השורקת לדובים
זה התחיל כשצפתה בסדרה "חשיפה לצפון" והתאהבה, המשיך בטיול אחרי הצבא, והיום אפרת ימה, בת 34, מטיילת כבר חודשיים לגמרי לבד בטבע הפראי והיפהפה של אלסקה • היא נוהגת בעצמה, מנווטת לבד, מבשלת בשטח, מגיעה למקומות שאפילו לא מסומנים במפה, יודעת בדיוק מה לעשות במפגש עם דוב, ומעידה: "את מתקרבת לעצמך, לומדת שאת חזקה, ולא נותנת לפחד לנהל אותך, רק להגן עלייך" ענת לב־אדלר
מה מומלץ לעשות במפגש עם דוב גריזלי? לדבר לאט ורגוע בתנועות ידיים גדולות כדי לשדר לו שאת יותר גדולה ממנו, ללכת באיטיות אחורנית בלי לסובב אליו את הגב אפילו לרגע, ואסור, לגמרי אסור, להפתיע אותו. דובים שונאים הפתעות. והכי גרוע זה לברוח או לרוץ, כי אז את משדרת לדוב שאת בעצם סוג של טרף והוא פשוט חייב לאכול אותך. הבריחה הרי גם לא תעזור, הדוב תמיד ישיג אותך, גם אם יצטרך לטפס על עץ או לשחות. מה עושים? אם ממש, אבל ממש, הגעת למצב שנראה שעומד להתפתח לעימות עם דוב - שלפי מהתיק את ספריי הדובים שלקחת איתך מבעוד מועד, רססי והתפללי לטוב.
ולא, זה לא קטע שלקוח ממדריך של נשיונל ג'יאוגרפיק למטיילים בערבות קנדה, אלא חלק משיחת טלפון בת שעתיים שניהלתי באמצעות ווטסאפ עם אפרת ימה, ישראלית בת 34 שטיילה חודשיים לגמרי לבד באלסקה. כן, מה שאתם שומעים. היא לקחה חופש מהחיים, גיבשה תקציב ומסגרת זמן, קנתה רכב בסיאטל, ועשתה איתו את כל הדרך לאלסקה - עניין של שבועיים נסיעה - "וכשעברתי את הגבול לאלסקה, עצרתי את הרכב בצד, הסתכלתי על הנוף והתחלתי לבכות. לא האמנתי שחזרתי לכאן. ואני לא מאלה שבוכות בקלות".
"חזרתי" זה אומר למקום שבו עשתה את הטיול אחרי הצבא. היא הייתה אז בת 22, בוגרת הדור שהיה דבוק למסך בשישי בצהריים לעוד פרק בסדרה "חשיפה לצפון", והיא ידעה, פשוט ידעה, בכל שנותיה כנערה, שאלסקה מחכה לה.
מי נוסע לטיול אחרי צבא לאלסקה? לא יכולת לראות בוורלי הילס 90210?
"כן, זה לא שגרתי, אבל הסדרה הזו שטפה לי את המוח. נולדתי בשנת 1984, הסדרה שודרה בתחילת־אמצע שנות ה־90 והייתי בדיוק בגיל שבו דברים כאלה נכנסים לך לראש. גם לא רציתי לנסוע ולפגוש מלא ישראלים, אז לא נסעתי להודו ולמזרח, אלא לאלסקה, והתאהבתי", היא אומרת.
כשהסתיים הטיול באלסקה היא המשיכה לדרום אמריקה ולהוואי, וכשהגיע הזמן לחזור לארץ היה לה ברור שהיא לא. "אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני חוזרת לארץ לגור בבית של ההורים ולעבוד באיזו עבודה מזדמנת. החלטתי לחזור לגור באלסקה". אז היא יצרה קשר עם הלנה, מטיילת אלסקאית שהכירה בהוואי, והשתיים שכרו דירה יחד בג'ונו, עיר הבירה של אלסקה, שגרים בה 30 אלף תושבים והיא נמצאת בצד הדרום מזרחי של המדינה.
