שלושה שבועות וחצי נותרו עד לפתיחת הקלפיות, ונדמה שאף פעם הבחירות לא היו רחוקות יותר. זה נכון לגבי המצביעים היהודים: הקמפיינים של המפלגות מתנהלים בתוך בועה סגורה, רחוק מהעין של הבוחרים ורחוק מהלב. למרות השבתון, שיעורי ההצבעה מאיימים להיות נמוכים מעשב. שני המגזרים היחידים שיצביעו בהמוניהם הם החרדים והמתנחלים הדתיים. בשני המגזרים האלה לא בוחרים – משקיעים.
המצביעים הערבים מנוכרים עוד יותר. שיעור ההצבעה במגזר הערבי בבחירות באפריל השנה היה 49 אחוז, לעומת 84 אחוז בבחירות המקומיות חצי שנה קודם. למרות שהפער תהומי, קל להסביר אותו: הבוחר הערבי מניח שלהצבעה בעירו או בכפרו תהיה השפעה ממשית על חייו; בבחירות לכנסת הוא מניח ההפך – נציגיו, אנשי הרשימה המשותפת, ימצאו את עצמם שוב בקצה האופוזיציה, מרצונם ולא מרצונם, דלי השפעה, מיעוטי הישגים. הוא לא מוכן להיות פראייר: כשאין השפעה – אין הצבעה.
הם מבינים שהסכם שיפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני רחוק מאוד. ההתמקדות בו הותירה את המגזר הערבי בישראל מאחור, לצד הדרך, מודר מחלק גדול מפירות ההצלחה הישראלית.
ראש הרשימה המשותפת איימן עודה החליט לנסות לפרוץ את החומה ולעשות זאת דווקא בעיתוי הזה, ערב הבחירות, ודווקא כאן, בראיון ב"ידיעות אחרונות". הוא לא סיפר לשותפיו לרשימה על ההחלטה שלו, גם לא לעמיתיו במפלגתו, חד"ש. הוא הניח שבמפלגות הערביות תתקבל היוזמה שלו בהתנגדות, אולי אפילו בדחייה. אבל לתחושתו, הבוחרים איתו – בראש ובראשונה הבוחרים הצעירים. ביום שלישי נפגשנו בתל־אביב.
"אני רוצה להעביר את הפוליטיקה הערבית מפוליטיקה של מחאה לפוליטיקה של השפעה", אמר. "מאז אוקטובר 2000 הפכנו לקבוצה לא לגיטימית בפוליטיקה. היו לכך שלוש סיבות: אחת, ההבנה של הימין, ובעיקר של נתניהו, שב־99' הוא איבד את השלטון בגללנו. הבחירות לראשות הממשלה היו אישיות, והמצביעים הערבים הכריעו את הכף לטובת אהוד ברק; שתיים, השמאל הציוני, שבעקבות הימין נגרר לדה־לגיטימציה של הערבים; שלוש, טעויות שאנחנו עשינו".
מה אתה מציע, שאלתי.
"למחרת הבחירות אנחנו נהיה חלק מהגוש החוסם", אמר. "אם גנץ יצביע על כיוון כללי חיובי מבחינתנו, נמליץ עליו לנשיא. לצערי, אני מעריך שבדרך להקמת ממשלה הוא יפנה קודם כל לליכוד. ייתכן שאז, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, ערבי יהיה ראש האופוזיציה. אבל אם יהיה לו האומץ לפנות אלינו, לא נדחה אותו על הסף. נציב תנאים להצטרפות לקואליציה".
עודה יודע שהסיכוי לממש את התרחיש הזה למחרת הבחירות הקרובות, קטן מאוד. עם זאת, יש לדבריו חשיבות לא מבוטלת, כהצהרת כוונות. הוא מבקש לנער מוסכמות פוליטיות שהתקבעו מאז שנות המדינה הראשונות. זאת השקפת עולמו האותנטית: השאיפה להשתלב ולהשפיע, לא להתבדל ולהחרים, מדריכה אותו מאז שהיה עורך דין צעיר. מה שעושה את המהלך שלו לעוד יותר מעניין וחשוב הוא השינוי – יש אומרים, המהפך – בהלך הרוח במגזר. גם יריבים פוליטיים של עודה מודים שרוב הבוחרים הערבים מעדיפים היום עיסוק בסדר יום אזרחי על פני רטוריקה פלסטינית. הם מצפים מהפוליטיקאים שלהם לצלול לתוך המשחק הפוליטי הישראלי ולהביא תוצאות.
