שעה לפני חצות, באחת הדירות בפרבר העוני טונדו שבמנילה, יושב על ספה חומה ילד בן 13, רוהן פרז שמו, ולא מפסיק לבכות. "ככה הוא כבר יומיים, מאז שנחתנו פה", אומרת לי בצער אמו רוזמרי (רוז), ביום חמישי שעבר. למרות החיוכים של בני המשפחה המקיפים אותו - שתי דודותיו, אחיינית בוגרת ואחיינית תינוקת, וכמובן אמו - ולמרות ניסיונם הבלתי פוסק לעודד את רוחו, רוהן נשאר עצוב. הוא נראה מנותק. לא שייך. לא במקומו. אפילו בגדיו אינם במידה המתאימה לו, וגם הכפכפים שהוא נועל, כשלרגליו גרביים, גדולים עליו. זה לא שיש לו ולאמו מקום משלהם וארון עם בגדים להחלפה. הם ישנים בסלון, ואפילו מזוודה לא הביאו איתם. שכן כאשר גורשו מישראל לפני כעשרה ימים אחרי ימים מלאי תהפוכות, תקוות ובעיקר עוגמות נפש, ארזו בתיק היד האדום שהעלו איתם למטוס רק ביגוד מינימלי וטלפון סלולרי. הנייד שבאמצעותו מנהלת רוז קשר עם העולם, כלומר עם החברות ההמומות שנותרו בארץ, נושא עדיין מספר ישראלי.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
מבחינת החוק היבש, הגירוש מתבקש: רוז פרז שהתה בישראל ללא רישיון, ובנה לא קיבל מעמד חוקי בארץ. יתרה מכך: בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי בתל־אביב דחו את ערעורם על צו הגירוש שהוגש נגדם, ובית המשפט העליון דחה את בקשתם למתן צו מניעה לביצוע הגירוש. אלא שקשה, ואולי בכלל אי־אפשר להתעלם מהכאב הגדול של רוהן, שנולד בארץ, שמעולם לא חי במקום אחר, שמרגיש שייך לישראל, ופתאום נעקר מהבית ולראשונה בחייו יוצא מהארץ ומגיע למקום זר, ומבחינתו גם מוזר. ילד שיש לו חותמת שחורה בדרכון. אין כניסה הביתה, לפחות לא בעשר השנים הקרובות.
הזרות מצויה בכל, בפרטים הגדולים ובפרטים הקטנים. "אפילו אני שנולדתי פה כבר לא מכירה את מנילה", אומרת רוז, חצי־בעברית חצי־באנגלית. "הרבה השתנה מאז שעזבתי לפני עשרים שנה. אבל רוהן נולד בארץ. עבורו זה פער גדול מדי. בפעם הראשונה שרוהן הלך לשירותים הוא לא הבין למה אין 'פלאש', למה אין ידית להוריד את המים. כדי שהמים יירדו, צריך לשפוך מים מסיר קטן. נייר טואלט יש רק לפעמים. כשהוא רצה להתקלח הוא קרא לי, 'אמא, למה אין מים חמים?' הוא לא יודע שהפיליפינים מתקלחים במים קרים. גם בחורף חם פה, אבל חם עם גשם. כל פיליפיני יודע שבחורף יוצאים לרחוב, עומדים עם הבגדים ומתקלחים בגשם. מזגן? אולי מאוורר. ריסוס לג'וקים? אולי ספריי".
אז מה עשית בסוף?
"הרתחתי מים בקומקום וככה קילחתי אותו, שפכתי עליו מים מלמעלה".
את המים, אגב, לא הביאה מהברז שבבית, אלא מברז של מכבי אש שנמצא ברחוב.
לה עצמה זה לא חדש, כך גדלה, כולם עושים את זה. אבל מה לזה ולבנה רוהן, תלמיד כיתה ז' בבית הספר ביאליק רוגוזין, שגדל למציאות שבה יש מים חמים בברזים, מקלחת מסודרת ושירותים נקיים. תחשבו עליו ישן על הרצפה כי ככה זה בפיליפינים, חי ללא מזגן בשמונים אחוזי לחות ולא דובר את השפה המקומית. זה קצת כמו לקחת אריה מהשבי ולזרוק אותו לג'ונגל, רק כי לשם הוא שייך.
יום חמישי, 15/8/19, 23:00
יומיים אחרי שרוז ורוהן נחתו במנילה, לאחר ששהו שבוע במתקני רשות ההגירה בנמל התעופה בן־גוריון, גם אני נוחתת שם, מנסה לספר את הסיפור שאחרי סוף הסרט.
