ירוק, נובעים מכך שהוא נקטף בטבע, שם הוא גדל פרא, בשפע, מתחת לחורש ובמחשופי הסלע. לא כמו אותו מוצר מהמכולת, שהצמחים שלו תורבתו ומגודלים בערוגות חקלאיות משעממות. ההרים, אומרים בני המשפחה, החופש, הם שהעניקו לזעתר שלנו את איכויותיו.

     

     

    אלא שכבר עשרות שנים שקטיף זעתר הבר הפך בישראל לעניין מסוכן: מאז 1977, אז הוכרז הזעתר כערך טבע מוגן, כל פעולה של קטיף, החזקה או סחר בצמח התבלין הנהדר הזה, נחשבת לעבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר. הזעתר, שפרט להיותו אחד המרכיבים הבסיסיים במטבח הערבי הוא גם סמל לאומי פלסטיני ומזון בעל סגולות רפואיות שהטבע מציע בחינם — הפך לפרי אסור.

     

    והוא לא לבד. ב־1977 הוכרז גם צמח המרווה, שמשמש בעיקר תבלין לתה, כאסור לקטיף. ב־2005 הצטרף לרשימה השחורה העכוב, קוץ שניתן לבישול ואכילה ופופולרי מאוד בחברה הערבית.

     

    לדברי רשות הטבע והגנים (רט"ג), האמונה על אכיפת האיסור, הקטיף האינטנסיבי של צמחי התבלין הללו הביא אותם לסף הכחדה, ועל כן נוצר צורך להגן עליהם מפני קטיף פרוע וחסר מעצורים, שמבוצע ברובו בידי האוכלוסייה הערבית. בחברה הערבית לא כולם קונים את ההסבר הזה. מבחינתם מדובר בכפייה תרבותית, לא פחות, במסווה של שמירה על ערכי הטבע. המשך הכיבוש, באמצעים קולינריים.

     

    בחצי השנה האחרונה מוביל ארגון "עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל" מאבק בחקיקה האוסרת על קטיף זעתר, עכוב ומרווה, בטענה שהיא פוגעת באופן לא מידתי באוכלוסייה הערבית. לאחרונה נראה כי הרט"ג מראה סימני נסיגה: ביוני האחרון הצהירו אנשי הרשות כי ישקלו מחדש את מדיניות האכיפה בכל הנוגע לצמחי תבלין. "מדיניות (חדשה) זו תביא בסופו של יום התחשבות משמעותית יותר בקטיף שהינו לצריכה עצמית, באופן שמאפשר בד בבד קיומם והישרדותם של צמחי תבלין", כתבו.

     

     

    עם זאת, חשוב להדגיש כי בינתיים טרם פורסמו ההנחיות החדשות בעניין מדיניות הזעתר וחבריו. כל הקוטף אותם עושה זאת על אחריותו בלבד.

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

    1,750 שקל, בגלל שיח

     

    הזעתר גדל בעיקר בעונת האביב, וזו גם התקופה שבה תושבים רבים יוצאים לגבעות כדי ללקט את ענפיו. או אז מתחיל משחק של חתול ועכבר בינם לבין פקחי הרט"ג.

     

    כמעט ואין נקודה שעליה מסכימים אנשי הרט"ג ואנשי עדאלה: לדברי עדאלה, הקוטפים משאירים בקרקע את שורשי השיח, עד לאביב הבא. הליקוט הזה אינו פוגע בתפוצת השיח, להפך — הוא מאפשר לו לגדול עוד יותר בעונה הבאה ודווקא מיטיב עימו. ברט"ג לא מתרשמים, וטוענים שבאזורי הליקוט נמצאו גם צמחים שנעקרו מהשורש. בין השנים 2016 ל־2018 הוגשו 26 כתבי אישום וניתנו 151 הודעות קנס בגין עבירות הקשורות בצמחי התבלין האסורים. מיותר לציין כי רובם המוחלט של הנאשמים והנקנסים הם ערבים.

