היי שלום ותודה על הסנדוויצ'ים

רותי פליישר, מחנות הסנדוויצ'ים הוותיקה "איציק ורותי" ברחוב שינקין בתל־אביב, הלכה לעולמה ביום שבת האחרון. פליישר הייתה דמות מיתולוגית בתל־אביב, עוד מהימים שבהם חלבנים השאירו בקבוקי חלב ליד הדלת. האישה הנחושה הזו, שעבדה בצעירותה כטייחת בבניין ושהייתה לאישה הראשונה בישראל שהוציאה רישיון על אופנוע, הקימה ביחד עם בעלה איציק את מה שלימים יהפוך להיות מוסד קולינרי תל־אביבי, וייזכר בשם "איציק ורותי", אבל עבור שניהם זו הייתה הסנדוויצ'ייה הקטנה ברחוב שינקין בתל־אביב, שמכינה סנדוויצ'ים ברציפות משנות החמישים ועד היום. מי לא עצר אצלה לסנדוויץ'? שלל סלבס, שפים, היפסטרים וגם פועלים מימי תל אביב של פעם. כולם יתגעגעו אליה.

הסיפור של רותי פליישר החל ב־1929 בגרמניה. אחרי המלחמה היא פגשה ברוסיה את בעלה איציק שברח מפולין. שניהם היו צעירים מאוד ומשפחותיהם נספו בשואה. הם חזרו לגרמניה, התחתנו, ובתם הגדולה מירי נולדה שם ב־1947. הבן, דודי, נולד בארץ שנתיים אחר כך. לאחר שעזבה את עבודתה כטייחת בניין עברה רותי לעבוד במזנון של ויטמן ברחוב אלנבי, שם כבר המציאה והגישה שייק ייחודי מעשה ידיה. כשקרובי משפחה של בני הזוג הגיעו מפריז, התפעלו מיכולותיה והפצירו בזוג לפתוח מקום משלהם. איציק עזב את עבודתו בסולל בונה וב־1957 השניים קנו את המזנון הקטן ברחוב שינקין, "בימים שעוד אפשר לראות משם את הים", נזכר דודי, שמנהל היום את המקום.

את דודי הכרתי כששנינו עבדנו יחד בעיתון "דבר" — אני כעורך לילה והוא כצלם ברומייד — עוד מקצוע ממקצועות הדפוס שעבר מאז מהעולם, ואת רותי אני הכרתי כ"אמא של דודי". המיקום של מערכת דבר — בשינקין פינת מלצ'ט בלב תל־אביב — היה מושלם, וכשהיינו יוצאים משם לפנות בוקר אחרי משמרת ארוכה, היינו כל כך מורעבים שיכולנו לאכול קירות.

למזלנו, לא היה צריך לחכות יותר משעה־שעתיים עד שאיציק ורותי יפתחו את חנות הסנדוויצ'ים הזעירה שלהם במעלה הרחוב. ואז כאילו נפתחו שערי גן עדן: לחמניות חמות, נקניקיות שזה עתה נשלקו במים, סלט ביצים טרי עתיר מיונז ובצל מטוגן, סלט חצילים חרפרף, נקניקים משובחים, ביצים קשות, חביתות ירק מהבילות. איך כל זה הוכן תוך שעה במטבח אחורי שגודלו מטר על מטר? רק אלוהים יודע. אבל כשהאוכל כל כך טעים — למי אכפת?

מתוך אלבום משפחתי

מאז חלפו הרבה מים מתחת לגשרי הירקון. כתרים רבים נקשרו לכוך של איציק ורותי במשך השנים. הם גם זכו לא פעם, ובצדק, בתואר הסדוויצ'ייה הכי טובה בתל־אביב. אבל נדמה שכל השבחים האלה עברו להם מעל הראש ולא שינו שום דבר בהתנהלותם. איציק נפטר ב־2007. את החנות הקטנה מנהלים עד היום דודי ואשתו שולי, המשמרים בה עדיין משהו מרוחו הישנה של המקום שפעל בהנהלת ההורים למעלה מחצי מאה, באותה מסירות שקטה שאיפיינה את בני הדור הישן: קמים בחמש בבוקר ופשוט עובדים כל היום. והמסעדה? היא לא "מיזם קולינרי" אלא דרך חיים. לכל החיים.

דודי, מה אתה זוכר מאותם ימים?

"הייתי ילד בן 8. לא היה לנו אפילו חשמל, אז כדי לקרר את הסודה של הגזוז הייתי סוחב את גושי הקרח בידיים עד לחנות. אמא הייתה מרכיבה אותי על המושב האחורי של האופנוע למפעל של נקניקי 'הס' שהיה אז ברחוב הרכבת, וממנו היינו מביאים כל בוקר את הנקניקים לסנדוויצ'ים".

מי היה הקהל שלכם אז?

צילום: אוראל כהן

"בעיקר אנשים מהשכונה. תל־אביב הייתה קטנה מאוד. שינקין היה רחוב של פועלים. היו סנדלריות, חייטים, רפדים, מתקני עטים. למטה יותר, ברחוב ברנר, היה גם בית אוכל של תנובה, שבו יכולת לקבל ארוחה עם תלושים. ההורים עבדו כל היום. מכרו שם גם סיגריות ופתחו גם תחנת טוטו. אנחנו היינו עוזרים להם כמה שיכולנו. גרנו אז בשיכון מכבי ליד שכונת התקווה, אבל כשאבא הרוויח כמה לירות עברנו לרחוב המלך כורש ליד שינקין".