קשה היה ליצור קשר עם רוז. גם בגלל התנאים - חיבורי האינטרנט בפיליפינים די גרועים - וגם בגלל מצבה הרגשי: ההלם, העלבון, החרדה מהלא־נודע וחוסר האמון שהיא שרויה בו. בתחילה לא ענתה לטלפונים לא מוכרים. אחר כך, בלחץ חברותיה, אישרה את בואי לבית אחותה, עמליה־מיי, שם היא שוהה בינתיים. היא אמנם כתבה לי: 'בואי, מחכה לך', אבל דקות ארוכות עברו עד שמסרה את הכתובת. "טונדו", אומרת לי חברתה בת', שמרכזת את מאבק האמהות הפיליפיניות נגד הגירוש, "זו שכונה לא משהו, תיזהרי". תגובה דומה ומלחיצה עוד יותר הגיעה מפקידת הקבלה של המלון שבו אני מתאכסנת, הנושק לרובע צ'יינה־טאון של מנילה. "ככה את הולכת לפגוש מישהי בטונדו באמצע הלילה?" היא נחרדת ומביטה על הצמיד, הטבעת, העגילים ושרשרת הזהב, אפילו לא אמיתיים, שאני עונדת. "תורידי, תורידי הכל", היא פוקדת עליי, ומוסיפה: "אולי בכלל תסעי בבוקר?"
אלא שרוז עדיין מתנהלת לפי שעון ישראל - חמש שעות מוקדם יותר משעון הפיליפינים - ולכן, 11 בלילה של מנילה זו מבחינתה שעה הגיונית בהחלט לביקור. סדר היום שלה ושל בנה עדיין הפוך. היא ובנה ישנים עד 12 בצהריים וערים עד ארבע בבוקר למחרת, ואז נרדמים איכשהו ומתעוררים לעוד יום טרוף מחשבות.
מהמלון מסדרים לי מונית לרובע ומשביעים את הנהג להוריד אותי רק בכתובת עצמה, בשום אופן לא להוריד אותי ליד, גם אם המרחק קצר. הדרך לשכונת טונדו מזכירה מאוד נסיעה ברחובות דרום תל־אביב: רחובות חשוכים וגדולים, סמטאות אפלוליות, ובפינות הרחוב חמארות. מדי פעם ג'וקים ענקיים חוצים את הסמטאות. הבתים נמוכים, צפופים מאוד, ממש כמו בשכונת שפירא או התקווה המוכרות לרוז ולרוהן היטב. רוז ואחותה כבר ממתינות מחוץ לבית. אנחנו פוסעות בשביל חשוך, שבו כמה דלתות המובילות לדירות. כשאני נכנסת לדירה הקטנה שכולה צבועה בתכלת, ובין חלליה השונים תלויים וילונות, המשמשים כדלתות, הדבר הראשון שצד את מבטי הוא ילד עצוב שיושב ובוכה. אפילו המלוואח שאני מביאה לו מהארץ לבקשת אמו, לא מצליח להעלות על פניו חיוך.
לכאן הם הגיעו היישר משדה התעופה. ארבע שעות אנחנו יושבים שם, כשרוז מגוללת את סיפור המסע שלה חזרה לפיליפינים, כעשרים שנה לאחר שעזבה. הגירוש היה גזרה ידועה מראש. לפי החוק, עובד זר מגיע לישראל לתקופה של עד חמש שנים. אם העובד מטפל בקשיש, הוא יכול לסעוד אותו עד יום מותו. אם עובדת זרה נכנסת להיריון, היא מאבדת את רישיון העבודה. בשנים 2005, 2006 ו־2010 התקבלו החלטות ממשלה שקבעו מי מילדי העובדים הזרים שנולדו בישראל, זכאי למעמד חוקי. ההחלטה האחרונה התייחסה לילדים שנולדו עד דצמבר 2005. הללו קיבלו מעמד של תושב קבע, לא אזרחות. רוהן, כמו עוד 14 ילדים, נולד קצת אחרי, כך שהוא לא זכאי למעמד.
בינואר האחרון זומנו למשרדי רשות האוכלוסין וההגירה 36 אמהות, ונאמר להן שילדיהן יוכלו לסיים את שנת הלימודים, אך לאחר מכן ייאלצו לעזוב את הארץ. לדברי הרשויות, יש עוד מאות שוהות בלתי חוקיות בארץ, לא רק פיליפיניות, ולכולן דין דומה. ואכן בתחילת החופש הגדול החל גל גירוש של עובדות זרות וילדיהן. בתודעה הציבורית נחרטו המקרים של אופרסינה קוואנקה ובנה בן ה־12, שנעצרו בביתם ביהוד בתחילת יולי על ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, ועל ג'רלדין אסטה וילדיה, בן עשר ובת חמש, שנעצרו בביתם ברמת־גן. שתי המשפחות ממתינות בימים אלה להחלטת בית המשפט אם יישארו כאן או יגורשו. רוהן הוא התלמיד היחיד שגורש בפועל. בינתיים.