     

    אנשי עדאלה טוענים שהחקיקה, שנועדה כביכול להגן על הזעתר, השיגה את המטרה ההפוכה. מכיוון שאנשים פרטיים חוששים לצאת לקטיף ולחטוף קנס, הם מעדיפים לקנות זעתר טבעי בשוק השחור, ומותירים את השטח לקוטפים מסחריים, שמפירים את האיזון הטבעי בשטח. ברט"ג מספרים שהאכיפה עובדת, וכי בשנים האחרונות שיחי הזעתר דווקא פורחים בהמוניהם. ברט"ג מוסיפים שממילא מרבית האכיפה מיועדת נגד אותם קוטפים מסחריים, אך בארגון עדאלה אומרים כי הרבה מהקנסות הוטלו דווקא על קוטפי כמויות קטנות שנועדו לשימוש עצמי.

     

    כך או אחרת, במשפחת מרעי לא מתכוונים לוותר על הזעתר האסלי, כפי שהם קוראים לו, גם לא במחיר הפללה. הדוד מוחמד אמנם קיבל קנס של 1,750 שקל לא מזמן, אבל אחת מבנות המשפחה הצליחה לקטוף באביב האחרון שפע, וחילקה נתחים במתנה, כפי שנהוג במשפחה. "הולכים להרים, עושים כאילו על האש, ואז מלקטים זעתר בקטנה, כדי שהפקחים לא ישימו לב", אומרת האם זויהירה.

     

    היא גדלה במשפחת פלאחים, שתלה עדשים וחומוס וקטפה אותם בעונתם, ירדה עם הגמלים למעיין, וחזרה. בגיל 14 התארסה עם גבר המבוגר ממנה ב־15 שנים, בגיל 17 התחתנה עימו, והיום יש להם ארבעה בנים וארבע בנות. היא זוכרת עדיין את טקס הנישואים שלה ואת הזמרת העיוורת שזימרה שירים מאולתרים, זוכרת גם את חילופי הפגזים הירדניים והישראליים שהתחוללו מעל שמי ואדי עארה ב־1948, זוכרת איך בכתה כשצה"ל כבש את המעיין בלב הכפר שבו גרה אז.

     

    זויהריה גם זוכרת עדיין איך הייתה יוצאת לגבעות כדי ללקט זעתר. "היינו יוצאים חופשי לשדות", היא אומרת. "כשהיינו ילדים היינו קוטפים ואף אחד לא היה מדבר איתנו", מצטרף גם בעלה, רובין, בכאפייה ושפם.

     

    מי שמתרגם את דבריה של זויהירה לעברית הוא בנה, סלים. "זעתר זה אנחנו", הוא מצהיר. "זה אוכל של כפר, של בית. אין כזה דבר בית ערבי, של איכרים של פעם, שאין בו זעתר. זה חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו". כל הנושא מרתיח אותו. "החוק של הטבע יותר חזק מהחוק של המדינה", הוא פוסק וטובל פיתה בשמן זית ודוכה. "אם זה בטבע ואלוהים נותן לך את זה, למה לא לקחת?"

     

    "החוק של הטבע יותר חזק מהחוק של המדינה". זויהירה (מימין), סלים ורובין מרעי בביתם
    "החוק של הטבע יותר חזק מהחוק של המדינה". זויהירה (מימין), סלים ורובין מרעי בביתם

    הקשר העז בין סלים לזעתר לא הושפע מהעובדה שבמשך שנים הוא חי על התפר שבין החברה הערבית ליהודית: עזב את הבית בגיל 18 לטובת קומונה משותפת ליהודים וערבים בקיבוץ, המיר את חיי הכפר בתל־אביב ("נחשבתי ל'ערבי של שינקין', עוד בימים הטובים של שינקין"), ולמד משחק בסמינר הקיבוצים. הוא אמנם התייאש בשלב מוקדם מחלום המשחק אבל הפציע על המסך באחת העונות של "האח הגדול", משם פרצופו אולי מוכר לכם. הרומן עם "האח", אגב, לא החזיק זמן רב. "ידעתי שיעיפו אותי בפעם הראשונה שאהיה מועמד להדחה", אמר אז. "גם ככה לא עניין אותי להיות סלב, עניין אותי להביא את הזהות שלי למסך. גם שם דיברתי עם המאכלים שלנו, על המסורת הערבית", הוא אומר היום. כעת הוא נהג מונית ופעיל חברתי.