היו לאמא שלך מנות מיוחדות כבר אז?

"בטח. היה לה שייק של גלידה עם חלב וסודה וסירופ שוקולד שהיא הכינה בעצמה. כשכבר היה חשמל, היו לנו שני בלנדרים ענקיים של 'המילטון ביץ'', והשייק של אמא הפך ללהיט".

עד מתי אמא עבדה?

"עד גיל 71, לפני 19 שנה".

איזה אישה היא הייתה?

"שמע, היום אומרים, ובצדק, שאין כבר אנשים כאלה. אמא הייתה הכוח שפעל מאחורי אבא. הוא הוביל את המהלכים אבל היא עבדה בלי סוף, בלי להתלונן אף פעם ובלי לרצות לשנות שום דבר".

ואכן, למרות שהכל השתנה סביבם במהירות, איציק ורותי לא שינו כלום. הם לא קנו את החנות ליד כדי להרחיב את המקום, לא הדפיסו תפריטים ולא נכנעו לאופנות. המקום הזעיר נשאר צפוף מאוד, והתור נראה תמיד ארוך ואיטי מדי, במיוחד כשהגעת אליו רעב. אבל גם כשמתקן הנירוסטה לאידוי נקניקיות ובקבוקי הגזוז נראו כמו שריד מתקופה אחרת, הם המשיכו לתת עבודה טובה.

כך הלך המקום וצבר איכות נוסטלגית, עוד כשאיציק ורותי עבדו בו בעצמם. כי באמת, איפה עוד מכירים אותך בשם וזוכרים בדיוק את הסנדוויץ' המועדף עליך? איפה עוד אתה רואה ילד קטן חוזר מבית הספר ובדרך הביתה עוצר לנקניקייה בלחמנייה ולכוס גזוז? איפה עוד סוגרים את הבאסטה כשנגמרים הסלטים, ואיפה עוד ההיצע משתנה כמעט מדי יום, לפי גחמת ליבו של הטבח? אתמול אהבת את הסלט טונה עם הזיתים השחורים? יופי, אז היום אתה חייב לנסות את הסלט קישואים עם חזה אווז. למה? כי זה מה שיש.

צילום: שאול גולן

כך שמלבד הסנדוויץ' המעולה, רותי ידעה לתת בעיקר תחושה משפחתית, כאילו אתה מבקר אצלה במטבח הפרטי כדי לחטוף משהו, ומיד תמשיך בעיסוקיך. התחושה הזו התעצמה, גם מפני שהמקום נוהל בידי משפחה, יחד עם הילדים דודו ומירי, וגם בשל שיטת העבודה שכמוה לא פגשתי בשום בית אוכל אחר. נאמר, דודי מכין שקשושה וארבעה לקוחות חושקים בה, אבל היא מספיקה רק לשלושה. הרביעי יתאזר בסבלנות ויקבל כפיצוי סנדוויץ' שטרם נראה כמוהו, מרופד בפינוקים אינסופיים. אבל אז שניים אחרים נדלקים ורוצים סנדוויץ' כזה בדיוק, ועוד שניים, ועוד אחד. עד שנגמר הסלט, או הלחם.

תגיד, דודי, אף פעם לא שאלתי אותך — איך מהעבודה בסנדוויצ'ים עם ההורים הגעת לעבודה בעיתון דבר?

"חנה זמר (העורכת המיתולוגית של דבר – י.א) הייתה יורדת כל יום מהעיתון כדי לשתות קפה בקפה תמר. בדרך היא הייתה עוצרת אצלנו לאכול משהו. ואז יום אחד היא אמרה לי: 'אתה בחור צעיר, כל החיים שלך תעבוד פה עם ההורים? בוא אלינו לעיתון ונמצא לך עבודה. ובאתי. אבל תמיד הגעתי לחנות לפני או אחרי העבודה כדי לעזור לאמא".

מי המציא את כל הסנדוויצ'ים והסלטים שהגשתם?

"הכל אבא".

ובבית?

"בבית רק אמא בישלה, את כל המאכלים האשכנזיים: רגל קרושה, כבד קצוץ, קרעפלך, לוקשען, קניידלעך. היא התייתמה בגיל צעיר מאוד, אבל למזלנו הייתה לנו שכנה פולנייה שלימדה אותה לבשל. בשבתות היינו אוכלים כמובן חמין. אבל אז לא היו תנורים בבתים, וכל אחד היה מביא את הסיר שלו למאפיית 'שיבולים' הסמוכה ומניח אותו בתנור. יום אחד, כשהייתי ממש ילד קטן, אמא שלחה אותי למאפייה, אבל בטעות החזרתי הביתה סיר של משפחה אחרת. משהו נראה לאמא חשוד. היא טעמה ממנו ואמרה לי ביידיש: 'דודי, זה לא החמין שלי'. טעמנו ממנו ואז בפעם הראשונה הבנו שחמין יכול להיות חריף".