"וזו הייתה הפעם השנייה שלי באלסקה, אז גם למדתי להכיר אותה לעומק. גרתי עם הלנה שנה בג'ונו, עבדתי, התפרנסתי, טיילתי, ומאז אלסקה לא יצאה לי מהראש".
ולקח לך עוד עשר שנים לחזור אליה.
"כן. אלסקה היא מין אהבה אבודה כזו שלי. אני כל הזמן רוצה לחזור אליה", אומרת אפרת, שביומיום הישראלי שלה היא בכלל בעלת חנות לדברי וינטג' בשם "שנייה אחת" במושב עופר בחוף הכרמל. בזכות החנות, שאילצה אותה כבעלת עסק לפתוח חשבון פייסבוק, אפרת טיילה הפעם עם טלפון חכם ("עד עכשיו טיילתי רק עם טלפון נוקיה בסיסי. גם לזה יש יתרונות"), מה שאיפשר לה לדווח על הטיול בעמוד שלה. הדיווחים, שמלווים בתמונות עוצרות נשימה ובטקסטים נפלאים שאפרת כותבת, יצרו קהילת עוקבים שהתמכרה למסע שלה, ורבים כתבו לה שהטיול שהיא עושה הוא מבחינתם הגשמת חלום. כן, מסתבר שהרבה מאוד היו רוצים לקחת חופש מהחיים ומהעולם ומהמשימות והשגרה ופשוט להיעלם בתוך גלוית נוף למקום שאף אחד - חוץ מדוב גריזלי או איזה מוס תועה - יכול למצוא אותך. "התגובות מפתיעות ומרגשות אותי מאוד. בעיקר מרגש כשהעוקבים כותבים לי שאני אמיצה ומגשימה בעצם את החלומות שלהם, וכשנשים כותבות לי שהיו מתות לעשות את מה שאני עושה".
מה יש בלבד הזה שכולם מקנאים בו וכמהים אליו?
"זה מקום ענק. אם ישראל היא 22 אלף קילומטר רבוע, אלסקה היא מיליון ו־700 אלף קילומטר רבוע. רוב השטח לא מיושב ואין בו כבישים. אני מגיעה כאן למקומות, וברור לי שהרבה זמן לא היו כאן אנשים. אני מסתובבת שעות ולא רואה שום דבר שקשור לבני אדם. לא גדרות, לא עמודי חשמל, לא ספסלים. זה חזק בעיניי. טבע. טבע. טבע. יש כאן נהרות ואגמים שאין להם שמות, שהם לא מסומנים על שום מפה".
ומה זה עושה לך להיות אישה אחת לבד בתוך מקום כזה עצום.
"זה מרגש ומאתגר, אם אני למשל מגיעה למקום שאין בו שבילים מסומנים, אני צריכה להסתדר לבד ולא לעשות שטויות, כי אם קורה לי משהו אין מי שישמע בכלל".
ואם באמת קורה לך משהו?
"אז לקחתי מהארץ מכשיר לווייני שאני יכולה ללחוץ עליו בכל שנייה והוא מפעיל מערך שלם של עזרה. זו המצאה של חברה ישראלית. עד עכשיו עוד לא יצא לי להשתמש בשירות, אבל הוא נותן לי ביטחון".
כמו למשל בפגישה מקרית עם דוב?
"לא. למפגשים עם הדובים חייבים להתכונן, מכשיר לווייני לא יעזור", היא צוחקת. "צריך ללמוד איך לטייל ואיך לאכול וממה להיזהר".
מה זאת אומרת איך לאכול.
"לדובים יש חוש ריח מטורף והם מזהים אוכל ממרחקים, אז יש דרך לאכול כשאתה בעומק השטח כדי לא למשוך אליך את הדובים. למשל, אסור לבשל קרוב למקום שבו ישנים. אסור ללכת לישון עם הבגדים שבישלת בהם, אלא להכניס אותם ואת כל האוכל לתוך ארון סגור ונעול, שנמצא הרחק מהמקום שבו נמצא האוהל, למשך הלילה".
אבל כשהדוב מטייל בתוך הקמפינג בזמן שאת ישנה, הוא בטוח מזהה את האוהל.
