10 דברים שלמדתי בחופשה המשפחתית
לא כולל "לצאת אליה בכל חודש שהוא לא אוגוסט. אה, וגם לא בחגים. אה, ובלי ילדים"
"השנה שיחקנו אותה", הודעתי לאהובתי קצת לפני הנסיעה. "זה המקום הכי מבודד בעולם, והכי יפה, והכי לא המוני, ויהיה שם פשוט מקסים עם הילדים".
ובאמת, איך שסיימנו לטפס עם הרכב השכור על כביש אספלט נידח ומחורע על הר אינסופי ושומם, והגענו למלון הכי חרישי ונידח בחצי האי פיליון, יוון, קיבלו את פנינו, כבר בלובי, שלוש משפחות ישראליות עם ילדיהן בווליום של מופע פארק (שמונה המשפחות הישראליות האחרות בדיוק היו בבריכה).
מה לעזאזל?! והאם חצי האי פיליון יכול להיחשב לפלא עולם רק כי באוגוסט הוא מכיל כמות ישראלים גדולה מזו של מדינת ישראל ויהדות התפוצות במשולב?
בכלל, מתמטית, כמה ישראלים חיים כרגע בעולם אם אנחנו מצליחים להיות בו־זמנית - ובהמונינו - בכל מקום? ואל תגידו לי "תשעה מיליון", כי תשעה מיליון היא כמות הישראלים שעומדים בתור לפניי לבופה ארוחת הבוקר פה במלון.
לא חשוב. אנחנו בפיליון, מקום מרהיב כל כך עד שאנחנו מסתכלים ימינה ושמאלה ופשוט נאנחים בהשתאות וממלמלים: “תראה! תראה שם מימין! מה, חמישים אלף יורו והבית הזה שלך!”
אנחנו שלוש משפחות עם ילדים - הרכב מינימליסטי השנה - כשתפקיד האבות לצוד נדל"ן דמיוני ותפקיד האמהות לקנן, כלומר להחליט מתי אוכלים, איפה, כמה מסכים לילדים, מתי נחים, לאן נוסעים, מי נוהג - בקיצור, החופשה השנתית היא הזמן הזה בשנה שבו אנחנו הופכים לחברה מטריאכלית. "מה שאמא אומרת", היא התשובה שלי לכל שאלה של הילדים, והיא לגמרי התשובה הנכונה.
כמו בכל שנה, גם הפעם חיכיתי לחופשה המשפחתית באוגוסט כמו לבחירות חוזרות - תוהה למה בכלל זה הכרחי וכמה עוד נידפק - וגם השנה הביאה איתה החופשה אינספור מסקנות, שהראשונה שבהן היא שביוון כנראה לא שמעו על קשר בין שלמה לבין סיקסט. ובכלל, ממתי הזכיין המקומי רשאי לשים את שמו הפרטי לפני שם המותג? מה הלאה, שמוליק מרצדס? הראל נייקי? שרה מדינת ישראל?
לא חשוב. הנה הדברים הכי חשובים שלמדתי במהלך השבוע המשפחתי שלי ביוון, למקרה שגם לכם ייצא:
1 ישראלים הם בכל מקום. קל לזהות אותם לפי כמות הרעש שהם עושים; היא זהה לשלך. וכשהם רואים אותך, ואתה אותם, יש לכם שתי אפשרויות: להתעלם זה מזה במופגן כמי שחולקים סוד מביש, או להתיידד מיד (שובר הקרח האולטימטיבי: הצע להם לצלם יחד את כל 23 בני המשפחה והחברים שלהם, במקום שימשיכו להעביר ביניהם כינים ומחלות עור בניסיון לדחוס את כולם לסלפי בבריכה).
2 נסיעה של שלוש שעות עם ילדים בחו"ל נמשכת חמש שעות ומרגישה כמו שבע. כולל הלהיטים: "אבל הוא כבר היה בטלפון!" "תשבו ואל תעשו כלום! תסתכלו מהחלון!" "פעם אחרונה שאנחנו לוקחים אתכם אם ככה אתם מתנהגים!" "תשימי את זה בווייז ולא בגוגל מאפס!" ו"שמים בזה דיזל או סופר־דיזל? מה זה סופר־דיזל?"