"התפקיד המיידי שלנו הוא להעלות את אחוז ההצבעה", אמר עודה. "כולם מדברים עכשיו על אביגדור ליברמן כעל לשון מאזניים. אנחנו יכולים להיות לשון המאזניים האמיתית, כי אנחנו, בניגוד לליברמן, עקביים לאורך כל הדרך. אם 65 אחוז מהבוחרים הערבים יצביעו הפעם, נתניהו יפסיד את השלטון; אין ארדן, אין רגב, אין סמוטריץ'.
"אנחנו רק 20 אחוז מהאוכלוסייה. לבד אנחנו לא יכולים, אבל בלעדינו אף אחד לא יכול. בלעדינו אי־אפשר להשיג לא שלום, לא דמוקרטיה, לא שוויון, לא צדק חברתי. בלעדינו לא תוחלף ממשלת הימין".
אני אביא יותר
הרשימה המשותפת היא קואליציה של ארבע מפלגות: חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד. ראשי המפלגות דנו לאחרונה בשאלה, האם להמליץ לנשיא למנות את בני גנץ למרכיב הממשלה. חד"ש תמכה; בל"ד התנגדה. בסוף סוכם להמתין לשיחת הטלפון שבה יבקש גנץ, אם יבקש, את תמיכת הרשימה. "לפני שאנחנו הולכים לנשיא, אנחנו רוצים לשמוע ממנו", אמר לי עודה.
מה אתם רוצים לשמוע ממנו, שאלתי.
"המלצה לנשיא היא רק המלצה לנשיא", אמר עודה. "לא צריך להסכים על הכל. די לראות את הכיוון".
הם ידברו עם גנץ על מה שכואב לבוחריהם: הפשיעה, התכנון והבנייה, האלימות, חוק הלאום. האם יעלו דרישות בשם פלסטין, שאלתי. "אני מצפה לשמוע ממנו שיחתור לשלום על בסיס שתי מדינות", אמר עודה. "אני אתמוך בכל הסכם שייחתם בין ישראל לאש"ף".
ממשלת נתניהו, אמרתי, הקציבה מיליארדים למגזר הערבי.
"אני האיש שבא לכחלון וסגר איתו את ההבטחה לתקציבים", אמר עודה. "אני מאוד רוצה לקדם את הכלכלה שלנו, אבל לא כאשר רומסים אותנו מלמטה. אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שמכונה 'שלום כלכלי', לא בגדה ולא כאן. זאת תפיסה שאומרת, אפשר לקנות את הערבים בכסף.
"אם בממשלת ימין הצלחתי להביא מיליארדים לאנשים שלנו, אני אביא יותר בממשלה של מרכז־שמאל. מאז 48' לא קמה במגזר הערבי עיר חדשה אחת, לא קם יישוב חדש אחד. אין בית חולים אחד, אוניברסיטה אחת. גם כשהממשלה מקציבה כסף, היא לא משתפת אותנו בהחלטות איפה לשים אותו. או שהיא לא מעריכה את האזרחים הערבים, או שהיא מסתירה משהו. אנחנו מדברים על עיר חדשה שתיבנה יחד איתנו".
לאיזו תגובה אתה מצפה מכחול לבן, שאלתי.
"בני גנץ", אמר, "יצטרך לבחור מה חשוב לו יותר, חוק הלאום או הסיכוי להתמנות לראש ממשלה".
