6 בבוקר, תחנת הרכבת סבידור מרכז בתל־אביב. אלפי אנשים נוהרים לעבודה, לבסיסים הצבאיים או חוזרים מבילוי לילי ארוך במועדונים של תל־אביב. בין כל העוברים והשבים עומד לו תומר ווהב, דייל במחלקת האבידות של הרכבת, עם שק ריק ומחכה בחיוך גדול להרפתקה היומית. כמו מדי בוקר, היעד הראשון שלו הוא התחנה ברחובות. שם מחכה לו השלל שאבד ברכבות לעיר ביום שלפני. "מה הדבר הכי הזוי שאני זוכר ששכחו? טוב, זה קל, פעם מצאו ברכבת תינוקת", הוא מספר לי ברצינות ומוסיף שהידיעה הזאת כיכבה באותו יום בכל כלי התקשורת. "אבל זה כמובן נדיר, היום אנחנו מוצאים בכל יום לפחות זוג אופניים אחד וקורקינטים מכל הסוגים. פעם היו שוכחים בעיקר תיקים וטלפונים היום נוספו לרשימה גם קביים, מקלות הליכה וגיטרות".
איך בן־אדם עולה לרכבת, כשהוא נזקק לקביים, יורד בלעדיהם ולא שם לב?
"עובדה", הוא מחייך. "את עוד תראי בעצמך היום".
"נמאס לי מהבצק"
המחסן בתחנת סבידור מרכז עמוס בציוד מקיר לקיר. אין מקום לנשום. בקושי ניתן לעבור בין החפצים שמסודרים על המדפים לפי רשימה מסודרת: שקיות בגדים שנשכחו מצד ימין, משמאל מזוודות שלמות שנשכחו בדרך לחופשות בחו"ל. באמצע מרוכזים עשרות מקלות הליכה לצד קביים וכובעים בכל הצבעים והסוגים, ממש פסיפס של ארץ ישראל בחדר אחד קטן. בפינה עומדת לה הכספת שמכילה תכשיטים, ארנקים, חבילות של אלפי דולרים וסלולרים ישנים לצד הסמרטפונים הכי משוכללים. כל חפץ שמגיע לתחנה מצולם מייד, לאחר מכן מקבל מספר סידורי ונכנס ישירות למערכת המחשוב שמכילה מיליוני מספרים של חפצים אבודים. בסוף כל חודש מועברים החפצים יקרי הערך למשטרה להמשך טיפול. שאר הפריטים נתרמים לעמותות.
מחלקת האבידות של רכבת ישראל נחשבת למיני סיירת. חמישה עובדים חמושים בשקיות איסוף שמתייצבים כל בוקר בתחנת סבידור, תחנת האם שמרכזת את כל האבידות. סדר היום קבוע: העובדים עולים על הרכבות צפונה ודרומה עם השקים, עוצרים בכל התחנות ואוספים מדי יום את אלפי הפריטים שנשכחים. על היחידה מפקד בשנה וחצי האחרונות יצחק שטרית (49). הוא נמצא משנת 91' ברכבת. אחרי הצבא החליט שהחלום שלו הוא להיות פקח. משם התקדם, ניהל תחנות רכבת ועכשיו הוא מופקד על סיירת האבידות. "זה התפקיד הכי משמעותי שעשיתי בחיי". שטרית מכריז. "אנחנו מתייחסים לכל אבידה באותה הרצינות, לא משנה מה הערך הכספי שלה, יש אבידות שלא שוות הרבה כסף אבל בשביל הנוסעים הן עולם ומלואו. אנחנו סוג של בלשים, אי־אפשר לתאר את ההרגשה כשאתה מחזיר למישהו חפץ שיקר לליבו. היה לנו לא מזמן מקרה של שקית מלאה בעשרות ידיים תותבות שבחור צעיר שכח בדרך מתל־אביב לנהריה. אלה תותבות שהוא הכין לילדים קטועי ידיים והיה בדרך לתת להם אותן. היה מאוד מפחיד למצוא את השקית כי לא הבנו מה זה, אבל יותר מרגש היה להחזיר לו אותה".
