"הייתי בלידות עם אסירות, אבל בלידה של הנכדה שלי לא"
שרה פרידמן בילתה את 15 השנים האחרונות מוקפת בנשים שרצחו את ילדיהן, התעללו בחסרי ישע וגנבו מיליונים. אבל מפקדת כלא נווה תרצה התעקשה לראות את האדם שמאחורי המעשים המזעזעים, גם כשהעצורה שהתייצבה מולה פגעה בבתה החיילת | עכשיו, עם פרישתה, התלוותה אליה כתבת "ידיעות אחרונות" בפרידה המרגשת מהאסירות ושמעה ממנה על אלו שמוכנות לעשות הכל כדי לחזור אל מאחורי הסורגים, אפילו לתקוף את המפקדת
בסוף השבוע הבא זה יקרה. גונדר משנה שרה פרידמן תעמוד נרגשת מול הנכבדים שיגיעו לטקס חילופי מפקדות ותעביר את שרביט הפיקוד על כלא נווה תרצה למחליפתה. בערב היא תשוב הביתה ותתלה את מדי שירות בתי הסוהר בפעם האחרונה. "צמחתי עם הארגון הזה. אחרי שירות של 34 שנים בתפקידים שונים זה לא יהיה פשוט לקום בבוקר בלי מדים", היא אומרת בחיוך המאפיין אותה עם חצי קריצה: "אחותי אמרה לי, 'מעכשיו את צריכה ללכת לקנות בגדים'". אנחנו נפגשות בכלא נווה תרצה במהלך החודש האחרון לתפקידה כמפקדת. לקראת סוף הסיור בבית הסוהר, באגף ההפרדות, אנחנו פוגשות מאחורי דלת הפלדה הלבנה, מבעד לחלון הסורגים הצר, אסירה וותיקה. קמטים חרושים על פניה. "שלום ג', מה שלומך"? שואלת שרה. "בסדר", משיבה האסירה וחיוכה חושף שיניים חומות מרוב סיגריות. "קשה לי פה. חם לי פה", היא אומרת. "אבל את יודעת למה את כאן", מזכירה שרה. "כי ביקשתי. אבל חם פה לאללה, המפקדת". שרה מביטה בה בהבנה. "לאיפה את רוצה לרדת?" היא שואלת. "לאחד האגפים", עונה האסירה. "תתנהגי כמו שצריך", מבקשת שרה והאסירה מהנהנת. "אני אבדוק", מבטיחה שרה וג' מבקשת סיגריה. "אבדוק אם יש לך כסף". היא רק בת 44 אבל מרגישה ונראית מבוגרת בהרבה. "את יותר צעירה ממני", היא אומרת לשרה. שתיהן צוחקות. "היא זאת שתקפה אותי", אומרת לי שרה בשקט, כשאנחנו מתרחקות מתאה.
תקפה אותך?
"היא קבועה פה. באה והולכת. על עבירות סמים, גנבות, זנות. לפני שנה בערך חזרתי משלושה שבועות בסין. בזמן הזה היא השתחררה מהכלא. ביום שחזרתי לארץ, באתי לכאן לקחת את האוטו שלי. השעה הייתה 12 בלילה. היא הסתובבה ברחוב ורצתה לחזור לנווה תרצה. כמובן שאי־אפשר להיכנס סתם כך. היא הייתה צריכה לעשות עבירה. היא כנראה התחבאה. נכנסתי למשרד לקחת את המפתחות לאוטו וכשיצאתי מהדלת האחורית פתאום מישהי דוחפת אותי, נותנת לי מכות, אגרופים. אנחנו נאבקות עד שהשתלטתי עליה. פתאום היא מזהה אותי. 'אוי שרה! מה את עושה פה ב 12 בלילה?' 'אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע בך'. היא הייתה עם בגדים מרופטים, בלי נעליים. אמרה לי: 'רק תני לי להיכנס, להתקלח, לאכול. אני מבטיחה לך, לא אעשה לך בעיות'".
את מספרת על זה בחיוך, בשוויון נפש, זה נשמע מבהיל.