3 בכל זמן לאורך החופשה אתם משוכנעים שהמשפחה שלכם היא המשפחה הכי לא מתפקדת בעולם, או לחלופין הכי מגובשת ומקסימה בעולם. לרגע נדמה כאילו המשפחה מורכבת מכמה פרטים שפשוט אסור להם, והטבע בטוח לא התכוון, שיהיו יחד. וברגע אחר זה נראה כאילו יש לכם - כמו לבני זוג קרובים - שפה פנימית משלכם. כל המשפחות המאושרות דומות וכל המשפחות האומללות לא? קשקוש; רוב המשפחות הן גם וגם. בחופשה זה משתנה בטווחים של רבע שעה.
4 ביקורת דרכונים היא הניסיון האחרון של מדינה זרה לאותת לכם: עדיין לא מאוחר להתחרט! אתם הולכים לשנוא את זה פה! באמת שמוכרחה להיות דרך טובה יותר לקבל תיירים (נניח: עשר עמדות בידוק במקום שתיים? בתוספת שירותים וגזלן? ומזגן מתפקד? ו - תגידו, הביומטרי הזה, זה באמת קיים בעוד מדינות? כי זה לא).
5 גם בחופשה עם הילדים יגיע מתישהו רגע של התעלות. נניח כשאני נוהג על כביש מהיר ופתוח מול הנופים הקדמוניים של הרי מטאורה, ובדיוק משמיעים ברדיו את "נערי הקיץ" של דון הנלי, והכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית, ובדיוק אז הילד תובע שאני אשים לו אמינם כמו שהבטחתי, והנה אני נוהג דרך הנוף הכי יפה בעולם עם אגרסיות הנעורים המטופשות של ראפר אמריקאי שיצא מהמחזור. הרגע שלי חלף.
6 יוון, נופיה, אנשיה, כפריה, טברנותיה וגישתה הכללית, הם כמובן ההדגמה הנצחית למה שישראל עשויה הייתה להיות, אם היינו לוקחים את הפנייה הנכונה בצומת שמצידו האחד פשטות ים־תיכונית ומצידו האחר חמדנות, מקסימליזם וצווחנות במאמץ נצחי להיות קולוניה אמריקאית. יוון היא הגרסה הלא־מקולקלת שלנו. כן, הכלכלה שלהם על הפנים, אבל למי אכפת כשמדובר בפנים של אל יווני. הם אנשים שמחים יותר, רגועים יותר, שמתגוררים במדינה שלא מוציאה להם את הווריד במצח על בסיס שעתי. אין לזה מחיר.
7 קיצור תולדות הזמן בחופשה: אחרי טראומת היציאה לדרך - אריזות, בידוקים, חברות תעופה, כל האומללות המאורגנת הזאת - אתם די בהלם שיש לכם עכשיו שישה ימים שלמים להעביר במקום הזה, ואלוהים, למה כל כך הרבה? איך יעבור הזמן? דקה אחר כך מגיע היום הלפני־אחרון, ואתם הורגים את עצמכם שלא הזמנתם שבועיים.
8 ביומיים האחרונים המזומן במטבע זר נגמר. אתם מוציאים קצת בכספומט כי חראם, תכף חוזרים. גם זה נגמר. נשבר לכם ואתם מושכים עוד מאתיים יורו במזומן. ונתקעים איתם עד הבית.
9 שניצל עוף אינו מאכל מוכר או מק"ט תקף במסעדות בעולם. נגיסי עוף כן, אבל הם לא טעימים לילדים שלכם כמו אלה שהם רגילים לאכול. אז אתם תאכלו אותם. אחרי שגמרתם לאכול.
01 חופשה - גם עם ילדים - היא כיום, יותר מאי פעם, ניסיון לגעת באופק הבלתי מושג של ציפיות הרשת החברתית שלך. לשחות במי הטורקיז המצטלמים ביותר בעולם; לשבת ליד האגם המבודד ההוא; לנהוג על הכביש הציורי הזה. והרעב התמידי הזה, ליישר קו עם האימאג'ים, לעולם לא לוקח בחשבון שמי הטורקיז הם, במציאות, סוערים או קפואים לעיתים, או מרוצפים באינספור תיירים, ושרק בהזדמנויות ממש נדירות הכל ביקום מסתדר במקומו, ובחוץ שמש נהדרת ו־28 מעלות. והחוף נקי ולא עמוס. והים חלק כמו ראי ונעים וצלול כל כך. וילדיך משתכשכים בו בהנאה מבלי לריב על כלום, ואתה נעצר לרגע אחד, לגמרי לבדך, ושואף אוויר ומסתכל סביבך ואומר לעצמך: עכשיו. עכשיו טוב. ברגע זה ממש. ואתה מאושר.
לפנייה לכתב/ת 
