הרקטה הפכה כבר מזמן למפלצת פסיכולוגית. מבחינת האויב זה ניצחון תודעתי. אם יש לאויב הישג כלשהו, זה יצירת מאזן אימה בדמות רקטות ארוכות או קצרות טווח, המאיימות לשתק את מדינת ישראל ולהשפיע על תוצאות המלחמה. נסראללה מנופף ב־150 אלף רקטות וצה"ל לא מעז, כבר שנים, להפציץ בלבנון, מה שהוא עושה במקומות אחרים כמעט באופן חופשי. עצם המחשבה שרקטות מעזה, פרימיטיביות ככל שיהיו, ישתקו את נתב"ג, גורמת חלחלה למקבלי ההחלטות.
חיזבאללה ואיראן הגשימו את החזון שלהם - להרתיע את ישראל באמצעות נשק הרקטות. עיקר המאמצים המבצעיים והמודיעיניים של צה"ל מושקעים היום בניסיון לבלום את הגעת הרקטה המדויקת, שהיא בעצם טיל קרקע־קרקע, לידי חיזבאללה. ואם הנשק הזה, שמגיח מהעלטה ונוחת על ראשך כמעט ללא התרעה מוקדמת, מחייב את ישראל להשקעות של מיליארדים במערכות מיגון, מודיעין ומעקב ובסוללות של טילים נגד טילים, מדוע בעצם זה לא יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך? הרי ישראל היא בית יוצר לרקטות מדויקות לטווחים שונים, ורקטות מתוצרתה נמכרות בכל העולם. ישראל גם חברה במועדון האקסקלוסיבי של אותן מדינות מעטות שיודעות לייצר מנועים לרקטות כבדות. אז היכן הם מערכי הרקטות הישראליות המדויקות, שייצרו את אותן תחושות חרדה אצל האויב וישתיקו אותו? ההיגיון מחייב שברגע שמשוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר יישובים בישראל, יטוסו מכאן רקטות מדויקות שיעשו שם סדר. אין שום סיבה להרים לאוויר מטוסים - פעולה המחייבת הכנה, תכנון, אישורי מטכ"ל, דרג מדיני וכו'. ברגע שרקטה משוגרת מהרצועה, או מכל מקום אחר, אלוף הפיקוד הרלוונטי, או אפילו דרג מוסמך מתחתיו, מאשר ירי, ומיד משוגרת ממרכז הארץ רקטה מדויקת הנוחתת במטרה שסומנה מראש. למה להרים שדה תעופה שלם כדי להזניק אף־15 לעזה, כשאפשר לשגר רקטה מדויקת שעושה את אותו הדבר, אבל מהר יותר ובמחיר זול יותר? אין כאן בעיה של מזג אוויר או סיכון חיי אדם. העונש הוא מיידי. ככה מייצרים הרתעה.
הקשר האזרי
כשחיל האוויר נבחר לתקוף את הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור, בספטמבר 2007, עמדו בפני הדרג המדיני וצמרת צה"ל מספר חלופות. כל אחת מהן הייתה כרוכה בהכנות של חודשים המלוות בלבטים קשים. הדרישה לפעולה חשאית - כזו שלא תשאיר אחריה טביעות אצבע ישראליות - סיבכה עוד יותר את ההכנות, שכן פעולה "רועשת" בהשתתפות ארמדה אווירית שלמה, שהייתה מוכנה לביצוע מיידי, יכלה לסבך את ישראל במלחמה עם שכנותיה. ואכן, ישראל כמעט הסתבכה עם ממשלת טורקיה, שבשטחה נמצא מכל דלק נתיק (בידון) של מטוס אף־15, שככל הידוע השתתף בתקיפת הכור.