     

    אני שואל אותו אם לא מביך אותו להיות שוב פעם 'אותו ערבי', שזהותו מצטמצמת לאוכל, שורשי ככל שיהיה. "להפך", הוא אומר. "זו גאווה בשבילי. כשהחברים הערבים שלי יראו שיש לי זעתר אותנטי בבית, הם יתלהבו מזה. לא כל החברים הערבים שלי יכולים לאכול זעתר כזה, הם קונים מהמכולת, כמו היהודים. למעטים יש זעתר אסלי מההרים".

     

    צמחים לשימוש עצמי

     

    אל תוך עלעלי שיח הזעתר השתרבבה מאז שנות ה־70 גם הלאומיות הפלסטינית, מה שמסבך את העניין עוד יותר. ב־1976 ביצעו מיליציות נוצריות טבח במחנה הפליטים הפלסטיני תל א־זעתר שבלבנון ורצחו כאלפיים מתושביו באכזריות. בגלל שמו של המחנה, החל מאז הזעתר לצמוח לא רק בגבעות אלא גם בשירה ובספרות הפלסטיניות והיה לסמל עממי. כאשר ב־1977, במהלך כהונתו של אריאל שרון כשר החקלאות, הוכנס הזעתר לרשימת הצמחים המוגנים, היו רבים שראו בכך מעשה פוליטי גרידא.

     

    במשך שנים רווחה הסברה הזו בקרב החברה הערבית, אך רק לפני שנתיים היא קיבלה גם תוקף מדעי. מי שאחראי לכך הוא עו"ד רביע אגבאריה מארגון עדאלה, שעקר את הזעתר מהאדמה ושתל אותו בשדה האקדמיה והמשפט. במאמר שפירסם ב־2017, טען אגבאריה שהאיסור על קטיף זעתר "טומן בחובו יחסי דיכוי ושליטה ישראליים על התרבות והזהות הפלסטינית ומבטא תפיסה קולוניאלית הפועלת בשדה האוכל".

     

    "האיסור הזה לא רק עוסק בלאום", הוא מוסיף בשיחת טלפון מבוסטון, שם הוא משלים בימים אלה תואר שני בלימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד. "זה איסור שמשפיע על הרבה אנשים, שיוצאים ובטבעיות חיים את החיים שלהם כפי שהם מכירים אותם, בהתאם למסורת שקיימת כבר מאות שנים".

     

    ויש עוד. אגבאריה טוען שחקיקת הזעתר, בשילוב עם הפקעת האדמות הערביות לטובת המושבים והקיבוצים, איפשרה ליהודים להשתלט על גידול הזעתר ולהפוך אותו לשלהם. כפי שמנסח זאת סלים מרעי, "ניכסתם הכל. אם תיכנס היום למסעדה בתל־אביב תראה שמוכרים שם 'ארוחת בוקר ישראלית', שמורכבת מסלט ערבי ולבנה. אפילו את ארוחת הבוקר לקחתם לנו".

     

    בינואר השנה פנה אגבאריה בשם ארגון עדאלה לשר להגנת הסביבה זאב אלקין, ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, בדרישה כי המדינה תצא מהצלחת הערבית ותבטל את ההכרזה על זעתר, עכוב ומרווה כערכי טבע מוגנים. כעבור כמה חודשי התכתבות הצליח אגבאריה כאמור לחלץ מהרט"ג אמירה כי תשקול מחדש את מדיניותה, ומהיועץ המשפטי לממשלה הודעה כי יבדוק את הנושא. "הרשות הבינה שמדיניות האכיפה הנוכחית היא לכל הפחות בלתי מידתית ואינה יכולה לעמוד בביקורת שיפוטית", מנתח אגבאריה. "לאחר שמאות אנשים, רובם ככולם ערבים־פלסטינים, נפגעו מאכיפה דורסנית ומשפילה, בשלה העת לשים סוף להפללת תרבות קטיף צמחי המאכל ולקבוע כי ליקוט של צמחים אלה אינו מהווה עבירה, בוודאי כאשר עסקינן בכמויות שנועדו לשימוש עצמי".