"נכון, אבל הדוב לא רוצה לאכול אותי, הוא רוצה את האוכל שלי, אז צריך להתנהל חכם. למשל, למדתי שכשאני מטיילת לבד בטבע אני חייבת לשרוק או לשיר, כדי לא להפתיע את הדובים. כך הם שומעים את השריקה, את הקול שלי ויודעים שאני כאן ומראש לא מתעמתים איתי. הכי גרוע זה להפתיע דוב. דוב מופתע זו בעיה. אבל כשהם יודעים שיש אנשים בסביבה הם מראש לא מתקרבים, הם מעדיפים לברוח. דובים לא מחפשים צרות סתם ככה. אחד המקומות המרתקים שהייתי בהם הוא קטמאי. מגיעים רק בטיסה, ואז במונית מים (water taxi). זה האזור עם ריכוז הדובים הכי גדול באלסקה. מורידים אותך ואת הולכת עצמאית לצפות בהם, אחרי שאת עוברת תדריך. חוויה של פעם בחיים. ראיתי באותו יום 20 דובים מקרוב".
באיזה עוד מקומות טיילת?
"נחתי בסיאטל, קניתי רכב, סובארו אאוטבק כחולה ומעולה, והתחלתי להצפין. נהגתי כשבועיים וחצי, דרך קנדה (בריטיש קולומביה ויוקון), ב־Alaska Highway, דרך ארוכה מאוד ומדהימה. כשעברתי את הגבול ב־Little gold, הבנתי שנהגתי מעל 4,000 ק"מ.
"הלילה הראשון היה בצ'יקן, מקום פצפון ומתוק שהתאהבתי בו. צ'יקן נוסדה ועדיין קיימת בגלל הזהב שיש באזור. בחורף גרים כאן בערך עשרה אנשים וכביש הגישה סגור. בקיץ תוסס כאן, יש פסטיבל מוזיקה ופאב חמוד וגוד וייב. המשכתי לפיירבנקס, העיר השלישית בגודלה באלסקה, משהו כמו 30 אלף אנשים. יש כאן את האוניברסיטה המרכזית באלסקה ופלאפל משובח של ישראלי חמוד. משם לקחתי על עצמי אתגר: נהגתי על ה־Dalton Highway עד דדהורס בצפון, המקום הכי הזוי שהייתי בו בחיי, שבו שטחים ענקיים שקשורים לתעשיית הנפט, ושם אפשר לשחות באוקיינוס הארקטי. ושחיתי. הדרך לשם מדהימה אבל לא סלולה ומלאה בורות, וכמעט אין שירותים ואין אנשים. זו הייתה הרפתקה. 1,600 ק"מ הלוך־חזור מפיירבנקס.
"אחר כך המשכתי לדנלי, פארק ענק, יותר גדול מישראל, מלא בהרים צבעוניים, קרחונים, חיות בר, יערות ומים.
רובו פראי לגמרי, ללא שבילים מסומנים. יש רק כביש אחד שנכנס לשם, ואסור ברכב פרטי. נסעתי לפגוש חבר באנקורג' - עיר גדולה, מקום טוב להתארגן, אבל לדעתי האישית ללא כל חן. המשכתי ל־Seward, שנקראת על שמו של האיש שהוביל את המהלך של לקנות את אלסקה מהרוסים בשנת 1867. זו עיירה על האוקיינוס, מקום מעולה לטיולי קיאקים ולשיט ל־Kenai fjords, שם אפשר לראות גליישרים, פיורדים ולווייתנים. עברתי גם ב־Girdwood, עיירת סקי מהממת, ואז נסעתי ל־Wrangell St Elias, פארק ענק, יותר מכפול הגודל של ישראל, עם הרים עצומים, שדות קרח משוגעים, עיירות היסטוריות, נחלים וחיות בר.