בידי הדרג המדיני וצה"ל לא עמדה אז החלופה הרקטית. רק באיחור מאוד לא אלגנטי של כעשור - שנבע ממאבקי כוח פנים־צה"ליים על תקציבים, סדרי עדיפויות, אגו ושמרנות - מצטרפת סוף־סוף גם זרוע היבשה של צה"ל לקבוצה של כעשרה צבאות בעולם, האוחזים ביכולת שכל כולה ידע, פיתוח וייצור כחול לבן. מדובר בטילים/רקטות קרקע־קרקע, בעלי יכולת לפגוע במדויק במטרות בטווח של עשרות קילומטרים מגבול ישראל. חברת אלביט, ולפניה חברת תעש מערכות (שנרכשה על ידי אלביט שהמשיכה את הפיתוח והשיווק), כבר מכרה מאות טיליםרקטות ארוכות טווח מן הסוג הזה למדינות שונות, שחלקן כבר עשו בהן שימוש מבצעי. רק לפני שנים אחדות, במצעד צבאי באזרבייג'ן, הופיע כלי הנשק הישראלי הזה במלוא תפארתו, למגינת ליבם של אנשי צבא היבשה הישראלי שלטשו אליו עיניים, אבל נתקלו בקיר אטום (על פי פרסומים בחו"ל, האזרים בחרו בטיל/רקטה ישראלי כמענה לטיל הקרקע־קרקע הרוסי "איסקנדר" שפרסה ארמניה במסגרת סכסוך הגבולות בין שתי המדינות). עכשיו מותר לגלות שהקיר הזה סוף־סוף נפרץ. צה"ל ייכנס לעשור הקרוב עם טיל/רקטה חדש, שיש בכוחו לשדרג את יכולת השמדת המטרות האסטרטגיות בעומק שטח האויב. היכולת הזאת לא באה במקום או כתוספת ליכולות של חיל האוויר, שהחזיק עד כה במונופול על הפגיעה במטרות בעומק. יכולת האש המדויקת הנבנית בצבא היבשה נועדה לאפשר את רציפות הלחימה גם במקרה שבסיסי חיל האוויר ייצאו לפרקי זמן מסוימים מכלל פעולה. וכל זאת ללא תנאים מגבילים כמו מזג אוויר וללא חשש לסיכון חיי אדם. אילו היכולות הללו היו בידי הצבא ב־2007, כל סיפורי הגבורה והמתח סביב ההחלטה להפציץ את הכור בסוריה, תוך בחירת נתיבים פתלתלים מתחת למכ"מי האויב ועקיפת מערכי הנ"מ הצפופים שלו - היו נחסכים.
תוכנית העבודה החדשה של הרמטכ"ל אביב כוכבי מכניסה את צבא היבשה לעידן חדש. כבר היום שוקלים בחיל התותחנים להחליף את שמו ל"חיל הטילים והרקטות". הצבא שלעג בזמנו לחזונו של שר הביטחון ליברמן להקים חיל טילים, מאמץ אותו היום. בכלל, הצבא הוא בסופו של דבר גוף מאוד שמרני. בלא מעט מקרים היה זה דווקא הדרג המדיני שדחף את צה"ל לשנות סדרי עדיפויות בניגוד לנטייתו הטבעית. כשמפקדי חיל הים רצו ספינות שטח, הדרג המדיני הכריע לטובת צוללות. זה חזר על עצמו עם לוויין הביון, עם "כיפת ברזל", וגם עם הרעיון להכניס לזרוע את הרקטות המדויקות ארוכות הטווח.
על פי תפיסת ההפעלה של צה"ל, בכל מלחמה שתתרחש מהיום ועד תום העשור הבא, 60 עד 70 אחוז מהאש הקרקעית תלולת המסלול שיפעיל הצבא, תהיה בדמות טילים ורקטות, רובם מדויקים. עד לשנים האחרונות, 90 אחוז מן האש שנורתה מהיבשה הייתה סטטיסטית, כלומר: ירי ארטילרי מוגבל מבחינת הטווח והדיוק. ב־34 ימי הלחימה של לבנון השנייה ירה חיל התותחנים 174 אלף פגזים עם תוצאות לא מרשימות, כולל הסיבוך המדיני והצבאי אחרי הפגיעה באזרחים בכפר כנא.