"זה היה יום שלישי בבוקר, מוקדם, שש בבוקר", רוז מספרת איך התחיל הסיוט שלה. "מישהו דפק נורא חזק על הדלת שלנו. למרות שידעתי שעכשיו זה קורה, וקרה גם לאחרים, בכל זאת נבהלתי. אתה לא באמת יכול להתכונן לדפיקות כאלו בשעה כזו. שאלתי, 'מי זה?' ענו, 'משטרה'. אמרתי, 'רגע־רגע, כבר פותחים', כדי שיבינו שאנחנו לא קרימינלז, לא עושים משהו רע".
"אמא העירה אותי", מתערב רוהן בשיחה ולא בפעם האחרונה, "היא אמרה: 'קום, תתלבש'. היה שם צוות של משטרת ההגירה. כששאלתי את אחד השוטרים אם יגרשו אותנו, הוא אמר: 'לא, אנחנו כאן כדי לבדוק כמה דברים', ואמרו לנו להיכנס לאוטו שלהם". אמו, לעומת זאת, שמעה דברים אחרים. "אמרו לנו להביא דברים כי אנחנו הולכים לגירוש. אבל אני אמרתי: לא, אני אלך ככה, כמו שאני, בלי כלום, כי חשבתי שאולי עוד כמה שעות נשתחרר. שמענו על ילדים ואמהות שתפסו ושיחררו אחרי כמה ימים, אז חשבנו שאולי יש לנו גם סיכוי להשתחרר. וככה יצאנו מהבית".
רוז ורוהן הובאו באותו הבוקר למתקן מעצר בבית דגן. "חיכינו שם כמה שעות", ממשיכה רוז, "והשוטר אומר: 'אתם הולכים לפיליפינים'. ואז אמרתי: 'רגע, יש לנו עורך דין'. ואמרו, 'בסדר, שיבוא ב־11'. אנחנו לא יודעים מה היה שם, רק שאחרי כמה שעות עברנו למתקן יהלו"ם בשדה התעופה. רק אז התקשרתי לקרובות משפחה כדי שיביאו לי בגדים מהבית, כי הבנתי שנישאר שם עוד זמן".
"לי", אומר רוהן, "הביאו שתי קוביות הונגריות. כדי שלא יהיה לי משעמם".
אתה יודע להרכיב אותה?
"רק צבע אחד".
ביהלו"ם פגשו פיליפינית נוספת, עם שני ילדיה, בני שלוש ושנתיים, "אבל היא ידעה שהיא הולכת כי הם קטנים, ובאמת גם הם גורשו", אומרת רוז. בשבוע שבו שהו במקום התנהלה בחוץ מהומה בעניינם, בין אם בהפגנות למענם ונגד גירוש הילדים, בין אם בערעורים שנידונו בבית המשפט על ידי עורכי הדין הבכירים שנשכרו עבורם, בועז וכרמל בן צור, אבל הם הרגישו מאוד מבודדים.
מה עושים כל היום במקום כזה?
רוהן: "שום דבר. היינו בחדר קטן, כמו כלא. היו בו רק כמה מיטות ונתנו לנו סדינים ומברשות שיניים, אבל לא מגבות. נעלו אותנו. יש משהו כמו חצר, שזו החניה של המכוניות שלהם. יצאתי, אבל לא היה לי מה לעשות שם. היה לי משעמם. הייתי הילד היחיד שם מעל גיל עשר. היו לי תוכניות לחופש הגדול, להסתובב קצת, אבל לא הספקתי הרבה. כל יום ניסינו להתקשר לעורכי הדין, רצינו להתעדכן על הדיונים, ולא תמיד נתנו לנו. פעם אפילו דפקתי על החלון ושאלתי אם אפשר להתקשר, והשוטר אמר: 'לא התקשרתם כבר מספיק?' ואז אמרתי לו: 'ואם כן, מה הבעיה? זה כולה להתקשר'. והוא ענה: 'זה לא כולה להתקשר. כאן זה כלא'. זה עשה אותי מאוד עצוב. למה שישלחו ילד לכלא? למה שיגרשו אותי? כמה מהחברים שלי בביאליק־רוגוזין הגיעו לבקר אותי, ולא קיבלתי רשות לראות אותם. זה בטוח היה משמח אותי, אבל אחר כך חשבתי שאולי גם מעציב, כי ייצא שזו תהיה הפעם האחרונה שבאמת אראה אותם. היינו אמורים לעלות יחד לכיתה ח'.