"באמצע הפארק נמצאות מקארת'י וקניקוט, שתי עיירות שהוקמו במהירות בסביבות שנת 1900 בעקבות מציאת מצבורי ענק של נחושת, ולאחר שנגמרו המצבורים הלכו והתמעטו. היום גרים פה בחורף כ־30־20 איש, ובקיץ נוספים עוד כמה מאות של צעירים בעיקר שעובדים כאן בתיירות. קניקוט מרגישה כמו עיירת רפאים שמה שנשאר ממנה זה אותם המבנים המקוריים של המכרות. מקארת'י יחסית שוקקת חיים בקיץ. אפשר לעשות כאן טיפוס קרח (עשיתי), טיסה מעוררת השראה מעל הפארק כדי לראות את הקרחונים ושדות הקרח (טסתי) ולהסתובב ברחובות ולשתות את האווירה המיוחדת (הסתובבתי). העצירה האחרונה בטיול הייתה ג'ונו. לטעמי, זו אחת הערים היפות בעולם מבחינת מיקום של עיר וטבע. יש פה מלא מסלולי הליכה מסומנים, הרים, יערות, קרחונים".
מקלחת באגם
את השיחה בינינו אנחנו מנהלות בשבת בבוקר שעון ישראל, שזה כמעט חצות של הלילה לפני באלסקה. אפרת כבר עייפה מאוד, כי את רוב היום בילתה בדיג יחד עם הלנה ובני משפחתה, אצלה היא ישנה עכשיו כמה ימים, נהנית מלחם מחמצת שהלנה אופה ("אני לא אוהבת את הלחם באלסקה, הוא רך מדי"), ממיטה אמיתית לכמה לילות, כי בדרך כלל היא ישנה באוהל באיזה קמפינג או בתוך האוטו על גבי מזרן מיוחד שהיא פורסת על הספסל, וכן, כמה כיף, גם ממקלחת צמודה - "לפעמים יש בקמפינג מקלחות בתשלום לפי זמן, אז כבר למדתי להתקלח בשתי דקות וגם בעשר דקות. אבל הכי אני אוהבת מקלחות באגם. אם אין רוח והשמש בחוץ, אפילו לא מאוד קר. מורידים את הבגדים ונכנסים".
היא גם לא מתקלחת כל יום, אלא רק כשהיא מרגישה שהיא צריכה. "אין כאן את הטקס הזה כמו בבית של להתקלח לפני השינה", היא מסבירה כשאני לוחצת שוב. אבל עזבו אותה עכשיו ממקלחות. הכי בוער לה להסביר לי את עניין הדיג, שמסתבר שכאן הוא תורה שלמה: למקומיים מותר לדוג עם רשת קטנה דגים לצריכה עצמית בלבד. יש הגבלה על כמות הדיג, יש חוקים ברורים, ויש מחלקת דיג מיוחדת שמעדכנת כמה דגים מכל סוג מותר לך לדוג בכל אזור, ואסור לעבור את המכסה. "בכל פעם שדג נלכד ברשת, צריך לרשום אותו ובסוף לשלוח רשימה מסודרת למחלקת הפיקוח. בנוסף, כל דג שתופסים צריך מיד לחתוך לו את הסנפיר העליון כדי לסמן שהוא מיועד לצריכה עצמית ולא למסחר. מי שינסה לסחור בדגים האלה ייתקל בסירוב מצד בעלי המסעדות או החנויות. בין האגמים ובכבישים מסתובבים פקחים שעוצרים את הרכב ומבקשים לפתוח את הצידנית כדי לבדוק האם הקפדת לחתוך את הסנפיר העליון", מסבירה אפרת, ומעדכנת שכך גם לגבי ציד המוסים. "לכל משפחה מותר לצוד מספר מסוים של מוסים בכל עונה. הכל מאוד מסודר, זה לא שכל אחד יכול לצאת ולירות כאוות נפשו".
כן, אה? בואי נדבר קצת על ירי סתם כך באנשים בתוך חניונים בחום יולי־אוגוסט בארץ קטנה עם שפם - אני שוקלת אם לומר, אבל מחליטה שלא להניח למציאות הישראלית הרותחת להשתלט על גלוית הנוף הקרירה של אלסקה. אז היא ממשיכה עם הדגים: "היום דגנו שישה דגים משלושה סוגי סלמון שונים. את הפילה כבר אכלנו, ומהשאר יעשו כאן דגים מעושנים, דגים משומרים וגם יקפיאו לחורף".