"בהתחלה גם אני לא קלטתי מה קורה. את רוצה לצאת, פתאום מישהו דוחף אותך ונותן לך אגרופים. כן, זה מבהיל. אבל כשזיהיתי אותה הבנתי מיד. עכשיו, היא תקפה מפקדת. לא כי היא רצתה לתקוף אותי אישית, ועדיין זה מעשה מאוד חמור. כמובן שדיווחתי. הזמנו משטרה. ידעתי מה המשמעויות. יעצרו אותה והיא תיכנס לפה. היא רצתה בזה, אני לא. השוטרים שאלו אם לפתוח לה תיק. אמרתי שלא. 'תיקחו אותה לבאר יעקב'. למחרת בבוקר אני רואה אותה פה. לא קיבלו אותה בבית החולים הפסיכיאטרי. הם לא מקבלים תחלואה כפולה (למשל מחלת נפש וגם התמכרות לסמים, נ"ב). היא חזרה לפה. נתנו לה קצת אוכל, אבל אי־אפשר היה להכניס אותה. שבועיים לאחר מכן היא לקחה לבנה, זרקה על ניידת ואותה ניידת הביאה אותה לכאן. על זה היא שפוטה עכשיו".
לזה בטח לא תתגעגעי.
"כן ולא. זה מה שעושה את האקשן. אני לא טיפוס רכרוכי, אני יודעת להתמודד עם מצבים יותר קשים, אבל זה עצוב לי כי אחת כזאת שגם השופט כותב שהוא מעדיף שהיא תהיה בנווה תרצה כי זה מקום יותר טוב עבורה מאשר הרחובות בתחנה המרכזית בתל־אביב — זה נראה לי אבסורד".
רק שלא תתאבד
הסיפור הזה מדגים אולי באופן המוחשי ביותר את הייחודיות של נווה תרצה. את הקוטביות והצרימה בין העבירות הקשות, לפעמים גם מחרידות שמבצעות האסירות לבין המציאות הנוראית ממנה הן מגיעות. הסיפור הזה מצליח גם לצייר בצבעים חיים ועזים את האופי המיוחד של שרה פרידמן. 15 שנים היא בבית הסוהר היחיד בארץ לנשים, בשמונה השנים האחרונות כמפקדת. השיחות שלה עם האסירות תמיד בגובה העיניים. למרות הסורגים והפלדה, אין מחיצות. היא תמיד מתהלכת עם חיוך על הפנים. מתעניינת בכל אחת מהאסירות. ובה בעת הגבולות שלה ברורים, והן מכבדות אותה.
באותו אגף הפרדה יושבת גם כרמל מעודה, המטפלת המתעללת שמעצרה הוארך השבוע עד תום ההליכים. כאן ישבו בתחילת דרכן בכלא גם מלכה לייפר שחשודה ב־74 מקרי אלימות מינית כלפי תלמידותיה, מארי פיזם שהורשעה בשידול לרצח בתה, רוז, ומיכל אלוני, שהורשעה ברצח שתי בנותיה. עכשיו הן משולבות באגפים הרגילים. בתקופתה של פרידמן ריצו מאסר גם שולה זקן, מזכירתו של אהוד אולמרט, אתי אלון, שהורשעה במעילת ענק בבנק למסחר, ודלאל דאוד, ששוחררה לאחרונה מהכלא לאחר שריצתה 18 שנות מאסר בגין רצח בעלה המתעלל.
אמרת בעבר שהיחס לכל אסירה, מפורסמת כמו אנונימית, הוא אותו יחס.
"ברגע שהיא לובשת מדים ונכנסת בשערי בית הסוהר היא כאחד האדם. כל זמן שהתקשורת חמה, אנחנו מבודדים אותן להגנתן עד שהעניין דועך. יש נשים שביצעו עבירות איומות והיום הן משולבות לגמרי. עם הזמן, זה לא שאת מתקהה ונהיית מחוספסת, אבל אני חושבת שמה שקורה לנו זה שאנחנו מכירים את הצדדים של האדם שבהן. אפילו אישה שרצחה את הילדים שלה, את מגלה פה צדדים אחרים שלה. למשל שהיא מנגנת בחסד, שהיא מאוד אינטליגנטית. את רואה דבר והיפוכו ולא מבינה איזה שד נכנס בה. הייתה לנו אישה שרצחה את הילדים שלה וירתה בעצמה. כל המאסר היינו צריכים לשמור עליה באופן מיוחד שלא תתאבד. היא גם הייתה בהיריון ועברה אותו ואת הלידה איתנו, בהשגחה. היה ברור שהיא לא תוכל לגדל את הילד, וזו הייתה תקופה מאוד קשה. כל מה שקורה עכשיו עם גני הילדים הוא לא פשוט. יש לי נכדים בגנים. אי־אפשר להתעלם מזה. זה מכניס לדיסוננס. מצד אחד את צריכה לטפל בהן ומצד שני, קשה לנתק. אבל אם את לא מנתקת את לא יכולה לעבוד פה".