"כשאמרו לנו שיש לנו עוד דיון, אמרנו את זה לאחד השומרים, והוא אמר: 'אין כלום, בית המשפט החליט. נסגר העניין. אתם חוזרים הביתה'. אפילו לא נשמע שהוא מצטער בשבילנו. הוא כאילו רצה שיגרשו אותנו. שם נשבר לי הלב", הוא פורץ בבכי מחודש. "אני לא מאמין שיש אנשים בעולם שרוצים לגרש אותנו. ילד שנולד פה, גדל פה 13 שנים. לא עשיתי שום דבר רע. רק רציתי לחיות בשקט ובשלווה, לעלות לכיתה ח' עם החברים ולהמשיך לשחק כדורסל בהפועל תל־אביב. אני מבין פיליפינית, אבל רק קצת, בכלל לא מדבר ולא כותב. פתאום כל החלומות שלי התנפצו: לסיים לימודים, להתגייס לצבא ליחידת מחשבים. עכשיו כל מה שאני רוצה זה לחזור להיות עם כל החברים שלי. ניסיתי לדבר איתם, אבל קשה קצת לדבר, כי אין פה הרבה קליטה בווטסאפ".
השניים אמורים היו לעלות ביום ראשון שעבר על מטוס להונג־קונג, ומשם להמשיך לפיליפינים. "משטרת ההגירה ליוותה אותנו עד למטוס דרך יציאה מיוחדת, ושם שמו אותנו בידיים של הדיילות" אומר רוהן. "שאלנו אם אפשר לקחת את הטלפונים שלנו, ואמרו שלא. אז איך נדבר עם המשפחה שלנו? 'כשתגיעו לשם, תדברו. שמו אותנו איפה שהיה פנוי כל אחד בשורה לבד, אני מאחורי אמא שלי".
אז התחילה המהומה. רוז אומרת שלא התכוונה להתפרץ, אבל זה יצא לה "מהלב כי היינו מסכנים. אין לנו כסף, נעליים, תיק. לא נתנו לנו להתקשר למשפחה שלנו להודיע שאנחנו מגיעים. כמו חתול שזרקו אותו למים, ככה זרקו אותנו על המטוס. בלי כלום. מתי שאני יושבת בכיסא, פתאום קמתי, נהייתי משוגעת. הבנתי שאני טסה עם הבגדים שישנתי איתם שבוע ושאיתם הייתי בשימוע, בלי נעליים, רק כפכפים. בכינו וצעקנו, 'רוצים לרדת!' לא הרגשנו כמו בני אדם. צעקנו: 'עזרה, עזרה, הצילו', בכינו מלא. התחננתי בפני הדיילות שיפתחו לנו את הדלת. ניסינו לצאת, ובתגובה משכו אותנו בחולצות אחורה, כאילו בחזרה".
רוהן: "ידענו שבלגן זה הסיכוי היחיד שלנו לא להיות על הטיסה. אמא התחילה ואז אני המשכתי. כי הבנתי שההגירה לא מתנהגים יפה. הם מתנהגים אלינו כמו לחיות, לזבל. איך אתה יכול לעלות על מטוס בלי כלום, בלי בגדים נקיים, רק עם בגדים מלוכלכים, ובלי אפילו למסור למשפחה שאנחנו מגיעים? כל החיים הכרתי הרבה ישראלים שאוהבים ילדים ודואגים להם, ופתאום אני רואה אנשים ששונאים ילדים. אני כועס על הממשלה, על בית המשפט. אין להם לב? רק חוקים מעניינים אותם. למה הם לא חושבים על הרגשות שלי?"
ומה הנוסעים שהיו במטוס אמרו?
רוז: "כלום. הם צילמו אותנו עם הסלולרי".
כשרוז ורוהן הורדו מהטיסה, נדמה היה לרגע שאפשר לנשום לרווחה. אבל יממה אחר כך, הם הועלו על מטוס לבנגקוק בדרך לפיליפינים. "הפעם", מספר רוהן, "עלו איתנו שתי מלוות ממשטרת ההגירה. הם אפילו עצרו איתנו בתאילנד, ואז המשיכו איתנו עד לפיליפינים. לא השתוללנו שוב. פחדנו שאם ננסה לצעוק, שוב ישימו אותנו באזיקים. לא רצינו לקחת את הסיכון, שיכעסו עלינו יותר".
רוז, לפני הגירוש השופט אמר שעשית דין לעצמך, שלקחת את החוק לידיים ולכן צריך לגרש אותך.
"לא נכון. כל הפיליפינים חיים ככה. ואם כבר, למה דווקא אותי? יש ילדים יותר קטנים מהבן שלי. למה לא לוקחים אותם קודם? האמהות האחרות לא לקחו את החוק לידיים, ואני כן? אני יודעת שאם הייתי שולחת את הילד שלי לפיליפינים, היה לי עדיין רישיון עבודה, אבל איזו אמא עושה דבר כזה? כשחברה ישראלית שלי שמעה שאני בהיריון, היא אמרה: 'רוז, אנחנו נעזור לך, כואב לנו הלב. אם את עובדת פה, אל תשלחי את הילד'.