מה באמת את אוכלת בטיול שלך?
"אני לא אוכלת במסעדות. יש לי צידנית באוטו ואני מאחסנת בה שימורים, ירקות ופירות ואת האוכל שאני מבשלת לעצמי על כיריים שקניתי. אני מכינה אורז עם ירקות או שעועית, בבוקר אוכלת דייסה שאני מבשלת. אני לא שותה קפה אז אין לי את הקטע של ההתמכרות. האבוקדו יצא פה מגעיל בכל הפעמים שקניתי, אז אני לא קונה יותר. מצאתי טחינה פעם אחת ומאוד־מאוד התרגשתי. אני אוכלת תפוחים, וגם שוקולד מריר שהבאתי מהארץ, מכינה ביצים קשות ותפוחי אדמה ואוכלת עם עגבניות ולחם. מדי פעם, כשאני מגיעה למקום חדש שבו יש דג שאופייני לאזור, אני מרשה לעצמי לאכול במסעדה כדי לטעום את הדג המקומי, ואז זה תמיד עם צ'יפס ובירה".
ולאיזה אוכל את מתגעגעת?
"בארץ עכשיו זו עונת המנגו והוא חסר לי. המנגו שמביאים לפה ממקסיקו לא משהו".
אבל היא לא עסוקה בגעגועים. לא לארץ, לא למשפחה, לא לכלב האהוב שלה שמחכה לה. "אני עסוקה בלהיות נוכחת, כדי לא לפספס את הטיול בגלל מחשבות. אז אני מתעוררת כשאני מתעוררת ועושה כל יום את מה שתיכננתי ביום שלפני, שזה בדרך כלל לטייל בסביבה שהגעתי אליה או לנהוג ליעד הבא. 95 אחוז מהזמן אני קמה בבוקר ולא יודעת איפה אסיים את היום ואיפה אשן בלילה, ואז אני מוצאת קמפינג ופותחת את האוהל, ואם אני לא מוצאת קמפינג אני ישנה באוטו ואז אפשר לישון איפה שרוצים".
מכירה מילה כזאת שקוראים לה פחד?
"מכירה", אפרת צוחקת, אבל אומרת שהיא לא נותנת לפחד לנהל אותה, רק להגן עליה, כי זה הרי מה שהפחד נועד לעשות. "הפחד לא שולט בי אבל הוא גורם לי לא לעשות יותר מדי שטויות, אלא לעשות רק שטויות שאני יודעת שאצליח לצאת מהן. למשל, אני כן אנסה לטפס לפסגה שאין בה שביל סולם ואני לא יודעת איך אני יורדת, אבל אני לעולם לא אסע בדרך שאני לא בטוחה שתצליח להכיל את האוטו שלי, כי אם אתקע אני לא אדע לחלץ את עצמי".
צריך בשביל זה הרבה אומץ.
"מבחינתי אמיץ זה לעשות ילדים, זה נקרא להיות אמיץ. החשיפה בכתבה הזאת דורשת ממני אומץ יותר מכל הטיול הזה", היא יורה בלי לחשוב ומעניקה לי שוב נקודה למחשבה.
גם הלבד, היא אומרת, הוא לא ביג דיל מבחינתה. "יצא ככה שאף אחד לא הצליח להצטרף אליי, אז בגלל זה אני לא אסע? אני לא צריכה שיחזיקו לי את היד, ולטייל לבד זה טוב. יש לי את הקצב שלי ואת המנגינה שלי, את איך שאני קמה ומתי שאני קמה ומתי שאני אוכלת. ולא משעמם לי בכלל בחברת עצמי. אני רגועה ולא צריכה להרשים אף אחד או לרצות אף אחד. אני עושה מה שבא לי: אם בא לי להתקדם לאט או מהר זה תלוי בי".
מה זה עושה לנפש כשמטיילים לבד במקום כל כך ראשוני?