ואת באמת מצליחה לנתק?
"את לא יכולה לנתק לחלוטין. הרי כל אסירה צריכה לקבל טיפול בהתאם למה שעשתה. אם זה אלימות, סמים, מרמה, רצח, התעללות בחסרי ישע. זה כמו שאת שומעת חלילה שהייתה תאונה. אם נפגעו אנשים שאת מכירה את תתייחסי לזה אחרת. אבל אם תלכי רק עם הדבר האכזרי שהיא עשתה — לא תוכלי לעבוד פה. את צריכה לשלב בין השכל הישר לרגש. אם את מחליטה שאת הולכת על הצד הטיפולי, על מתן כלים, את מתגברת על זה".
איך מתמודדים עם אמהות שרצחו את הילדים שלהן, גננות שהתעללו בילדים בגן או מטפלות שהתעללו בקשישים חסרי ישע?
"המחשבה הראשונה היא כמו כל אזרח: הן עשו מעשים נוראיים, צריך להיכנס בהן. וכאן אנחנו עושים בדיוק את ההפך. מתייחסים אליהן, נותנים להן ללמוד, נותנים להן טיפול. בחוץ, במפגשים חברתיים, 'יורדים' עליי. מה פתאום את מטפלת בהן. לא כולם מקבלים את מה שאנחנו עושים פה. יש לי חברה שכל הזמן אמרה לי, 'אני לא מבינה איך את עובדת כאן'. היא לא רצתה להגיע, ממש החרימה טוטאלית. לפני שלוש שנים היא החליטה להגיע להצגה בכלא. מאז כל שנה היא שואלת, 'שרה, מתי יש הצגה'. היא הביאה חברות שלה. פתאום היא רואה את הדברים אחרת.
"לפני שבועיים כשהיא ידעה שאני פורשת, היא ביקשה שאעשה לה ולחברות שלה סיור. אחרי הסיור היא אמרה לי, 'הכרתי אותך פתאום אחרת'. היא מכירה אותי אבל אני מתנהגת אחרת. האסירות באות אליי, יכולות לגשת ולדבר איתי בלי מחיצות. גם להן קשה הפרידה. יש כאן אסירות מאוד ותיקות. הן מביאות איתן סיפורים קשים. רובן קורבנות להתעללות במשפחה, לתקיפות מיניות. זה לא תירוץ, אני לא אומרת שבגלל זה צריך לסלוח או להגיד שהן לא יקבלו את העונש שלהן, אבל אם היו מטפלים בהן בחוץ, בזמן אמת, יכול להיות שהן לא היו מגיעות למצבים האלה. להחזיק פה אסירה זה עשרת אלפים שקלים בחודש. אם ישקיעו את הכסף הזה ויטפלו בהן בחוץ, זה יהיה יותר אפקטיבי. אבל בחוץ אין מי שעושה את זה והן מגיעות לפה וזה חבל".
פעוטה בתא המאסר
בחצר אגף המשתלבים, ממנו משתבצות לאגפים קבועים, אסירות מנקות את החצר. מוציאות כביסה ותולות לייבוש. אחת מהן אורזת את חפציה. סוהרת ביטחון עומדת לידה, בודקת את הכיסים בבגדים, לפני המעבר. "היא עוברת היום לאגף הטיפולי", אומרת הסוהרת. "כן, חתמתי על המעבר שלה היום", מאשרת שרה. "אבל את יודעת, ש', זאת ההזדמנות שלך לא לחזור לפה", היא אומרת לאסירה. "אבל אני לא רוצה יחידה טיפולית. אני לא חושבת שקנאביס זאת התמכרות", היא מתווכחת. "זה החוק", מזכירה לה שרה והאסירה מנסה שוב: "החוק לא אנושי. חוץ מזה, ביבי כבר שיחרר את הצמח".