     

    בשיחה עימו אתמול אישר לראשונה שאול גולדשטיין, מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שהמדיניות ארוכת השנים של הרשות כלפי קטיף צמחי התבלין, עומדת להשתנות מהיסוד. "בחנו את הזעתר והמרווה וראינו שהמצב שלהם בסדר", מוסר גולדשטיין. "יש מקומות שבהם הם נעלמו, כמו ואדי עארה, ולכן ההנחיות החדשות שלי לפקחים יהיו לאפשר קטיף של הצמחים הללו, אבל במגבלות מסוימות: לא בכל המקומות בארץ ולא בכל כמות". בנוגע לעכוב, מוסר גולדשטיין כי מצבו טוב יותר וכי הוא כלל אינו נמצא בסכנת הכחדה. "אין טעם ואין צורך כרגע לאסור את הקטיף שלו", הוא אומר.

     

    חשוב לציין כי החלטתו של גולדשטיין כפופה לאישור מליאת הרט"ג, שתתכנס במהלך החודש הקרוב, ובכל מקרה אין הכוונה לאפשר קטיף מסחרי של צמחי התבלין אלא רק כמויות קטנות, שנועדו לצריכה עצמית. "אם הציבור יעבוד עלינו ‑ האיסור יחזור", מזהיר גולדשטיין. "אנחנו לוקחים בחשבון גם אפשרות שאחרי שניתן היתר, מצבם של הצמחים ילך ויידרדר, ולכן בשנתיים הקרובות נבחן את המצב ונחליט האם להפוך את ההיתר לקבוע".

     

    לגבי הטענות כי האיסור על קטיף הזעתר מהווה "כיבוש תרבותי", אומר גולדשטיין: "האיסור לא נקבע מסיבות פוליטיות, זה קשקוש. נכון שהציבור הערבי תמיד בוכה על זה, ולא היהודי, אבל אין לזה קשר להחלטות שלנו. אם התושבים המקומיים טוענים שזה כיבוש תרבותי שילכו למדינות ערב הסמוכות, שם אין כיבוש תרבותי, ויראו את מצב הצמחים האלה, שהוא בכי רע".

     

    ובכל זאת, מאז 1977 חילקתם קנסות על קטיף זעתר, הלכתם עם הקוטפים לבית משפט, וחצי שנה בלבד אחרי שקיבלתם מכתב מארגון עדאלה, הופס — החלטתם לשנות מדיניות של יותר מ־40 שנה.

     

    "כשנכנסתי לתפקיד פגשתי לא מעט ערבים ודרוזים שהאירו את עיניי בנושא הקטיף, התחלנו לטפל בזה הרבה לפני הפנייה של עדאלה. הפנים שלי נשואות לכלל אזרחי מדינת ישראל ואני בודק כל הזמן אם ההחלטות שלנו נכונות. אני מבין שהתרבות שלהם שונה משלנו וזה בסדר. אנחנו חיים באותה מדינה וצריכים לדעת לחלק את המשאבים. שיתוף הפעולה עם הציבור הערבי מאוד חשוב לנו".

     

    תבלין כבוש

     

    התחנה הבאה במסע הפוליטיקה של הזעתר נמצאת לא רחוק ממשפחת מרעי, ביישוב הסמוך כפר קרע, בביתה של אמנה כנען. היא בת 57, פעילת שלום ופעילה חברתית שעומדת בראש עמותת "למענך" להעצמת נשים במגזר הערבי. בין היתר עודדה את נשות הכפר שלה ללמוד נהיגה כדי שיוכלו לצאת ללימודים ולעבודה בכוחות עצמן, ועזרה להן בהקמת עסקים עצמאיים. במקביל, היא מעבירה סדנאות בישול שדווקא מחזירות את הנשים אל המסורת ומלמדת אותן את רזי המטבח הערבי, לבל יישכח. "הצעירות הערביות, כשהן רואות עכוב, הן מתרחקות בגלל הקוצים", היא מסבירה. "אני מלמדת אותן את תרבות האוכל שלמדתי מאמא שלי. אני שומרת על המסורת באמצעות זה שאני מעבירה אותה לדור החדש". גם יהודים, אגב, מוזמנים לסדנאות שלה, שנועדו בין היתר לקרוב לבבות. "אני מבשלת עם נשים יהודיות", היא אומרת. "הן מכינות קניידלך ואני מכינה קובה".