"כשרוהן נולד לקחתי חופש לשלושה חודשים, ואחר כך הילד היה אצל קרובים וחברות, בתשלום. הייתי עובדת כל השבוע ולוקחת אותו אליי מחמישי בערב עד שבת בצהריים. אני כבר הבנתי שהרישיון שלי נגמר, אבל הייתי טובה לקשישה והיא הייתה טובה אליי, אז המשכנו. כשרוהן היה בן שבעה חודשים, הקשישה נפטרה, ואז מה אני אעשה? חשבתי על החיים של הילד שלי. בשביל מה אני אחזור? איזה עתיד כלכלי יהיה לו בפיליפינים? זה נקרא לקחת את החוק לידיים?"
"כל החיים שלה", פורץ רוהן שוב בבכי, "אמא שלי עושה הכל בשבילי, ולראות אותה ככה, עושה אותי עצוב".
במובן מסוים, אפשר להגיד כי למשפחת פרז שורשים עמוקים בישראל. רוז, 42, נולדה ברובע טונדו שבמנילה, אחת מעשרה אחים לאותו אב לאמהות שונות. אחותה הבכורה, דולורינה, היום בת 63, הגיעה לארץ בראשית שנות האלפיים ועבדה בישראל עד שרישיונה פג. אחריה הגיעה לארץ האחות סוזן, הגדולה מרוז בשנה. רוז עצמה למדה בצעירותה קורסים במחשבים, אבל המצב הכלכלי בבית היה קשה, ואז לסוזן היה רעיון. "בואי לישראל", אמרה לרוז בטלפון, "יש פה עבודה טובה". "מי שמגיע היום לישראל", צוחקת רוז, "כבר מבקשים ממנו לדעת קצת סיעוד ולעשות קורסים בבישול ועוד כל מיני דברים. בזמני, זה בכלל לא היה ככה. אם רצית, הגעת וזהו".
סוזן שהתה בישראל 15 שנה, גם לאחר שמיצתה את זכאותה לעבוד עם קשישים. לבסוף גורשה. דווקא בפיליפינים מצאה את אהבת חייה, נישאה וילדה תינוקת. הילדה המקסימה, בת שנתיים וחצי היום, מתרוצצת בעת הראיון בין כל הדודות והאחיות ובין רוהן ואמו. כעת נמצאות בישראל שתי בנותיה של עמליה־מיי, שתיהן אקדמאיות שלא מוצאות עבודה בארצן. הן לנות אצל מעסיקיהן במהלך השבוע, ובסופי השבוע נהגו להגיע לדירה של רוז ורוהן. הן אלו שיארזו בהמשך את החפצים של האם ובנה וישלחו להם אותם, כולל את הסוני־פלייסטיישן, משאת נפשו של רוהן בימים אלו.
רוז הגיעה לישראל בשנת אלפיים, לעבוד אצל קשישה ברעננה. בימי החופש שלה נהגה לנסוע לדירת עובדות זרות בנתניה. אז גם הכירה את טורהן, עובד זר מטורקיה. בין השניים התפתח קשר אינטימי. המעסיקה שלה, היא מספרת, ידעה על הרומן ואפילו עודדה זאת. "כשהייתי בחודש שביעי", מספרת רוז, "טורהן חזר לטורקיה. הוא דווקא הציע לי לבוא איתו, אבל החלטתי שאני לא רוצה, כי אמרו לי ששם זה דיקטטורה ואני אמצא את עצמי בסוג של כלא איתו. גם חברה ישראלית שלי אמרה: 'החיים בטורקיה לא פשוטים. תישארי פה בארץ עם הילד'". השם רוהן הוא שילוב של שמות הוריו - "רו" מרוז ו"הן" מטורהן.
אחרי שרוהן נולד, החברים שלה בישראל התאהבו בו. "'הוא חמוד, אין לו אבא. אם את שולחת אותו לפיליפינים הוא יהיה מסכן. תשאירי אותו פה'", הציעו לה.
עם פטירתה של מעסיקתה הקשישה, רוז עברה לתל־אביב עם בנה, שם התגוררה עם אחותה בדירה בנווה־שאנן והחלה לעבוד כמנקה. את כיתה א' התחיל בבית הספר בבלי, בצפון תל־אביב. אחרי שנתיים, כשמצבו השתפר, עבר לבית הספר ביאליק־רוגוזין, השוכן ליד ביתם בשכונת שפירא ובו לומדים ילדי עובדים זרים ופליטים. רוב חבריו, הוא מספר, הם זרים שנולדו בארץ, וכמעט על כולם מרחפת חרב הגירוש.