בעין הסערה
כצפוי, הדברים של עודה, שפורסמו אתמול בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", עוררו סערה גדולה. הראשונים למחות היו אנשי בל"ד, המרכיב הקיצוני ברשימה הערבית המשותפת. "אמירה אומללה", אמר ח"כ מטאנס שחאדה, יו"ר בל"ד. "תרגיל מסוכן ביחסי ציבור", כתב ג'מאל זחאלקה, היו"ר הקודם. המרכיבים האחרים ברשימה כעסו על הראיון אבל שמרו על פרופיל ציבורי נמוך. נוכח הסערה, עודה הוסיף תנאי בדף שלו בפייסבוק: הצטרפות לממשלה תהיה רק לאחר הסכם ישראלי־פלסטיני. אחר כך תיקן מחדש: לא הסכם, אלא משא ומתן להסכם.
המפלגות האחרות הגיבו על פי שיקולי התעמולה המיידיים שלהן. "עכשיו ברור מתמיד", הודיע הליכוד. "גנץ יקים ממשלת שמאל עם איימן עודה". "מה שמסתתר מאחורי ההודעה הוא ניסיון להכשיר מהלך מסוכן של שיתוף פעולה בין הליכוד לערבים, כאשר היעד הוא הקמת ממשלה עם החרדים בתמיכת הערבים", כתב ליברמן. "זה שלב ב' בתוכנית השלבים של נתן אשל".
כחול לבן ניסתה ללכת בין הטיפות: בניגוד להתנהלות שלה ערב הבחירות באפריל היא מחזרת עכשיו אחר קולות הערבים ומקיימת שיחות עם עודה ושותפו לרשימה, אחמד טיבי. "אנחנו מכבדים את אזרחי ישראל הערבים כשווי זכויות ונפעל גם למענם", הגיבו. עם זאת, נתלו בבל"ד: "אין מקום לשילוב בממשלה של מפלגות שבבסיסן שוללות את קיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית".
"אם הרשימה המשותפת מוכנה להיכנס לממשלה ציונית, אין לדחות אותה", אמר עמיר פרץ (עבודה־גשר). "צריך לראות בכך מהלך חשוב שעשוי לשנות את תפיסת העולם של ערביי ישראל והשייכות שלהם לחברה הישראלית. למרות זאת, קשה לי להאמין שהמהלך יעבור, בגלל בל"ד".
"הצעד של עודה נכון וחשוב", הגיב המחנה הדמוקרטי (מרצ). "מדובר באתגרים שדורשים זמן, לכן חשוב שגורמים כמו המחנה הדמוקרטי, שמקדמים שותפות, יהיו חזקים". "עודה אמר דברים נכונים בסך הכל", הוסיף אהוד ברק. "התנאים שהציב צריכים להיות יעדים לממשלה, לא תנאי סף".
שני צעדים וחצי
"כל המיעוטים בעולם מצביעים בשיעור גבוה יותר משמצביע הרוב", אמר עודה. "אנחנו מצביעים בשיעור נמוך יותר מהיהודים – המיעוט היחיד. אחת הסיבות היא נתניהו. הוא הצליח לשכנע חלקים בציבור הערבי שהכנסת היא מקום שמייצר רק דברים רעים עבור הציבור שלנו – מקום שאין ממנו תועלת.
"ערב הבחירות הקודמות ראיתי את הגנרלים של כחול לבן רצים לעוטף עזה ומבטיחים לפתוח במלחמה. ראיתי את הסרטון של גנץ, שמתפאר כמה ערבים הוא הרג. זה לא בדיוק ככה, אמרו לי. גנץ יותר טוב מנתניהו.
"הוא עשה שני צעדים נכונים. אחד, הוא הזמין אותי לנאום בהפגנה של כחול לבן נגד נתניהו ברחבת מוזיאון תל־אביב. הוא עשה זאת למרות ההתנגדות של יעלון ואנשיו. בכך קבע עמדה לגבי הרשימה המשותפת, לגיטימית או לא לגיטימית. אחרי ההפגנה דיבר איתי. איימן, הוא אמר, אנחנו ממשיכים יחד.
"אחרי הבחירות באפריל אמר גנץ, אני אדבר עם ההנהגה שלהם. הוא גם הופיע בערוץ ערבי בטלוויזיה ואמר, אנחנו נשתף איתם פעולה. ביבי מיד תקף אותו. גנץ הצטלם לסרטון בעברית ואמר, כן, אנחנו משתפים איתם פעולה.