     

    מתברר שההחלטה לבקר את כנען הייתה מוצלחת, כי היא מחכה לי עם משולשי פטאייר פריכים וקציצות עכוב חמות מהמחבת. ייתכן ואני מגזים, אבל מבחינתי כנען היא אייל שני ברעלה.

     

    הזיכרון הראשון שלה מזעתר דווקא לא משהו. "אני זוכרת איך שנאתי שאמא שלי הייתה מביאה הביתה כמויות, כי היינו צריכות לנקות את הכל", היא מסבירה. "לא אהבתי לנקות, אבל אהבתי לאכול. בחברה הערבית אין ארוחת בוקר בלי זעתר. בכל מה שאתה רוצה, תמיד מכניסים זעתר, אפילו בסלט".

     

    "כיבוש תרבותי", היא מגדירה את האיסור על הקטיף. "החברה הערבית היא חברה ענייה, פלאחית, שקשורה לאדמה", היא מסבירה. "בעבר לא הייתה לנו מכולת, לא היה סופרמרקט, כל האוכל שלנו הגיע מהטבע. כשאני יוצאת החוצה להרים אני לוקחת מהם הכל: גרגירים, קוצים ועשבים. החוק הזה מחנך אותי לתרבות שונה לגמרי, הוא מנתק אותי מהשורשים שלי. מאז שהתרחקנו מהאוכל האורגני, נוצרו במגזר בעיות של השמנת יתר, הפכנו את המטבח הפלסטיני לג'אנק־פוד. זה מרגיז אותי".

     

    היא מתרגזת גם כשאני מזכיר לה שלפי הרט"ג, קטיף הזעתר עלול להכחיד את השיח מהמדינה. "הסביבה חשובה גם לי, גם אני רוצה לשמור עליה", היא אומרת. "המדען לא חי את החיים שלנו כפלאחים. אם אני קוטפת את הזעתר, מדללת אותו, הוא צומח יותר ויותר. אם אני שומרת עליו כמו שהחוק אומר הוא לא יגדל, אלא ימות עם הזמן".

     

    את הזעתר והעכוב שלה כנען לא מלקטת בעצמה, מחשש להיתפס, אלא קונה — ב־50 שקל לקילו. "יש נשים בודדות שעושות את הקטיף, ואנחנו בכפר מכירות אותן", היא אומרת. "יש להן הרבה אומץ והרבה ידע". לדבריה מדובר בעיקר בנשים עניות, שיוצאות בעונת הקטיף עם שחר אל הגבעות, כדי להספיק לקטוף לפני שפקחי הרט"ג יתעוררו.

     

    אחרי כוס קפה כנען לוקחת אותי, תוך השבעתי על סודיות מוחלטת, לאחד המתחמים שבהם מתבצע הקטיף הבלתי חוקי. היא מנווטת את הרכב שלה בכביש אספלט דק בגבעות שמעל ואדי עארה ואז פונה לדרך עפר סודית. "כאן", היא מצביעה על שער בקר נעול.

     

    אנחנו מתגנבים אל מאחורי השער ונכנסים אל עולם של קוצים בגובה אדם. דרדרים סגולים פורחים כאן וגם קומץ חצבים. מחטי השיחים דוקרים את שולי הגלבייה השחורה של כנען כאשר היא רוכנת מאחורי כמה סלעים, בודקת מה מסתתר ליד התיל. "זו לא העונה, הכל כבר התייבש", היא מתנצלת שוב, ומשיבה אותנו בידיים ריקות אל האוטו.

     

    רק אז, בשולי הכביש, אנחנו מגלים אותו פתאום: שיח זעתר בריא, ירוק, פרוס על האדמה באחד מקפלי הקרקע. הושט ידך וגע בו.

     

    כנען, נרגשת, מפוררת את עלעלי הזעתר בקצות האצבע והאוויר מתמלא ריח חריף, שמזכיר לה בוקר וילדוּת. אחרי זה היא מחבקת את השיח משל היה תינוק. אני מציע לה לקטוף כמה ענפים, לקחת אותם הביתה, למטבח. "מה פתאום", היא אומרת. "אני לא עבריינית".

     


    פרסום ראשון: 20.08.19 , 20:34
    yed660100