"את מבינה שאת חזקה, שאת יכולה לסמוך על עצמך, לאהוב את עצמך. תוך כדי הטיול בכל יום ובכל חוויה את לומדת להיות בשלום עם עצמך, את לומדת להקשיב לעצמך, מדייקת את הקצב שלך, את מתקרבת לעצמך באיזשהו אופן שלא התאפשר קודם לכן. וזה חלק משמעותי ברצון שלי מהחיים בכלל - להיות קרובה לעצמי ולא לעשות לעצמי נקיפות מצפון על כלום אלא להבין מתי צריך להתעקש ומתי צריך לשחרר".
מצד שני, היא מודה, יש גם אחריות גדולה. "יש קטע הישרדותי שמעייף אותי, כי רק אני כאן לדאוג להכל, לא לשכוח שום דבר, לא לאבד שום דבר. אם אני לא אבדוק שמן־מים ברכב, אף אחד לא יבדוק לי ואני יכולה להיתקע בדרך. אני גם צריכה לדאוג לנווט נכון ולהגיע בזמן לפני החושך או לבחור מקום לקמפינג. כל ההחלטות הקטנות הן עליי, ויש בזה משהו שהוא קצת הישרדותי ומעייף, שלא יתאים לי לחיים שלמים".
וכשהיא ממש־ממש מתגעגעת הביתה, היא מרימה טלפון לאמא ומדברת איתה ("מה אומרים בבית על הטיול שלי? בואי לא נדבר על זה עכשיו"), או כותבת פוסט בפייסבוק ומקבלת תמיכה ואהבה מקהילת העוקבים שלה, שהם חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.
הזמנה לבירה
מובן מאליו, אומרת אפרת, שיש עניין סביב זה שהיא אישה שמטיילת לבד, ועוד במקום כמו אלסקה. "אפילו פה מעריכים את זה שאני מתגלגלת כאן לבדי באוטו. הרבה פעמים כשישבתי בבר מקומי וכתבתי ביומן שלי - אנשים רואים שאני כותבת הפוך אז הם שואלים ואני מספרת את הסיפור שלי. הם כל כך מתרשמים שהם מזמינים אותי לבירה".
וזה עוד לפני שהם יודעים שהצעירה הזו בת ה־34 כבר גמעה יותר מ־9,000 קילומטרים על האדמה היפה שלהם, שבה היא ממש מאוהבת. "יש פה משהו אחר", היא מודה. "יש צבעים אחרים. בארץ יש המון אבק והרבה פעמים אביך. כאן הכל צלול וחד אין את האבק הזה".
לארץ היא תחזור בתחילת ספטמבר. "יתחיל להיות יותר קר כאן, יתחיל סתיו אמיתי. יכול לרדת שלג בכמה מקומות, אז בתחילת ספטמבר אעזוב. יש לי גם כלב ויש לי גם עסק שאני צריכה לדאוג להם", היא אומרת. אז היא תשאיר מאחוריה את ירוק העד של העצים, את העומקים הכחולים, את דגי הסלמון ששוחים נגד הזרם כדי לחזור ולהתרבות במקום בו נולדו, את חתולי הבר, הלווייתנים, השועלים, המוסים, הקריבו ("קצת כמו איל הצפון"), ואת העובדה שהכל כאן כל כך נקי. אבל היא יודעת שתחזור.
"אני מקווה שבעתיד אמצא מקום לגור בו באלסקה. אולי תהיה לי כאן בקתת קיץ או שאעבור לגור פה ואצטרך להחליט ממה אני יכולה להתפרנס כאן. אבל אני יודעת שאסתדר כאן עם הכל. עם החורף, עם המרחקים, עם הקור, עם הכל".
אולי תמצאי בחור ישראלי ותיקחי אותו לאלסקה.
"לא כל כך הולך לי עם הישראלים. באופן כללי לגברים, ולא רק לישראלים, קשה להכיל נשים עצמאיות שעושות את הדברים בדרך שלהן, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת".
נשים שמטיילות לבד מוזמנות לספר לנו את סיפורן, maslul@yedioth.co.il