בכניסה לאגף יושבת אסירה שפניה נפוחות ואדומות. "כאן הן עוברות תהליך מיון ומכאן הן יוצאות לאגפים השונים. אם היא נקייה היא תעלה לסביון, האגף המתקדם, הנקי מסמים", אומרת פרידמן ופונה לאסירה. "מה קורה, ס', את לא בסדר! צבעת את השיער?" האסירה מהנהנת במבוכה. "אבל את יודעת שאת אלרגית, אז למה?" והאסירה עונה: "חשבתי שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה ושזה כבר בסדר".
"יש לך מזל שלא מתת", אומרת לה המפקדת ומסבירה, "היא רצתה צבע טרי אורגני, ואין לנו. אמרתי לה, 'את לא צובעת את השיער'. לא אישרתי למכור לה בקנטינה. אתמול היא לקחה ממישהי".
"חברה הביאה לי מתנה", מתקנת אותה האסירה, "היא לא ידעה שאני אלרגית". "אבל את ידעת", אומרת לה שרה, "ובכלל מי אמר שלבן זה לא יפה. אל תעשי שטויות".
בהמשך הפרוזדור ניצבים התאים הצרים. "שלום י', מה שלומך?" שואלת שרה את אחת האסירות המבוגרות. "כמה זמן אנחנו כבר מכירות?" האסירה מחייכת: "מאז שהגעת, שרה, אני קלטתי אותך".
מול האגף נמצאת התעסוקה. ברקע צליל המפתחות המתכתי מלווה אותנו לכל מקום. דלת הפלדה הכבדה חורקת עם כל פתיחה וסגירה. "צריך לשמן את הצירים", אומרת שרה.
בתעסוקה אנחנו פוגשות את אדלה, שהייתה אחת השחקניות הבולטות בהצגת האסירות אליה הצטרפנו לפני שנה. אדלה מרצה מאסר ארוך. אז סיפרה כיצד בזכות התעקשותה של מפקדת הכלא הצליחה להיגמל מאדולן. "את עוזבת אותנו?" שואלת אדלה את שרה. "אני מסיימת את התפקיד, אבוא לבקר. תזמינו אותי להצגות".
אדלה מתקשה להיפרד. "את הראשונה", היא אומרת. "אין משבחים אדם בפניו אבל שרה, את כל כך עזרת לי, אני לעולם לא אשכח את הקריזים שהיו לי. במקום שבו אני לא האמנתי בעצמי, את האמנת. השארת לי את הדלת פתוחה. שברתי, קיללתי, בכיתי, אכלתי את הסורגים ואת האמנת בי. אם לא היו עוטפים אותי כאן, הייתי נופלת כמו החברות שלי".
במתפרה יושבות אסירות ותופרות את המדים. "פעם היינו מקבלים מדים מסין והיו לנו הרבה צרות", אומרת שרה, "אז ביקשתי מראש אגף התעסוקה שיעביר אלינו את הבדים ואנחנו נתפור כאן לפי המידה של הבנות. אנחנו תופרים גם לכלא אופק. הבנות מרוויחות כסף ומקצוע. יש לנו עכשיו אסירה הריונית ותפרנו לה מכנסיים עם גומי. צה"ל תופר את הדגלים אצלנו".
בסביון, האגף המתקדם, 40 אסירות. אחת האסירות, שנאשמת בעבירות אלימות חמורות, יוצאת מהמטבח חזרה אל התא שלה. היא שותקת, פוסעת עם מגש האוכל אל התא ועיניה נעוצות ברצפה. אסירה אחרת, אם לילדה כמעט בת שנתיים, שוטפת את הרצפה בחדר האוכל. הפעוטה על ידיה של אסירה אחרת. היא שמחה לראות את שרה ונותנת לה כיף. "זה אגף רגוע יחסית, מכאן יוצאים לחופשות", היא מסבירה. "כאן חדר התינוקות, כשיש תינוקות". בחדר של הילדה והאם, ציורי קיר שמזכירים לרגע גן ילדים. שרה מתיישבת לידה על המיטה ומשחקת איתה. האם מרצה מאסר בגין עבירה חמורה. בעוד מספר חודשים הילדה אמורה לצאת מהכלא, כיוון שניתן להשאיר ילדים עד גיל שנתיים בלבד. האם תישאר במאסר עוד זמן מה.
