כשהשף שלומי נחום היה נער בכרמיאל הוא לא פינטז על קריירה קולינרית. הוא בכלל חלם להיות אדריכל או מעצב פנים. אבל במהלך שירותו הצבאי, בשלהי שנות ה־90, נחום הגיח לא אחת ללבנון ונחשף לאוכל המקומי, נשבה בקסמי המטבח העשיר, המגוון והמרתק של שכנתנו מצפון, והתוכניות שלו לעתיד קיבלו תפנית מפתיעה.
"כמו אבא שלי שהיה קצין במודיעין, גם אני התגייסתי למודיעין. הייתי ביחידת מסתערבים והסתובבתי בלבנון על אזרחי ועם זקן. החיים שלי נראו כמעט כמו 'פאודה'. משהו בסגנון הזה", הוא חוזר היום, בגיל 40, לתמונות משירותו הצבאי. "בגדול אני לא יכול לגלות הרבה על השירות שלי. אומַר רק שהייתי ילד מורעל שבא לשרת את המדינה וראיתי את המוות בעיניים. שגרת היומיום שלי הייתה מסוכנת. לא אחת הייתי בסכנת חיים, כולל התהפכות מכונית בזמן מבצע לחילוץ סוכנים באמצע הלילה".
אבל תוך כדי הסכנה הזאת הוא גם התאהב. באוכל הלבנוני.
"כשבאנו לפגוש סוכנים וסייענים בכפרים, פתחו לנו שולחן — כבש, מנסף, סינייה. מאכלים מעלפים ומהממים ומתוקים מדהימים, שלא הכרתי עד אז, ופתאום העיניים שלי נפתחו והחך התחיל להרגיש טעמים אחרים, שלא אכלתי בבית. המפגש עם הטעמים האלה מאוד השפיע עליי — אני אדם שאוהב מאוד לאכול, ורואים את זה עליי, וכשהשתחררתי החלטתי ללכת ללמוד בישול. בעוד שהחבר'ה שלי נסעו לכל מיני טיולים בעולם, אני הייתי חדור מטרה להיות שף".
ההורים שלו פחות אהבו את ההחלטה. "זה היה מבחינתם סוג של חרפה. אבא שלי, שהיה איש צבא, לא הבין מה פתאום אני רוצה להיות טבח. בסטיגמה של פעם, טבח היה אחרון בהיררכיה".
"ההורים שורדים בקושי"
אבל נחום התעקש ודבק במטרה, ואחרי שסיים את לימודיו ב"תדמור" הוא טס להשתלם בבית ספר יוקרתי לבישול בקליפורניה. עם שובו, ב־2001, החל לעבוד במלון "רויאל ביץ'" באילת, שם הוא התקדם והפך להיות שף האירועים. "המסגרת המלונאית מאוד הזכירה לי את הצבא, בנוקשות ובקשיחות, טוב שהיה לנו שף אוסטרי יצירתי, ממנו למדתי לא מעט".
אחרי שסיים את עבודתו במלון, נשאר נחום באילת, עבד במסעדות והקים גן אירועים. תוך כדי הוא התחתן עם מור, שעובדת בעסקי הקוסמטיקה, והפך לאב לשלושה. במהלך שהותו באילת, נחום חווה טרגדיה, שטילטלה את חייו ואת חיי משפחתו: באוקטובר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נהרג אחיו ניר נחום, חייל בתותחנים, בפיגוע התאבדות. "שני מחבלים שנסעו בכביש ואדי ערה ברכב עמוס חומר נפץ, נצמדו לאוטובוס אגד בקו 841 שעשה דרכו מטבריה לתל־אביב, בדיוק כשהוא שהגיע לתחנה בצומת כרכור, ופוצצו את הרכב. בפיגוע נהרגו 14 אנשים, ואחי ניר ביניהם".
למרות האסון, ההורים נעתרו לבקשתו של בנם הצעיר, אביחי, שהיה רקדן של ריקודים סלוניים, לשרת ביחידה קרבית. "אביחי רצה לשמר ולהנציח את זכרו של ניר ולהיות גם קרבי, והוריי חתמו לו", מספר נחום.
ב־2007, חמש שנים אחרי שקצין העיר דפק על דלתה של משפחת נחום, שוב הגיעה משלחת עם בשורת איוב: אביחי בן ה־19 נהרג בתאונת דרכים, במהלך פעילות מבצעית ליד הכפר ראג'ר, סמוך לגדר המערכת. "היינו חמישה ילדים — ארבעה אחים ואחות. אני הבכור", אומר נחום. "עכשיו אנחנו שלושה, יש לי עוד אחות שקטנה ממני ב־18 שנה ואח שהתחרד".
איך שורדים אובדנים כאלה?
"ההורים שרדו בקושי. תמיד אנשים אומרים: 'קמים וחוזרים לחיים', אבל זאת סיסמה. הוריי עשו את כל המאמצים לחזור לחיים, אבל זה לא פשוט לאבד שני ילדים. האחים שלי נהרגו כל כך צעירים. לא הספיקו כלום בחיים. היו להוריי תקופות קשות. אני ושאר המשפחה ניסינו לעזור כמה שאפשר. ההתאוששות היא לא משהו שקורה ברגע", הוא אומר, ונאנח אנחה כבדה ומיד מתעשת.
"אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה. היום, הוריי במצב קצת יותר טוב. מעסיקים את עצמם בפעולות הנצחה למען האחים שלי, הולכים לחוגים ולהצגות. אנחנו מנסים להביא להם קצת שמחה".
ואיך אתה אישית מתמודד עם השכול הכפול?
"התחושות קשות ויש הרבה עצב. לפני שהאחים שלי נהרגו הייתי אדם הרבה יותר שמח, שובב ואנרגטי, בעקבות האובדן אני היום הרבה יותר מתון ומיושב. פחות פרובוקטור. היו לילות, שהייתי קם באמצע הלילה, ובוכה לקיר. זה לא פשוט, אבל לא היה שלב שבו אמרתי: 'אני לא רוצה לחיות'. אגב, האסונות השפיעו גם על העבודה והיצירה שלי: אני מאז יותר רגוע. העובדה שאני מאכיל אנשים והיצירתיות שאני מפגין במטבח עוזרות לי להתמודד עם השכול. גם הילדים נותנים לי את הכיף לחיות".
אתה אבא יותר חרדתי בגלל זה?
"אין ספק. אנו חיים במדינה לא קלה. היום אמנם המצב קצת שונה מתקופת הפיגועים, אבל עדיין יש חרדות".
מסיבת הרווקות של אילנית לוי
מתוך רצון להיות קרוב להוריו, החליט נחום לעזוב את אילת, ולפני ארבע שנים שב לכרמיאל. מהר מאוד הוא קיבל הצעת עבודה מפתה — היזם אודי קריגר (מלון רוטשילד 71 בתל־אביב), הציע לו להיות השף הראשי של מלון חדש בשם "ניאה" ("זאת מילה ביוונית שפירושה התחדשות וגם החזרה שלי לצפון הייתה סוג של התחדשות"), במושב שבי ציון, הסמוך לעכו ולנהריה. קריגר שהחליט להחיות מחדש את התיירות בגליל המערבי, נטל מלון שעמד נטוש והפך אותו לאתר מעוצב, שכבר מושך אליו סלבריטאים רבים, שנהנים ממטעמיו הנהדרים של נחום.
בין האורחים המפורסמים אפשר לציין את גיא פינס, שחגג ב"ניאה" לרעייתו רותי רודנר יום הולדת 50. "גיא ורותי והאורחים שלהם — עפר שכטר, חמי רודנר, רותם כהן ואחרים, היו כאן לסופשבוע. בין היתר עשינו להם ארוחת בוקר מפנקת, בראנץ' בספא עם אלכוהול ודגים מעושנים וארוחת ערב בבריכה — שולחן אבירים אחד ארוך, עליו הגשתי אוכל מסורתי של בית: חריימה של דג טרי, רוסט כתף עגל, עופות מעושנים עם פריקי ומג'דרה. הם מאוד נהנו. גיא מאוד פירגן לי ברשתות החברתיות".
מי עוד זכו לטעום מהיצירות שלך?
"אילנית לוי עשתה במלון מסיבת רווקות לפני שהתחתנה עם אלירז שדה, והתפריט כלל חריימה חריפה וטנזיה. סנדרה רינגלר ושלי גפני באו בלי הבעלים ועשיתי להן ארוחת ערב שמבוססת על נתחי בשר ועוף, ששהו קודם במעשנת. גם רותם סלע והחברות שלה יעל גולדמן ולירון וייצמן הצטלמו ובילו אצלנו. עשיתי פה אירועים עם אסף גרניט והחבר'ה של מחניודה. אני מאוד מעריך את אסף".
ההצלחה שלו בחו"ל לא מעוררת בך קנאה? היית רוצה להיות מפורסם כמוהו?
"ממש לא. אני צנוע וכל הזמן ממשיך ללמוד. מה שאני לא אוהב בהרבה מסעדות בארץ, זה שלשפים צעירים אין שפה וכתב יד. יש הרבה העתק הדבק ומנות כמו קרפצ'יו, טרטר וסביצ'ה שחוזרות על עצמן. הצעירים מושפעים ממה שהם רואים בפייסבוק ובאינסטגרם ועושים פשוט העתק הדבק".
ומה השפה שלך?
"מאוד אמנותית ויצירתית. אני תמיד מייצר ומחדש. בערב אני מחליט לאורח מה הוא יאכל. לפעמים אני עושה פרשנות למנות שאנשים אוהבים. אני מושפע לא רק מהאוכל הערבי והלבנוני. שואב השראה גם מהמטבח הטורקי המתובל והטעים, עליו גדלתי בבית אמא. הרבה בצקים וממולאים".
עכשיו מנהיג נחום בערבי ימי רביעי ארוחות איטלקיות־גליליות שמוצעות גם לאנשים, שאינם אורחי המלון, והן נערכות תחת עץ הפיקוס האימתני שמפאר את החצר. התפריט כולל בצקים (פיצות כמובן) שנאפים בטאבון, פסטות והרבה ירק טרי".
במסעדת המלון עובדים הרבה אנשים מהמגזר הערבי. הם מודעים לסיפור האישי שלך?
"כן, כולם מודעים, והם החברים הכי טובים שלי. אני עושה הפרדה מוחלטת בין הסיפור האישי שלי לבין אנשי המגזר. זה שערבי החליט לעשות פיגוע ואחי נהרג בו, לא אומר שאני אשים איקס על כל המגזר. יש לי הרבה חברים ערבים ואני מאוד אוהב אותם".
חוגגים את החיים בניאה