החיים כילד לא חוקי בארץ לא קלים. הם נתונים במתח עצום. "כשהייתי הולך לתחנה המרכזית", הוא מספר, "אמא תמיד הייתה חוששת. 'אל תהיה בחוץ יותר מדי זמן, שלא תראה אותך משטרה'. אני זוכר שניסיתי שכל דבר ייקח לי הכי פחות זמן. אם זה קניות בסופר או בתחנה המרכזית. תמיד קיוויתי שלא יזהו אותי כילד של עובדת זרה, כי באמת אני לא נראה כמו פיליפיני".
המקום היחידי שבו הרגיש בטוח, לדבריו, היה בית הספר. "היה מורה שהסביר שמשרד הפנים יעשה הסכם שעד סוף השנה שום תלמיד לא יגורש, אז הייתי רגוע. לכן כשדפקו בדלת לא רציתי ללכת, אבל ידעתי שאם אני אנסה להגיד משהו, זה לא יעבוד עליהם. היו כמה פעמים בעבר ששוטרים דפקו בדלת שלנו, אבל בגלל דברים אחרים. מה שהדאיג אותי הפעם היה שאמא נלחצה".
"הייתי קפואה, ספיצ'לס", חוזרת רוז לאותו בוקר מכאיב. "והם אמרו רילקס, רילקס, סלואולי תראי לנו מסמכים. הוצאתי את הפתק מרוגוזין שנתנו לנו, דף מיוחד שמוכיח שרוהן לומד בבית הספר, וזה לא עזר. פשוט לקחו אותנו".
יום שישי, 16/8/19, 10:00
ביום הרביעי שלהם במנילה, כשאנו בדרך למשרדי ה־OWWA, משרד העבודה והרווחה הפיליפיני, רוז מספרת לי על היומיים הראשונים בעיר הולדתה. הדבר הראשון שעשתה היה לקנות קצת בגדים ונעליים, שיהיה להם מה ללבוש. בתוך העצב הייתה גם שמחת האיחוד עם המשפחה שלה, אך מהר מאוד השתלטו עליה הדאגות של החיים החדשים. מוחה קודח כל הזמן בחיפוש אחר פתרונות כלכליים לה ולבנה.
"לא תיכננתי להישאר בישראל כל החיים", היא אומרת, "הרי מי רוצה להיות רחוק מהמשפחה שלו כל חייו. תיכננתי לחזור לפיליפינים, אבל לא עכשיו, אלא כשאהיה מבוגרת ואדע שהבן שלי הסתדר בחיים בישראל. מהרגע שרוהן נולד הבנתי שעכשיו אני אחראית לגורלו, וזה אומר לתת לו את הסיכוי הטוב ביותר בחיים שאני יכולה לתת לו, ולכן היה לי ברור שהוא יגמור בית ספר, יתגייס לצבא, יעבור את כל המסלול שילד ישראלי עובר וילך לאוניברסיטה. רוהן חלם להיות איש מחשבים, דברים שאני אפילו לא מבינה בהם או יודעת להסביר. בארץ הוא יכול להיות מה שהוא רוצה, אבל בפיליפינים אין לו עתיד. אין כסף ואין עבודה. הוא לעולם לא יהיה מסודר. אל תשכחי שהוא ילד בלי אבא".
היא רוצה לעבוד, אבל בפיליפינים תתקשה למצוא עבודה כמטפלת או כמנקה, והיא מבינה שגם הגיל שלה, 42, לא עובד לטובתה. בפיליפינים שנת הלימודים בעיצומה, ורוהן לא יכול להיכנס כעת לבית הספר, הוא חייב קודם כל ללמוד את השפה בבית, ומורים פרטיים עולים כסף שאין לאמו. מרוב מצוקה, אפילו עולה בדעתה הנורא מכל: לנסוע לארץ אחרת ולהשאיר את רוהן במשך שנתיים עם בני משפחתה, עד שתאסוף מספיק כסף ללימודיו. "רוהן שאל אותי, 'אמא, את יכולה לעבוד בקנדה, למשל? את יכולה לקחת אותי איתך?'", היא אומרת בכאב. "הסברתי לו שלא, אבל אמרתי לו שפה אין לי סיכוי לרשום אותו לאוניברסיטה. החיים שלנו זה רק אנחנו, יש לנו רק אחד את השני". בכניסה לבניין משרד העבודה והרווחה, בדרכנו לעלות ללשכתו של אחד הפקידים הבכירים שאמור לפרט לרוז ולרוהן מהם זכויותיהם, אנו פוגשים שני חובשי כיפות. על חולצתו של אחד מהם, ג'רי פרלדה שמו, ישנו הדפס של סמל המדינה. הוא, שותפו ואדם נוסף, שלושתם נוצרים אדוקים על אף הכיפות שהם חובשים, מנהלים ארגון ללא מטרת רווח שעוזר לכל מי שמגיע מישראל באותן נסיבות של רוז, בעיקר באמצעות מהלכים בחלונות הגבוהים.