"יש גם דברים רעים. הסכם העודפים בין כחול לבן לישראל ביתנו הוא סימן רע".
גם אם גנץ יוזמן להרכיב את הממשלה, אמרתי, הוא יפנה לליכוד, לא אליכם. אילו היה פונה אליכם, מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו את הדבר הבסיסי ביותר", אמר עודה. "האזרחים שלנו לא יהיו יותר אזרחים סוג ב' במדינת ישראל.
"הייתי מציג דרישות בארבעה תחומים כתנאי לכניסה לקואליציה:
• "תכנון ובנייה: יישום התוכנית של ועד ראשי הרשויות הערביות, שכוללת הקפאת הריסות הבנייה והלבנת הבנייה על אדמה פרטית; ביטול מה שמכונה חוק קמיניץ, שהחמיר את הענישה על עבירות בנייה; בניית עיר ערבית.
• "פשיעה: מבצעי איסוף נשק מהציבור ואכיפה נגד ארגוני פשע; הקמת צוות בין־משרדי למאבק בארגוני הפשע.
• "רווחה: בניית בית חולים ציבורי בעיר ערבית; העלאת קצבאות הזקנה והשוואתן לממוצע במדינות OECD; גיבוש תוכנית כוללת למאבק באלימות נגד נשים; תוספת תקציב למעונות לנשים בסיכון.
• "מדיני: משא ומתן ישיר עם אש"ף במטרה להביא לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית; ביטול חוק הלאום.
"אני לא סקטוריאלי", אמר. "אני לא אומר, שאני אקבל דברים, ומצידי, שיישרף העולם. ממשלה בהשתתפותנו צריכה לאמץ ערכים חברתיים אוניברסליים".
עמיתיך ברשימה המשותפת מדברים בלשון לגמרי אחרת, אמרתי.
"הכיוון שלי הוא הכיוון הכללי ברשימה המשותפת", אמר. "יכול להיות שחלק לא יסכימו איתי – זה טבעי ודמוקרטי. אתה לא תמצא אחד ברשימה שיגיד – למרות שיש סיכוי לשלום, אני מאפשר לנתניהו להקים ממשלה".
קדנציה שלמה עמדת בראש הרשימה המשותפת, אמרתי. לא שמעתי אותך מתבטא כך.
"בקדנציה הראשונה", השיב, "רק שמעתי ושמעתי. עכשיו אני רוצה להנהיג.
"יש לי שתי אופציות – או ללכת על בטוח ולא לעשות דבר, או לחתור לשינוי. אני לא באתי לישראל – ישראל באה אליי. אני לא צריך להוכיח שום דבר. מהמקום הבטוח הזה אני בא – אני אזרח במדינה, ואני רוצה להשפיע".
עמיתיך, אמרתי, שואלים, למה עכשיו.
"אומר לך למה עכשיו", אמר עודה. "נתניהו הקים את הרפובליקה הישראלית השנייה, זו של ארץ ישראל השלמה, זו של ההסתה, זו של הריסת הדמוקרטיה. הוא הסית נגדנו יותר מכל קודמיו יחד.
"אני לא אומר, כמאמר השיר של אריק איינשטיין, שהיה כאן שמח לפני שנולדתי. הרפובליקה הישראלית הראשונה לא הייתה משאת נפשי. אבל אני רואה לאן נתניהו מוביל אותנו ורוצה לעצור את זה. זה מה שמכריע".
אני רואה גם דברים אחרים, אמרתי. אני רואה ערבים ישראלים באקדמיה, בבתי החולים, בעסקים, בהיי־טק.
"כן", אמר עודה. "יש לנו הישגים מאוד חשובים בעשור האחרון. אבל הצלחות אישיות ללא שמירה על הדמוקרטיה מובילות לאסון. היהודים חוו את זה על בשרם בגרמניה של שנות ה־30".
