יוצאים מהארון. של רבין
אני אוהב מאוד את השפה העברית. איך אפשר אחרת? העברית היא מה שאנחנו. הקרקע והשורשים של המקום הזה והאנשים שחיים בו. הדרך שבה אנחנו מבטאים את עצמנו, חושבים, חולמים, שרים. תחיית השפה העברית היא סיפור אגדה מקסים כשלעצמו. בתולדות העמים, מעולם לא הייתה שפה מתה שקמה לתחייה מהקבר. שפה שנידונה להיעלם לנצח בכתבי קודש נידחים, אסורה בשימוש חולין, עד לתקומת הציונות. עם הכופר ההזוי הזה, הרצל, והשבת השפה העברית על ידי עוד סמולן מדופלם, אליעזר בן יהודה, שנשבה בקסמי ההשכלה, ומרד בדת הקיצונית. מחיה השפה העברית.
פעם גם אהבתי לשמוע את פינות הלשון של אבשלום קור. מזמן־מזמן בילדותנו, הדוקטור הממושקף עם החן הגמלוני, שהיה מרעיף מעט ידע מועיל בקורטוב הומור בן־צנונית. לא עוד. קור, חתן פרס סוקולוב, וזוכה פרס ראש הממשלה ללשון העברית, הפך את שפתנו המשותפת והאהובה - ללוחם נחוש וקטלני מטעם הימין הקיצוני, במלחמתו הנצחית ב"אויב הערבי". ממית השפה העברית.
לקור יש פינה יומית ותיקה, "באופן מילולי" בגלי צה"ל. בול ב־14:54, באמצע השלאף־שטונדה. הצלילים הפותחים העולצים לקוחים מ"שיר עד" של אלתרמן וסמבורסקי: "במזרח זורח ורד, מטרטרת חצוצרת, כל הקרת מתעוררת - אור, אור!" וכולם: לה לה לה... אוי למי שהפינה הזאת מחלחלת אל הנמנום שלו. היא מוקדשת לדם, שנאת־תמיד וג'יהאד, בעברית צחה.
השבוע חגג הדוקטור על הדם. באופן מילולי. ספיישל בן שלושה ימים, לציון יום השנה לפרעות תרפ"ט, וכלשונו, "יום השנה לפרעות הנוראות של ערביי הארץ ביהודיה". יש לי יום־יום חג! ביום רביעי, בחמש דקות בלבד, יצא מהפיגוע בקפה אפרופו בתל־אביב אל נפילת בני משפחת צ'יזיק, משם נתלה באילנות הגבוהים ביותר, שמהם משתלשלים קורבנות התמיד. הביא מדבריו של ברל כצנלסון, על "חללינו המעונים הטבוחים והנספים, במערכה על קידוש שם המולדת". הנה לכם, שלושת המשקלים הסבילים! "מעונה" במשקל בינוני מקוטל, "טבוח" במשקל בינוני קטול, "נספה" במשקל בינוני נקטל - וכולם פסיביים. יהודי נשחט, ערבי שוחט. כאז כן עתה.
משם המשיך לעץ נוסף, ציטוט של זאב ז'בוטינסקי: "יזכור עם ישראל את קדושיו וגיבוריו, שהרוו בדמם את אדמת המולדת". כשם שלאקסימואים 100 מילים שונות לתאר שלג, כך לעברית של קור, 1,000 מילים לדם ולפוגרום. לבסוף חתם בהבעת שלמי תודה לאבי האנתולוגיה הזו. הסופר יהודה עציון, בספרו המומלץ: "בזעתם ודמם". לה לה לה! - הגשנו "באופן מילולי", פינתו של הדוקטור אבשלום קור.
הדוקטור רק שכח לציין שיהודה עציון הנ"ל הוא גם ראש המחתרת היהודית. טרוריסט מורשע, והוגה התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע, גוג ומגוג על המזרח התיכון, נהרות של דם, וסיכון כל יהודי בעולם, באשר הוא. לא רק ממית השפה העברית - עציון הוא ממית המדינה העברית, על חזונה וכל יושביה.
חתונת הכסף
הלגיטימציה המאוחרת ליהודה עציון, תושב עפרה, ממורי הדרך של הציונות הדתית, והטמעתו לתוך השפה שלנו - היא מקבילה עגומה ומדויקת לתפנית החדה והמסוכנת של הימין הפוליטי, הדתי־לאומני. הוא מטמיע בתוכו את המחבלים "שלנו", ולא עוד פונה להם עורף. הוא מקדש את השנאה, מלחמת דת אינסופית ב"ערבים", ויישור קו עם חמאס: "דין יצהר כדין תל־אביב". רואה בצד השני לחברה הישראלית, אויב מבפנים. מלבין את בצלאל סמוטריץ': גזען עם קבלות, אויב מר של מערכת החוק הישראלית. בראשו איילת שקד, חילונית גמורה, שאין כמותה לבטא את השנאה המזוקקת הזאת. כי שנאת חינם קדמה לתורה. הפסקול: רבני המכינה הצבאית (!) בעלי, ו"לתקוע כדור בראש לכופרים הבוגדים".