הפגישה עם הבכיר מסתמנת כדיאלוג טרגי. ניכר שהאם ובנה רוצים לשמוע: דיברנו עם משרד החוץ הישראלי, ומחר אתם עולים על מטוס בחזרה. מסר כזה כמובן לא הגיע, אך רוז שמעה בשורות מעודדות. מתברר שהממשלה הפיליפינית העמידה תקציב מיוחד לתמיכה בעובדים שחוזרים מחו"ל בנסיבות שונות. רוז אם כך תקבל גִמלה לחודשים הראשונים, וקצת מענקים ומלגות לימודים.
לפגישה עצמה לא הורשיתי להיכנס, אבל ביציאה אני נוכחת ברגע המטלטל מכולם, כאשר כולם קמו והבכיר אמר לרוז ורוהן: "וולקאם הום", ברוכים השבים. אם אפשר היה לשמוע את לבבותיהם של השניים מתנפצים לרסיסים, זה היה הרגע.
יום שבת, 17/18/19, 22:30
בשל נדודי השינה שמכתיב לה שעון ישראל, רוז ערה ואנו נוסעות לשכונת סן פרנסיסקו דל־מונטה, לביתם של יואל ואן ג'מיירה, שגורשו עם בעלה ושלושת ילדיהם ב־2017. הם אירגנו לרוז את הפגישה במשרד העבודה והרווחה. שלא תטעו, גם פה יש ג'וקים ברחובות, אבל התחושה אוורירית יותר. השכונה כמעט טרנדית. במרחק מטרים ספורים מביתם מצלמים פרסומת בכיכובם של שחקן פיליפיני מפורסם וילד קטן בן חמש. תושבי השכונה מתקבצים ליד הסט.
יואל ואן הגיעו לישראל בנפרד לפני 15 שנים. הם היו אז כבני עשרים, והתחילו בטיפול בקשישים. אחרי שנישאו ונולדה בתם הבכורה ישראלה, שלה קראו כך בשל אהבתם למדינה, איבדה אן את רישיון העבודה שלה בארץ, והחלה לעבוד כבייביסיטר למשפחות אמידות. יואל החל לעבוד במסעדה ליד הנמל. החיים בתל־אביב, הם אומרים, היו טובים עבורם. הם גרו ליד התחנה המרכזית, שם נולדו שלושת ילדיהם: מלבד ישראלה, היום בת 13, הם הורים ליצחק, בן שבע וחצי, ולתינוקת יאנה בת השלוש. לישראלה הייתה אותה בעיה כמו לרוהן: רק חודשיים היו חסרים לה כדי לקבל מעמד חוקי.
הדפיקה בדלת, הם מספרים, היממה אותם. הטראומה של חייהם. "מישהו התקשר", אומרת אן, "אמר שבעלי הזמין משהו בדואר ולא בדיוק מוצאים את הכתובת וביקש אותה. נתתי. ובאותו הרגע נחרץ גורלנו. ב־30 ביוני נגמרו הלימודים בבית הספר, ב־2 ביולי הגיעו ולקחו אותנו לכלא רמלה. לנו נתנו לחזור הביתה לפני הגירוש, כי הייתה לי ילדה בת שנה, שהייתה צריכה חיתולים. לבעלי היה חשבון בנק. הביאו אותו לבנק כפות באזיקים".
"אנשים שמכירים אותי", הוא אומר, "זה היה כל כך מביך".
חשבת פעם, למה דווקא אתם? למה רוז?
"זו השאלה הגדולה. כנראה הייתה הלשנה. יש הרבה פיליפינים שמלשינים. בעלי ראה פיליפיני במכונית של ההגירה. הוא לא הצליח לזהות, אבל ראה מישהו".
דממה מעיקה משתררת בסלון. ואז רוהן מתעורר. "אמא", הוא שואל, "רבת עם מישהו?"
"לא", עונה לו אמו. "אני גם לא יודעת למה דווקא אנחנו. אומרים שלפעמים תופסים מלשינים ואומרים להם, 'אם תביאו לנו חמישה שמות ישחררו אתכם'. אולי זה מה שקרה".