נחמה ריבלין ואני
"תמיד סיקרן אותי מה קורה מאחורי חומות הכלא", מספרת פרידמן. את כלא מעשיהו ונציבות שב"ס הייתה רואה מבעד לחלון בית הספר רמלה־לוד בו לימדה עד להולדת בתה השנייה. "כשיצאתי לחופשת לידה חיפשו קציני חינוך בחצי משרה בשב"ס. החלטתי לנסות". כשהמתינה לראיון הקבלה לארגון, חיכו לה בבית שתי בנות קטנות, והיא חשבה שתוך חצי שעה תשוב אליהן. אבל הזמן חלף והראיון התעכב. "אסיר עבר לידי וניקה את הפרוזדור. הוא שאל אותי 'גברת, מה את מתעצבנת? פה לא מודדים את הזמן בדקות ולא בשעות, פה זה בשנים. תחכי'".
מאותו ראיון עבודה יצאה עם התפקיד הראשון שלה בשב"ס, קצינת חינוך בכלא איילון בחצי משרה. מאז הספיקה להיות ראש תחום חינוך באיילון, קצינת אסירים ואחראית מפקדי אגפים ארצית בנציבות, בתפקידה זה הכירה את כל בתי הסוהר בארץ. עד שהגיעה לתפקיד סגנית מפקדת נווה תרצה. "נווה תרצה לא היה פופולרי באותה תקופה. הייתה סטיגמה למקום. בית הסוהר היה פחות טיפולי. בשלב מסוים הרגשתי שאין לי מה לחפש פה וביקשתי לעזוב".
פרידמן חזרה לנהל אגפים. לפני 15 שנים חזרה לנווה תרצה. שבע שנים כיהנה כסגנית ובשמונה השנים האחרונות היא המפקדת. "כשהגעתי בפעם השנייה, בית הסוהר היה שונה. המפקדות שקדמו לי סללו פה דרך אחרת שמחוברת להסתכלות שלי על המקום, שהיא יותר טיפולית חינוכית. ברור שאני לא יכולה לוותר על הביטחון ומחויבת לנושא, אבל ככל שהיינו יותר קשובים לטיפול, פחות הזדקקנו לטפל בבעיות. היה לי חשוב לפתוח את בית הסוהר לקהילה. אני לא יכולה להוציא את רוב האסירות החוצה, לכן חשבתי שנכון להביא את החוץ פנימה".
מתוך אותה תפיסה השיקה פרידמן שיתוף פעולה עם מלכות המדבר, והצליחה להוציא אסירות שהיו בסבב חופשות ליום משותף בנאות קדומים עם מי שהייתה אז המדריכה שלה והיום היא מנכ"לית הארגון. היא יצרה פרויקט של מנטוריות בוגרות בקהילה שמסייעות לאסירות משוחררות להתאקלם. בתקופתה נפתח פרויקט התיאטרון לקהילה, שמגיעה מבחוץ לראות את התוצרים. "זאת גולת הכותרת שלנו, ההצגות. האסירות עוברות תהליך של תשעה חודשים עם אנשי חינוך ועובדים סוציאליים. הקהל שמגיע מאוד מגוון. מגיעים לפה אנשי אקדמיה ותיאטרון, שופטים, פרקליטים, סנגוריה ציבורית, הגיעה לכאן גם נשיאת העליון אסתר חיות, ואשת הנשיא נחמה ריבלין, זכרה לברכה. דווקא מי ששפט אותן והכניס אותן לכלא מגיע לראות אותן. מגיעות גם משפחות האסירות, והן רואות את האמהות שלהן באופן אחר, לפעמים הן אפילו חושפות דברים שמעולם לא העזו לספר לאף אחד".
פרידמן מתגאה בסדנה מיוחדת לאמהות וילדיהן. "האמא חוזרת בסופו של דבר הביתה ויש צורך לאחד את התא המשפחתי שנהרס עם כניסתה לבית הסוהר. הרבה פעמים האסירות אומרות, 'זה לא המאסר שכבד עלינו, זה הניתוק מהילדים'. לרוב, כשגבר נכנס לכלא התא המשפחתי ממשיך להתקיים. כשהאמא נכנסת לכלא, המשפחה מתפרקת. את הפרויקט הזה אנחנו עושים בשיתוף עם הרשות לשיקום האסיר. זו תוכנית מרגשת. פעם אחת עשינו אותה עם סבתות".