רק לפני כשנה הכריז חיל התותחנים כי מערכת הטילים/רקטות "רומח" שבה הצטייד הפכה למבצעית. זו הייתה התחלה צנועה. על פי נתוני היצרן, אלביט מערכות, מדובר ברקטה מדויקת עם ראש נפץ במשקל 20 ק"ג, לטווח של 20 עד 40 ק"מ, עם קצב אש של 18 רקטות בדקה אחת. ובמילים אחרות: פונטציאל להשמדה של 18 מטרות בדקה אחת. ואכן, ה"רומח" כבר הספיק להוכיח יכולות מבצעיות בלחימה. צריך לציין שלצבא היבשה היו גם בעבר יכולות בליסטיות מדויקות, אבל היו אלה אמצעים "בוטיקיים" שנרכשו בכמות קטנה למטרות מסוימות, בעוד שכעת מדובר על בניית מערכים שלמים.
אל מערך ה"רומח" מצטרף עכשיו הטיל/רקטה המוכר בשמו המסחרי "אקסטרא". בצה"ל הוא זכה דווקא לשם של גברת. ה"אקסטרא" מסוגל לפגוע בדיוק של מטרים ספורים בקומה ספציפית של בניין מסוים תוך־עירוני, ולהשמיד בירי מטווח של 150 ק"מ אך ורק את המטרה שסומנה - מפקדה, בונקר, דירת מגורים, צומת קשר, מחסן תחמושת, מפעל נשק, טנק, תותח, תחנת כוח וכל דבר אחר. יכולת ההשמדה שלו היא עצומה בזכות הדיוק, הטווח וראש הנפץ הגדול יחסית שהוא נושא במשקל 120 ק"ג. ה"אקסטרא" - שאורכו ארבעה מטרים וקוטרו 300 מ"מ - יכול על פי נתוני אלביט לשאת מגוון של ראשי קרב למטרות שונות. משגר אחד שלו יכול לירות 40־50 רקטות בשעה. הצבאות הזרים שכבר רכשו את ה"אקסטרא" מפעילים את המערכות הללו במסגרות גדודיות, שבכל אחת מהן שתיים־שלוש סוללות, ובכל סוללה שישה משגרים. חשבון פשוט מביא אותנו למסקנה שגדוד אחד יכול לבצע ירי של כ־800 טילים מדויקים כאלה בשעה! נותר רק לדמיין איך ייראו יעדים אסטרטגיים בסוריה, בלבנון או בעזה אחרי מכת אש כזו, שמונחתת עליהם עוד לפני שמטוסי חיל האוויר ממריאים.
אם המלחמה הבאה בצפון תהיה מלחמת טילים, הרי שהיעד הראשון של האויב יהיה בסיסי חיל האוויר. ה"אקסטרא" ודומיו, יוכלו לשמור על רציפות האש המערכתית בעומק האויב עד שיתוקנו מסלולי המראה שהופצצו. בשעה ששטחי האויב הופכים להיות מוגנים יותר ויותר בטילי נ"מ מתקדמים כמו האס־300 והאס־400, המקשים על פעילותם של מטוסי חיל האוויר, נכנסים לתמונה טילי הקרקע־קרקע ארוכי הטווח. הסורים טוענים שהצליחו להתמודד עם חלק מן החימושים שנורו על ידי מטוסי חיל האויר באמצעות טילי הנ"מ שבשירותם. לעומת זאת, היכולת שלהם ליירט את כל אותן רקטות מדויקות, הטסות במהירויות עצומות, מוטלת בספק. לצורך כך הם יצטרכו להצטייד בכיפות ברזל משלהם.
ב־2015, כשסומן הצורך להצטייד בטילי ה"אקסטרא", הסיר חיל האוויר את התנגדותו לשינוי בסדרי העדיפויות התקציביים, זאת אחרי שהבין כי הוא עצמו ייהנה מהיכולות הללו, לצד זרועות היבשה והים. כך הסתיים ויכוח של שנים שעסק בשאלה מה משתלם יותר: הפצצה החכמה תחת כנף המטוס, שממילא כבר קיים ונרכש בעלות גבוהה, או הרק"ק (רקטת קרקע־קרקע) שצה"ל כלל לא ראה אותה כחלק מתורת הלחימה. במבחן עלות מול תועלת הייתה ידו של חיל האוויר על העליונה.