תומר ווהב, דייל האבידות שלנו, מעביר כל יום בממוצע ארבע שעות ברכבת. לפני שהגיע לתפקיד, ווהב עבד במאפייה בראש־העין. היה קם כל בוקר, לש בצק עד הערב וחוזר הביתה לאשתו ולשלושת ילדיו. לפני שלוש שנים החליט שנמאס לו ושהוא רוצה למצוא עבודה שבה יסתובב בדרכים ויהיה בקשר עם אנשים. חבר המליץ לו לעבוד ברכבת, הוא הגיע למחלקת האבידות ומיד התאהב. "זו לא סתם עבודה, יש בה הרבה שליחות. כשבן־אדם מגיע למחלקה בסערת רגשות, מחפש את האבידה שלו ואני יודע שהיא אצלי בשק, הלב שלי מתמלא כל פעם מחדש", הוא אומר.
כל עובדי מחלקת האבידות הם עובדי דנאל משאבי אנוש מקבוצת דנאל.
"הכל בגלל הסלולרי"
התחנה הראשונה שלנו היא רחובות. עבורם זאת שגרה, אבל עבורי היה מדהים לגלות כמה פריטים נשכחים רק ביום אחד. המתינו לנו בתחנה עשרות שעונים, ארנקים, נעלי צבא, תיקים, קורקינט וקסדה וגם — תיק מפואר ובתוכו פאה שעשויה משיער אמיתי. "וואו, זו אחת האבידות המיוחדות והכי יקרות שראיתי", מהרהר לעצמו ווהב.
מי שעוד חיכה לנו בירידה מהרציף היה מנהל התחנה אמיר אלקיים. הוא גם האיש שמצא את התינוקת המפורסמת. "לפני שניהלתי את תחנת רחובות הייתי 14 שנה בנתב"ג. יום אחד הלכתי שם ברציף ופתאום אני רואה עגלה נטושה. אני מתקרב אליה לאט ובתוכה אני מזהה תינוקת קטנה, לבדה, שקטה ומחויכת. הייתי בשוק, לא ידעתי מה אני עושה. מצאתי את עצמי באמצע היום מנענע תינוקת בידיים כדי שלא תבכה כשכל שאר העובדים מנסים לאתר את ההורים. הפקחים ביקשו מנהג הקטר לקרוא בכריזה והאם אכן נמצאה בדרכה לתל־אביב. היא הייתה בסערת רגשות וסיפרה לנו שהעמיסה המון ציוד ובינתיים הדלת נסגרה והיא לא שמה לב שהם כבר בנסיעה. עוד מקרה מרגש הוא הכסף שמצאנו החודש: 15 אלף דולר בתוך תיק ברכבת שנסעה לחדרה. זה היה של תייר שהגיע לארץ. אחרי מספר שעות איתרנו אותו והוא חזר לקחת את התיק".
איך מישהו יכול לשכוח תיק עם סכום כסף כזה?
"כל שבוע נמצא תיק עם סכום ענק של כסף בתוך הרכבת", מסביר אמיר. "אני חושב שזו המהירות של החיים שלנו היום. אנשים מתעסקים כל הזמן בסלולרי, מרוכזים בווטסאפים ושוכחים עם מה הם עלו לרכבת. אין ספק שמאז הרשתות החברתיות אנשים שוכחים הרבה יותר דברים. אם הורים שוכחים את הילדים שלהם בתוך הרכב אז ברכבת לא ישכחו?"
"כולנו מאוד מודאגים מהעבודה, המשפחה וחושבים על אלף ואחד דברים ונמצאים כל הזמן במצב של לחץ", נותן ווהב את הפרשנות שלו. "במצב כזה, לא משנה איזה חפץ יהיה לידם, אנשים ישכחו אותו — קביים, אופניים, כסף ואפילו כלי מטבח ופלטות לשבת".