פרויקט מיוחד נוסף מתקיים בשיתוף עם שגרירות צרפת. "פעם בשנה הם מביאים לכאן שפים מכל העולם. הפעם הם הביאו את השף של ארמון האליזה. חיברתי אותו לפרויקט 'אמהות וילדים', הם בישלו יחד ארוחת צהריים. נחמה ריבלין כבר הרגישה ממש לא טוב ובכל זאת הגיעה. זה הראה לי כמה המקום היה לה חשוב. כשהגעתי לניחום אבלים, הנשיא לחץ לי את היד חזק ואמר: 'את לא מבינה כמה נחמה אהבה להגיע לנווה תרצה'. לא ידעתי שהנשיא מעורב בדברים האלה ושהוא יודע מי אני. הבת שלו שמעה את השיחה ואמרה, 'אני חייבת לחבק אותך, את לא יודעת כמה היית משמעותית לאמא'".
דילמת האסירה
"אני בהחלט חושבת שניתנה לי הזדמנות להיות מפקדת של מקום מורכב ומיוחד במדינת ישראל. אין עוד בית סוהר כזה שניתן ללמוד ממנו, יש דילמות של נווה תרצה שאין בשום כלא אחר ואין לי עם מי להתייעץ. למשל, אסירות בהיריון", היא אומרת ומחייכת. "אני צוחקת כי הייתי עם אסירות בלידות, אבל בלידה של חלק מהנכדים שלי לא הספקתי להיות. כשהפכתי לסבתא בפעם הראשונה, זה היה כשעשינו יום עיון בנושא אלימות נגד נשים. בחצות אני מקבלת טלפון שהבת שלי נכנסה לחדר לידה, ובבוקר מתחיל יום העיון. מה אני עושה? אני לא יכולה לא להגיע ללידה ולא יכולה לא להיות ביום העיון. הייתי בדילמה, איפה לשים את עצמי קודם. בסוף בחרתי להישאר פה. אני לא יודעת אם זו בחירה טובה. בסוף היום נסעתי לבית החולים. נולדה לי נכדה ראשונה". היום היא כבר סבתא לחמישה.
"יש דילמות שאין בשום כלא אחר. החלטות אם לקחת ילד לאימוץ, להכניס אותו למשפחת אומנה או לאפשר לאמא לגדל אותו כאן עד גיל שנתיים. יש אסירות ששפוטות למאסר עולם ורוצות להתחתן עם אסיר במאסר עולם. מגיעה להם התייחדות. היא לא נכנסת להיריון ומבקשת טיפולי פוריות. לכאורה מגיע לה, אבל בדילמה הפנימית שלי אני יודעת מה יקרה עם הילד בעוד שנתיים. לאן הוא ילך? מי יגדל אותו? לא תמיד יש משפחה שיכולה לגדל. והיו לנו מקרים כאלה. עד היום מתנהל משפט האם לאשר לאחת האסירות טיפולים".
פרידמן מרגישה שהדילמות הופכות את העבודה ליותר מאתגרת. "את מרגישה שאת יכולה לשנות חלק מהתפיסות שלהן. שיגידו שאני נאיבית, בחזון שלי ככה אני רואה את הדברים. לא הכל ורוד, יש הרבה מקטרגים שאומרים לי, 'מה שאת עושה זה לא בסדר. לא צריך לטפל בהן, צריך לתת להן בראש'. אני לא אומרת שצריך לסלוח או להתעלם מהמעשים, אבל אסירה ששילמה את חובה לחברה, שעשתה תהליך, שנמצאת על הרצף השיקומי, אם לא נקבל אותה היא תחזור לבית הסוהר".
פרידמן מכירה כל אסירה ואסירה. את התיקים שלהן, את סיפורן האישי, את התקוות והחלומות. "יש לי 130־150 אסירות, זה מספר קטן ביחס לאוכלוסייה וביחס לאסירים. לכל אסירה יש נסיבות חיים שהביאו אותה לביצוע המעשה, אבל אחרי שהן עושות את כל המאסר ואת התהליך השיקומי, מגיעה להן הזדמנות".
בזכות שב"ס צמחתי
הקונפליקטים בנווה תרצה לא נשארים רק מאחורי החומות. הם מגיעים גם הכי קרוב שאפשר. "גם אליי פרצו הביתה. גם אמא שלי, שהיא אישה מבוגרת, חזרה מהמועדון ומצאה בית הפוך לגמרי. זאת דילמה. זה נוגע בכל אחד מאיתנו. הבת שלי נפגעה בהתנתקות. היא הייתה החיילת היחידה שנחתכה. היא הייתה בקרקל, הייתה התבצרות בשא־נור. אמרו להם, 'תיכנסו לבית הכנסת, לפנות את ההתבצרות'. זאת הייתה התבצרות רצינית. רוקנו עליהם קופסאות שימורים, קמח ושמן. היו שם קטינות בנות 15 ו־16. הן שילבו ידיים כדי שלא יצליחו לנתק אותן, אחת מהן לקחה סכין יפני וחתכה את הבת שלי לאורך כף היד. אני בעבודה, מקבלת טלפון: 'אמא נפגעתי. לוקחים אותי לבית חולים', והשיחה נותקה".