בשנה הראשונה במנילה, מספרת אן, הם היו אבודים. "אתה בא הנה, לא מכיר את הכסף, המקום. אם זה רק אני ובעלי זה בסדר, אבל הילדים היו אבודים. לא היה לנו בית, לא ידענו איפה אנחנו ישנים. המשפחה שלי גרה במרחק שלוש שעות ממנילה. המשפחה של בעלי גרה בשכונה הזאת, אבל לא היה בבית מקום לישון. איפה אני אשים שלושה ילדים? עברנו מדירה לדירה. לקח לנו שלושה חודשים רק למצוא מקום לגור. תשעה חודשים גרנו בדירת עשרים מ"ר. כעסתי על הישראלים, על הכאב שגרמו לילדיי".
עכשיו, יואל שם כנהג מונית, מקצוע מתיש בעיר צפופה של 15 מיליון תושבים, ואן פתחה עסק למכירת תיקים באינטרנט. אבל המצב של ישראלה עדיין מדאיג אותם. "עברו שנתיים", אומר יואל, "אין יום שהיא לא מתגעגעת לישראל, אין יום שהיא לא שואלת מתי חוזרים. אחותה הקטנה, שהייתה אז תינוקת, מדברת פיליפינית שוטפת, אבל לישראלה קשה. חצי שנה לקח לה ללמוד אנגלית, כי היא הייתה רק בכיתה ד' כשעזבנו ולא הספיקה הרבה".
לפני חצי שנה, הם מספרים בגילוי לב מצמרר, התקשרו מבית הספר, סיפרו שישראלה מדאיגה אותם, ומתעקשת שהיא לא רוצה לחיות בפיליפינים, רק בישראל. "אני לא יודע מה עובר בראש של הבת שלי", אומר יואל. "בחוץ היא צוחקת ובפנים היא עצובה. מדברת על ישראל, רוצה לראות את החברים שלה, כל הזמן אומרת: 'אין לי חיים בפיליפינים. החיים שלי זה סבל'. בעבר הייתה חוזרת בוכה מבית הספר, אומרת שחושבים שהיא מוזרה. שלא מבינים אותה. בכלל, לא מבינים את המשפחה שלנו. ולא פלא. אחרי 14 שנה אנחנו ישראלים, כבר לא פיליפינים. אפילו בארץ כולם אמרו לי: 'יואל, אתה באמת לא פיליפיני, אתה ישראלי'. כולנו הושפענו מהגירוש. אני למשל כל הזמן חולם שאני בארץ, וצריך ללכת לברוח שלא יתפסו אותי".
יום ראשון, 18/8/19, 8:00
בדרכי חזרה לשדה התעופה במנילה, אני חושבת על רוהן, שאמר לי שהוא לעולם לא ישכח את החופשה היחידה שהייתה לו בחיים, לאילת, את טקס יום הזיכרון האחרון ואת החלום שלו להיות גיימר ולשרת ב־8200. אמא שלו אמרה שלמרות הכל לעולם לא תשכח את טוב ליבם של הישראלים. "אני לא מצטערת שבאתי לישראל", היא אומרת, "אלא רק מצטערת על מה שעשו לנו. אני אוהבת את ישראל. כששני ההורים שלי נפטרו, אפילו לא באתי להלוויות שלהם. האחיות שלי בכלל לא הכירו את הילד שלי, כולם היו רואים אותו באינטרנט, אבל עד השבוע, אף פעם לא חיבקו אותו. מי יודע", היא מנסה למצוא שביב תקווה, "אם ישראל סגרה את הדלת בפניי, אולי הפיליפינים יפתחו עבורי את המזל?"
רגע לפני שאני עולה על המטוס לישראל, מגיע אליי ווטסאפ מאחת האמהות שבהנהגת הורים מבית הספר התל־אביבי בלפור, המובילים את המאבק נגד הגירוש הנוכחי. "בוקר שחור", היא כותבת לי. שתי אחיות, אחת מכיתה ד' בבלפור והשנייה מכיתה ו' נעצרו אף הן וממתינות לגירוש. עכשיו זה הלב שלי שמתרסק.
רשות האוכלוסין וההגירה: "רוז ידעה שעליה לצאת מישראל"
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: "מדובר בשוהה בלתי חוקית הנמצאת כאן תקופה ארוכה מאוד ללא מעמד מוסדר, שידעה כל העת כי עליה לצאת מישראל ללא הצורך לקבל על כך תזכורת, ובזמן זה נהנתה מן היכולת לחיות ולהתפרנס מעבודה במדינה ללא מילוי כל חובה אזרחית מצידה. נבהיר כי בעת מעצרה סירבה לאסוף ציוד על אף שנשאלה על כך על ידי נציגי הרשות שעצרו אותה. מעבר לכך נגיב באופן מפורט בבית המשפט.
"לגבי טענות הילד: הטענות אינן מוכרות לנו. במהלך הימים שבהם שהו במתקן לא עלתה כל טענה, והיחס שניתן לאם ולבנה היה מכובד ונאות. באופן מפתיע, כל הטענות עלו רק בכלי התקשורת".