כשאנשים מגיעים לבקש בחזרה את הדברים שאיבדו, הם מאשימים אתכם?
"יש גם מקרים כאלה אבל הרוב מגיעים עצובים ומאוכזבים מעצמם. יש הרבה שמכירים תודה, מנשקים ומחבקים אותנו ויש מעטים שחושבים שאנחנו חייבים להם או לוקחים לעצמנו את הדברים שהם מאבדים. אנחנו משתדלים לא לקחת ללב".
מי האוכלוסייה ששוכחת הכי הרבה דברים?
"זה לפי תקופות", מסביר ווהב. "עכשיו תקופת בין הזמנים, הרבה מהחרדים נמצאים בחופשות. כל השנה אנחנו בקושי מוצאים כובעים של חרדים, בתקופה הזאת כל המחסן שלנו מפוצץ בכובעים ובתפילין. חיילים שוכחים כל השנה תיקים, כמעט בכל יום יש לנו לפחות שלושה קיטבגים מלאים. החיילים עולים עייפים וזה נראה לי טבעי שישכחו".
איפה אנשים בדרך כלל שוכחים ציוד?
"אנחנו מוצאים הכי הרבה בין צמדי הכיסאות. יש במעבר מעין חורים בין הכיסאות, אנשים מניחים שם את התיקים שלהם או את הקורקינטים, הם ממהרים לצאת ובגלל שזה מקום שמוסתר מהעין, הם יורדים בלי לקחת את הדברים שלהם. גם מעל הכיסאות יש מעין מדף והוא נמצא במקום השני בשכחה. אנחנו מוצאים גם הרבה תכשיטים בשירותים של הרכבת כי אנשים שוטפים ידיים, מורידים את הטבעות והשעונים ומשאירים אותם שם".
"עובדים על פטנט טכנולוגי"
כבר בדרך מהרציף לתחנת האיסוף זיהינו אישה מתכופפת בייאוש לחלון הפניות של מרכז האבידות ובעזרת ידיה מנסה לתאר חפץ כלשהו שאבד לה. כשהתקרבנו אליה הבנו שאיבדה משקפי שמש יקרים לליבה שקיבלה מתנה. היא שכחה אותם כבר לפני שבועיים אך לא איבדה תקווה והמשיכה להגיע מדי כמה ימים מפתח־תקווה לתל־אביב כדי לברר אם נמצאו. "איבדתי את המשקפיים ברכבת השלום", מספרת לנו בייאוש מיכל אלקרס. "עמדתי לעלות לרכבת, נפלתי שם על הרצפה והמשקפיים נעלמו. התבאסתי בטירוף, הם לא עלו הרבה כסף אבל הם מאוד חשובים לי והייתה לי הרגשה שאם אתעקש אמצא אותם".
במחלקת האבידות כבר מכירים את מיכל, יש להם לא מעט לקוחות שחוזרים כמה פעמים בשבוע עם תקווה קטנה למצוא את מה שאיבדו לפני שבועות וחודשים. אנטון פוקרב, אחד הדיילים במחלקה, ניגש למחסן ומוציא שקית עצומה של מאות משקפי שמש מכל הסוגים והצבעים. אנחנו מתחילים לסדר אותם מול עיניה של מיכל ותוך פחות מדקה היא מתחילה לצעוק משמחה: "נשמות שלי, איך אני אוהבת אותם אני לא מאמינה שזה הם". אנחנו מבינים שמיכל זיהתה את המשקפיים. "ידעתי שזה יקרה, ידעתי, ידעתי", היא לא מסתירה את האושר שלה.
פוקרב (30) מבת־ים עובד במחלקת האבידות שלוש שנים. אחרי שלמד פיתוח תוכנה ומצא עבודה נחשקת בהיי־טק, הבין שהוא לא במקום הנכון והחליט לעשות הסבה. "רציתי לעזור ולהקשיב לאחרים, לא לשבת כל הזמן מול המסך", הוא מנסה להסביר את הצעד שלו, שעבור רבים ייראה תמוה. "פה כל יום אתה פוגש אתגר חדש, בן־אדם חדש, אתה לומד לשמוע אנשים, להקשיב להם. יש לקוחות שאתה נקשר אליהם רגשית".