אם אתה מאמין בשילוב, בחזית יהודית־ערבית, שאלתי, מדוע אתה מתייצב בראש רשימה ערבית?
"הדבר הנכון, האופטימלי", אמר, "הוא מפלגה יהודית־ערבית גדולה. צריך לבנות אותה מלמטה למעלה, במאות, באלפי חוגי בית. לא יהיה שינוי עמוק במדינת ישראל בלי זה".
ראש טוב על הבר
הרשימה המשותפת השיקה את הקמפיין שלה פעמיים – פעם לערבים ופעם ליהודים. ההשקה ליהודים התקיימה השבוע בבר – מפלגות השמאל מקפידות להשיק בברים – בקצה רחוב הרצל בתל־אביב. הבר, סלמה שמו, ממוקם בבניין מט לנפול, שיהפוך, במוקדם או במאוחר, לסביוני משהו. הקירות מכוסים בגרפיטי, ביניהם דיוקן ענק של חוזה המדינה. כמו בכל השקה יש בלונים, אבל לא בכחול־לבן: בשחור־לבן. על השולחנות עלוני "זו הדרך", ביטאון חד"ש. אין מיזוג אוויר.
הקהל, כ־100 נפש, הוא בשר מבשרה של המפלגה. כולם מחבקים את כולם. עופר כסיף, החבר היהודי ברשימה, אומר בנאומו שזכות השיבה לפלסטינים היא החיים האמיתיים. הקהל מוחא כפיים. עודה יוצא החוצה, לנשום אוויר. "אתה יודע", הוא אומר לי. "קמיל פוקס נותן לנו מנדט וחצי אצל היהודים".
בסוף זה יתפוצץ
זה דורות טורחים יהודים אמריקאים להוכיח לשכניהם שהנאמנות שלהם אחת – לארצות־הברית. גם כאשר הם נחלצים לעזור ליהודים בארצות אחרות – בישראל, למשל – הם עושים זאת מתוך רצון להיטיב עם מדינתם האחת. אין אצלם נאמנות כפולה.
עד טראמפ. "יהודים שמצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית הם או בורים או בלתי נאמנים", אמר טראמפ השבוע. בלתי נאמנים למי? מיהרו חברי קונגרס יהודים לשאול. שאלת הנאמנות מאוד רגישה אצלם.
טראמפ ביקש להרגיע: הוא העמיד בספק את נאמנותם לישראל, לא את נאמנותם לאמריקה. ההבהרה רק החמירה את המצב. לא נעים לדעת, שנשיא ארצות־הברית מצפה ממיליוני אזרחים להיות נאמנים למדינה זרה. לא נעים להיחשף לשרשרת התבטאויותיו האנטישמיות. בעיניו היהודים תאבי בצע, מניפולטיבים, כפויי טובה, בוגדנים. הוא לא שונא יהודים: יש לו רק דעה נחרצת עליהם כעם, כגזע.
כישראלים, אנחנו צריכים להבין שקשה ליישב לאורך זמן דעות אנטישמיות עם תמיכה נלהבת בישראל. בסוף זה מתפוצץ. אנחנו צריכים להבין עוד, שטראמפ איננו גדול ידידי ישראל. ידידותו שבירה וכפופה לאגו שלא יודע שובעה. ביום שנצטרך אותו באמת – בסוגיית איראן, למשל – הוא ייעלם. בינתיים הצליח להרחיק מאיתנו את המפלגה הדמוקרטית, את נבחריה ואת בוחריה. הוא העמיק את הטריז בינינו לבין רוב הקהילה היהודית, הלהיב מליציות ניאו־נאציות ושתל שתי חברות קונגרס עוינות במרכז השיח הציבורי. אם כך נוהג גדול ידידינו, אני מעדיף אויב.
בעידן הנוכחי אנשי ציבור נזהרים מלפתוח פה. הכל מתועד, הכל זורם ברשת. היחידים שמותר להם לומר הכל הם סטנדאפיסטים ודונלד טראמפ. הבוץ שהוא טובע בו מגן עליו; טראמפ גאון: הוא הופך בוץ לטפלון.