נער הפוסטר והבן־יקיר־לי, שרבים חפצים ביקרו, הוא איתמר בן גביר. כהניסט מוצהר, מעריץ של ברוך גולדשטיין, עוד "פגע רע, אבל משלנו", וסמל להסתה שקדמה לרצח רבין. היום כבר קטעים איתו! ג'וקר מבוקש באולפני רדיו וטלוויזיה ועורכים צינים. מחנה שלם מפציר בו להצטרף. ובקצה השני, רה"מ נתניהו. הוא הלך לקנוסה, והפציר באבא סמוטריץ' (הרב חיים ירוחם, אדם קיצוני־להפליא הקורא ל"תיקון מהשורש של בתי המשפט, שהורסים את חייהם של ישראל") - שישכנע את בצלאל להתאחד עם הכהניסטים של "עוצמה יהודית". המטרה המשותפת: חורבן הדמוקרטיה הישראלית, כפי שהכרנו אותה. מטרה שמקדשת את כל האמצעים: ב־2019, כהנא חי.
25 שנה הן מספיק זמן כדי לצאת מהארון. ארון הקבורה של רבין. כמחצית מבני הציונות הדתית משוכנעים שיגאל עמיר איננו הרוצח של ראש הממשלה, והמספרים רק עולים משנה לשנה, סליחה, "מפסטיבל לפסטיבל". פעם זו הייתה תגובת התגוננות, "אל תכפישו מחנה שלם", "עשב שוטה", "משוגע, מה עשית?" עכשיו כבר, כמאמר המשורר, מפסיקים להתנצל. ארגון טרור, ארגון טרור - אבל מותר לנו לאמץ בחום את הטרוריסטים שלנו. כמו עציון, כמו עמיר.
יש לזה גם נימוק אחד פופולרי: "אם לערבים מותר טרוריסטים־פוליטיקאים - אז גם לימין מותר". זו משוואה שעורך, בין היתר, עמית סגל, עמיתי המבריק והמקסים. סגל כתב כאן: "על בל"ד, ארגון תומך טרור עם מימון מפלגות, לא הוחלה הנורמה שנדרשת כעת מול כהנא". בתוכנית "פגוש את העיתונות" הוסיף על בל"ד: "ארגון טרור עם מימון מפלגות". האמירה נלקחה אל בית המשפט, לתביעת דיבה; מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ההודאה המשתמעת לשיטתם: אכן, מדובר בטרוריסטים - פעם מהשמאל־הערבי, ופעם מהימין־היהודי. ואלה מימין, הם "משלנו".
ההגיון הזה זכה לחיזוק בבית המשפט העליון בכבודו, בפלג הדתי־לאומי שלו. ב־17 במארס הפך העליון את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, התיר את השתתפותה של בל"ד, ופסל את מועמד הימין מיכאל בן־ארי. סגל היטיב לאבחן את שני שופטי המיעוט. השופט דוד מינץ, מתנחל מדולב, שפסל את בל"ד ובן־ארי, גם יחד; והשופט נועם סולברג, מתנחל מאלון שבות, שהתיר את השניים, גם יחד. שניהם, בניגוד ליתר שבעת השופטים. הנה לכם שוב, והפעם בפסקי דין סרוגים: טרוריסט־לכאורה ערבי, כמותו כטרוריסט־לכאורה יהודי.
מעבר מפעילות טרוריסטית ושולי החוק, לכוח פוליטי לגיטימי ובית הנבחרים, מוכר היטב מהעולם. "הצבא האירי הרפובליקני" היה הזרוע הצבאית של ה"שין פיין". "הרי בטסונה" הספרדית הייתה הזרוע הפוליטית של המחתרת הבאסקית. ארגון הטרור הקולומביאני FARC התפרק־להלכה מנשקו, והפך למפלגה, נושאת אותם ראשי תיבות. בטורקיה מבקש ארדואן להכתים את היריבה הפוליטית HDP, בקשרים למחתרת הכורדית, ה־PKK. פה אצלנו קרוב, זה ארגון הטרור "חיזבאללה", שיש לו גם מעורבות פרלמנטרית משמעותית בלבנון; "חיזב־אללה", זה הרי "מפלגת האל". בשעה טובה, הצטרפנו אפוא אל המתוקנות שבאומות.
חצי יובל חלף מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין. 25 שנה, חתונת הכסף: הזיווג בין טרור וכוח. מצד החתן המיליציות שלנו, ומצד הכלה, הבטחת השלטון. תהליך שבו הכחשה גמורה הפכה לחצי קריצה, ואז הבשילה לאימוץ מלא וחם. "הם משלנו" - ראוי שיכהנו גם בבית הנבחרים שלנו, ויביאו לניצחון שלנו, בכל מחיר. ואיזה מחיר עוד נשלם כולנו. אתם יודעים, יש מערכון של "החמישיה הקאמרית" שכבר נטחן, על יגאל עמיר המזדקן, בדרך לקבלת החנינה. המערכון כבר לא רלוונטי. חנינה ליגאל עמיר כבר לא רלוונטית. יש לו כבר הרבה יורשים, שחיים ופועלים בינינו.
לפנייה לכתב/ת 