פוקרב אחראי על כל תחום המחשבים בתחנה. הוא מכניס תצלומים של הפריטים במחשב וממיין אותם לפי הברקודים שחילק להם. אין פריט במחלקה שאנטון לא מכיר, הוא זוכר הכל בעל פה ויודע לשלוף לך את הפריט האבוד תוך שניות. חוץ מזה הוא גם מתמחה במציאת מחשבים אבודים של סטודנטים. "לפני כמה ימים פנה אליי בחור בשעה שבע בערב ואמר לי שהוא שכח את המחשב ברכבת ושהוא חייב להגיש למחרת את הדוקטורט שנמצא עליו. הוא היה גמור, הרבה זמן לא פנה אליי מישהו כל כך מיואש. למרות שכבר סיימתי את שעות העבודה החלטתי שאני עושה הכל כדי לאתר את המחשב שלו. התקשרתי לתחנת בנימינה בהתאם למסלול של הרכבת, והמחשב לא היה שם. התחלתי לעשות טלפונים עד שהגעתי לתחנת מוצקין. שם אמרו לי שאחד הנוסעים מצא את המחשב והוריד אותו שם. התקשרתי לבחור ועידכנתי אותו שמצאתי את המחשב ושבבוקר אנחנו ניסע במיוחד להביא לו אותו כדי שיספיק להגיש את הדוקטורט. על הבוקר, כשהגעתי לתחנה, הבחור חיכה לי קורן משמחה כדי להגיד תודה".
בזמן שאנחנו מדברים, מתקשר ליצחק שטרית, מנהל המחלקה, בחור בשם אלעזר. הוא כבר שמור לו בזיכרון בסלולרי כאילו היה אחד מחבריו הקרובים. יצחק עונה לשיחה ואנחנו מקשיבים. "היי יצחק, זה שוב אני. זוכר שאיבדתי לפני שבוע את הקורקינט שלי והחזרתם לי אותו? אז עכשיו איבדתי אותו שוב". "אל תדאג", מרגיע אותו יצחק, "הקורקינט שלך נמצא ברחובות".
איך קורה שאתה מאבד את הקורקינט כל פעם? אנחנו מצטרפים לשיחה עם אלעזר בירו (34), מורה במקצועו. "זה שנים של אימונים", הוא צוחק ואיתו כל צוות המחלקה שמאזין לשיחה. "אני גר בנהריה והעבודה שלי בתל־אביב. יש לי שלושה ילדים, כשאחד מהם בן שנה. זה שילוב של משימות החיים יחד עם זה שאני מעופף. הפעם שכחתי אותו כי לקוחה חשובה התקשרה אליי בדיוק כשבאתי לצאת מהרכבת. שמחתי לראות את הטלפון ממנה שפשוט ירדתי מהרכבת בהתלהבות והקורקינט נשאר מאחור. אני נמצא לחבר'ה של הרכבת בחיוג המקוצר".
למה לדעתך אנשים שוכחים כל כך הרבה דברים ברכבת?
"זה בעיקר הפלאפונים והלחץ מהעבודה", אומר יצחק. "אני איש טכנולוגיות ולדעתי הדבר היחיד שיכול לפתור את הבעיה, זה איזה פטנט מיוחד. אנחנו בטוח לא נצליח להשתנות ונמשיך לאבד דברים ברכבת".