השלב הבא במאבק יהיה סביב השאלה מי יהיה אחראי על הפעלת המערך. לחיל האוויר לא אכפת שחיל התותחנים ירכוש, יאמן ויאחסן את מערך הרקטות/טילים, ובתנאי שחיל האוויר יהיה אחראי על הפעלתו. מאבקי הכוח הללו עדיין נמשכים. קולם של נציגי צבא היבשה שהשתתפו בדיונים אמנם נשמע, אבל בטונים חלשים למדי.
בין החץ לנץ
ואי־אפשר לדבר על רקטות מדויקות מתוצרת ישראל מבלי שקיימת יכולת מקומית לייצר מנועים רקטיים כבדים. התלות ביצרני מנועים במדינות זרות הייתה הופכת לאילוץ מדיני כובל, או לחלופין מונעת מישראל להציב לוויינים בחלל ולפתח רקטות כבדות. בישראל מייצרים כבר שנים מנועים רקטיים במפעל ממשלתי שנקרא בעבר "גבעון", והיום שמו "תומר". זהו מוקד ידע המייצר מנועים ל"חץ 2", ל"חץ 3", למשגר הלוויינים ולרקטות הארטילריות המדויקות.
הדור הבא, שנמצא על שולחנות השרטוט של מהנדסי אלביט ותומר, הוא רקטות לטווח של 300 ק"מ עם ראש נפץ במשקל 140 ק"מ, ששמן המסחרי הוא "נץ דורס". כאשר ייכנס הטיל/רקטה הזה לשירות מבצעי, באמצע העשור הבא, יוכל צבא היבשה לפגוע במטרות לא רק במעגל הראשון אלא גם במעגל השני, הכולל את צפון סוריה.
כוונת המטכ"ל היא לאפשר לזרוע היבשה להפעיל את האש הרקטית המדויקת במסגרת הפיקוד, הגיס והאוגדה. הטילים והרקטות קצרי הטווח יופעלו לטובת מרחב הלחימה החטיבתי. חיל האוויר, לעומת זאת, מופעל על ידי המטכ"ל, וכדי לתקוף בעומק האויב בזמן לחימה כוללת נדרשות הכנות מקיפות ויש צורך במערך גדול של כלי טיס שילוו את התקיפה. המטכ"ל מעוניין בגמישות גדולה יותר בהפעלה ובמגוון גדול יותר של טווחים - בין 40 ל־150 ק"מ. סביר להניח שהמערך הנבנה היום בחיל התותחנים יהיה אכן מגוון וגמיש כנדרש.
התעשיות, מצידן, יכולות לייצר רקטות לטווחים קצרים יותר, שמשקלן קטן יותר ומחירן זול יותר, כך שאפשר יהיה לרכוש אותן בכמויות גדולות יותר. מחירו של טיל "אקסטרא" אחד יכול להגיע ל־700־800 אלף שקל. הטילים לטווח קצר יותר יהיו זולים יותר, שכן משקל המנוע הוא שקובע. וככל שהדיוק משתפר כך ניתן להקטין את הראש הקרבי מבלי לפגוע בקטלניות הטיל.
כניסת מערכי האש החדשים לצה"ל מחייבת שינוי מנטלי בארגון. התיאום בין אוויר ליבשה בתחום השמדת מטרות העומק יצטרך בעצם להיבנות מחדש. וללא קשר למהפכה הרקטית, חיל התותחנים החזיר החודש למטה של צוות הקרב הגדודי קצין ארטילרי, שיהיה "מומחה תוכן" להפעלת אש. בפני הגדוד עומדות היום כל כך הרבה אפשרויות לסיוע אש מן האוויר, היבשה והים, שיש צורך בקצין שיעמוד לצד המפקד, יקצר את לוחות הזמנים וידאג לאפקטיביות של האש מרחוק. גם במפקדות החטיבה הוצבו קצינים, המוגדרים כמומחים להפעלת אש - מפצצות מרגמה ועד מטוסי קרב - בתוך שניות מאיתור המטרה. מה שעונה לתוכנית שהתווה הרמטכ"ל כוכבי בתחום כושר ההשמדה של הכוח היבשתי.