את הנערות החזיקו במעצר במעשיהו, אבל אחת מהן עשתה בלגן וביקשו להעבירה לנווה תרצה. פרידמן הייתה אז סגנית המפקדת והיא זאת שקיבלה את העצורה. "אמרו לי, 'שימי אותה בהפרדה'. היא מגיעה לפה, אני פותחת את התיק שלה, רואה על מה נעצרה. 'דקירת חיילת'. אני רואה את השם של הבת שלי, את הכתובת שלנו, את כל הפרטים כמו בכל תיק רגיל ואני יושבת פה בשוק. לא ידעתי שזאת היא. אני לא יכולה להגיד לה כלום. הבת שלי יושבת בבית עם תשעה חתכים. התוקפת עצמה לא ידעה, והבדיחה הגדולה הייתה שכל הזמן היא רצתה לדבר איתי. את רואה אותה כל יום ואת הבת שלך בבית סובלת מכאבים, ועולם כמנהגו נוהג. בסופו של דבר ויתרו להן על כתב האישום והיא שוחררה".
היה בך כעס כלפיה?
"על המעשה שעשתה בוודאי, אבל לא פוליטית. אני בת מושב, אני יודעת מה זה שמפנים אותך מהבית, מהשורשים, מהמקום בו נולדת וגדלת. אני גם בת להורים יוצאי שואה, כל הדברים מתחברים יחד. יכולתי להבין את המניעים אבל היה בי כעס על הדרך. לא צריך לפגוע באחים שלך, או בחיילים. כשזה כבר נוגע בך אישית קשה לך להפריד. בכל זאת את צריכה לתת לה אותו יחס כמו לכל אסירה אחרת. כשהיא הגיעה לפה דיווחתי שאני האמא של הנפגעת. אמרו לי 'אנחנו סומכים עלייך שתדעי להתמודד עם זה'".
הבת שלך ידעה שהיא אצלך בכלא?
"כן. היה לה קשה. היא כעסה, זה היה טראומטי, אבל היא הבינה. לימים גם היא התגייסה לשב"ס והיום היא קצינת חינוך בקישון. גם בעלי בשלב מסוים התגייס לשב"ס בתחום המחשבים. הוא אמנם לא בתוך בתי הסוהר אבל האווירה של שב"ס הייתה בבית".
כשפרידמן החלה את הקריירה בשב"ס, בעלה התגייס לתמוך בה מההתחלה. "אמא שלי מאוד התנגדה. 'מה את מפקירה את שתי הילדות שלך בידיים זרות של מטפלת והולכת לחנך את הפושעים האלה'. זה עשה לי משהו אבל לא ויתרתי. אני חושבת שככל שעבר הזמן היא קיבלה את זה. היום אני חושבת שהיא אפילו גאה בי. באחד הביקורים שלי אצלה במועדון הקשישים במושב, ביקשו ממני לתת הרצאה. היא הייתה מבסוטה. עד היום מדברים על ההרצאה הזאת. היא עברה תהליך כמו שגם אני עברתי בשב"ס. הגעתי מורה בישראל, בת מושב, לא הכרתי בכלל את הצד העברייני. ופתאום ראיתי פה עולם שונה לחלוטין. בזכות שב"ס נהייתי אחרת לגמרי, צמחתי. אני מדברת אחרת, רואה את הדברים אחרת. אני יכולה רק להודות על צמיחה אישית ומקצועית גדולה".
ביום שאחרי היא עדיין לא יודעת מה תעשה. יש תוכנית אחת שהיא מקווה שתתממש, להתמנות ליו"ר הוועד המנהל של מכללת אחווה, וחוץ מזה, "להעביר הרצאות בתחום עבריינות נשים, וכמובן לנסוע לחו"ל ולבלות עם המשפחה ועם הנכדים".
לפנייה לכתב/ת 