אז עד שאלעזר ימציא פטנט שיעזור לכולנו לא לשכוח חפצים, רכבת ישראל יוצאת בקמפיין לאיתור הפריטים האבודים שלכם. איך זה קורה? אם איבדתם משהו ברכבת, אתם יכולים להעלות פנייה בדף של מחלקת האבידות והמציאות באתר הרכבת, לתאר באופן כמה שיותר מדויק את החפץ שאבד, ולהשאיר את הפרטים האישיים שלכם. "40 אחוז מהחפצים שאובדים ברכבת מוחזרים לבעלים שלהם", אומר שטרית. "ואל תתבאסו, אם לא תמצאו אותם הם יגיעו לעמותות ולאנשים נזקקים ולפחות תתנחמו בכך שעשיתם מצווה בעקיפין".
לשכוח זה אנושי
פרופ' איריס מנור, מנהלת מרפאת קשב, מסבירה מה עובר — או יותר נכון, מה לא עובר — בראש של בן אדם שעולה לרכבת עם קורקינט ויורד בלעדיהם | ענת לב־אדלר
הפסיכיאטרית פרופ' איריס מנור, מנהלת מרפאת הקשב בבית החולים גהה, מגלה סלחנות לא מפתיעה כלפי השכחנים באשר הם. "שכחה של חפצים חשובים, של סכומי כסף, וגם לשכוח לרדת בתחנה — כל אלה יכולים לקרות כתוצאה מעייפות, מכך שאדם טרוד במחשבות, שקוע בשיחה שמסיחה את דעתו, מודאג לקראת פגישה חשובה, מתמודד עם משבר או עם לחץ והמחשבות נודדות".
פרופ' מנור, שהיא גם יו"ר החברה להפרעת קשב של ההסתדרות הרפואית, מספרת שכבר יצא לה לטפל באנשים שירדו לטיול עם הכלב וגילו פתאום שהם מסתובבים ברחוב בלעדיו, עד שהם עולים הביתה מיואשים ומגלים לשמחתם שהם אמנם ירדו לטיול עם הכלב אבל שכחו לקחת איתם, ובכן, את הכלב. לאותה קטגוריה אפשר לשייך גם את הילדים שהולכים לבית הספר ומגלים בכניסה לכיתה ששכחו את הילקוט בבית, או את מי שמחפשים שעות את המשקפיים ומגלים שהשאירו אותם במקרר וכן גם את אלה שעולים לרכבת עם קורקינט או עם גיטרה חשמלית ויורדים בלעדיהם.
ואת יכולה להסביר איך פועל המנגנון הזה של השכחה?
"זהו מנגנון ביולוגי. המוח שלנו עובד כמו אינטנרט, כלומר במתווה של רשתות שמתקשרות זו עם זו. כאשר יש הסחת דעת, סימן שקיים ליקוי והרשת עובדת בצורה לא יעילה. התחלתי לחשוב על משהו ואני עוברת למשהו אחר, ומדלגת לעניין שלישי וכך קופצת ממשימה למשימה והמחשבות נודדות ואני שוכחת עם מה עליתי לרכבת. אבל יש גם שכחה שנובעת מהתנהלות אימפולסיבית שיש בה ליקוי מבחינת יכולת התכנון, כלומר, שפתאום אני מבחינה ש'אוי, הגענו לתחנה', ואז אני ממהרת לאסוף את החפצים שלי ושוכחת פריט או שניים וכבר ירדתי והרכבת המשיכה לנסוע עם התיק שלי או עם הכובע שלי או עם הקורקינט שלי".
אז איך מכוונים את האנטנות?
"מילת המפתח היא מודעות. אם אני מודעת לכך שיש לי נטייה להיות מוסחת באופן אימפולסיבי, אז אני צריכה לתכנן את הצעדים שלי בצורה מבוקרת. כך למשל, לא להתחיל שיחה בטלפון כשאני יודעת שתכף אני צריכה לרדת מהרכבת. הוצאת את הארנק כדי לשלם? אל תניחי אותו לידך על המושב אלא החזירי תמיד לתיק ואז הפעולה הופכת להרגל".
אנחנו שוכחים יותר בגלל הסלולרים והרשתות החברתיות?
"זו סתם אמונה תפלה. אין שום קשר בין הסחות דעת ושכחה לבין מסכים".
הדברים שאנשים שוכחים:
