"הייתי שמחה להיות שחורה כמו אמא"
כשהסטוריז המאוהבים של הרקדנית איב בראונשטיין ובן זוגה הזמר סטפן לגר חורכים את האינסטגרם, זה הזמן לשיעור היסטוריה קצר על שורשיה של איב, בת לאמא ממוצא אפריקאי ואב ממוצא רומני, ונכדה לסבא מגאנה וסבתא ניצולת שואה, שבסיפוריהם יש הרבה פולקלור צבעוני, אבל גם לא מעט גילויי גזענות
לרקדנית איב בראונשטיין יש עור לבן ועיניים כחולות, ושורשים בכל מיני צבעים. "כן", היא מודה, "אומרים לי שאני יפה, שיש בי משהו אקזוטי, וכשעולה שאלה ישירה אני גאה לספר מי אני".
מי את?
"אני בת תערובת, אמא שלי חצי כושית".
מותר בכלל להשתמש במילה הזו?
"האמת? אני כבר לא יודעת באיזה מונח צריך להשתמש בימינו כדי לצאת בסדר עם כולם. סבתא שלי מגרמניה, אשכנזייה, וסבא שלי מגאנה. על אמא שלי אי־אפשר שלא לזהות את החצי הכושי, זה הכי בולט כשהיא נוסעת לתחנה המרכזית הישנה ‑ שבה, אגב, פונים אליה באמהרית כי חושבים שהיא אתיופית ‑ וחוזרת הביתה עם ארבעה קילו תוספות שיער, שמהן היא קולעת את השיער שלה לצמות. אצלי, כנכדתו של סבא אפריקאי, וגם בזכות הגנים שירשתי מאבא שלי, שהוא בכלל ממוצא רומני ‑ זה בולט הרבה פחות".
לשמחתך?
"להפך. אילו יכולתי לשנות את צבע עורי הייתי שמחה להיות שחורה כמו אמא. גם כדי להיות דומה לאמא שלי וגם בגלל שאני אוהבת את הצבע הזה. לאחותי הקטנה יש אוסף של בובות וכולן שחורות או מאוד כהות. זו לא אשמתי שהמילים 'כושי' או 'שחור' קיבלו משמעות שלילית בישראל, כמו שקרה בכל העולם. אין מקום שלא שוררת בו גזענות, ההבדל הוא ברמות העוצמה שבה אנשים מעזים לבטא את מה שהם חושבים".
את חווית גזענות?
"אף פעם לא, ודווקא מפני שאני משתייכת לקבוצת 'השווים' כואב לי נורא להיות עדה לגזענות הישראלית כלפי כל מי שנראה קצת שונה. מה, האישיות של האדם נקבעת לפי המבנה של עיניו? האיי־קיו שלו נמדד לפי צורת השיער? בעיניי, זה לא שוני, זה ייחוד".
מי שהבחין בייחוד שלה הוא הזמר סטפן לגר ("קומסי קומסה"), שנולד בבת־ים להורים שעבדו בשגרירות ניגריה בישראל וכיום משרת בצבא. סיפור האהבה שלהם מתנהל כבר שנתיים מתחת לרדאר ונחשף רק לאחרונה כשהוא, ביוזמתו, העלה את תמונותיהם המשותפות לסטורי שלו. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמישהו יחשוד שאני תופסת טרמפ על סטפן כדי לקדם את הקריירה שלי", אומרת בראונשטיין (22), תושבת גבעתיים.
איך הכרתם?
"בחזרות לפסטיגל. אני רקדתי וסטפן שר את 'סטאפ־פאן', הלהיט הראשון שלו. הוא זיהה מיד שיש בי משהו מעורב, שאני 'אחת משלהם'. התחלנו כידידים מאוד־מאוד טובים ועם הזמן הידידות הפכה לאהבה".
להתפתח ולצמוח
"הוריו של סטפן מטוגו", מעירה איילה מרסרווד, אמה, "אבל סבתא שלו מגאנה. טוגו וגאנה זה כמו גבעתיים/ רמת־גן, אותה תרבות, אותה נשמה. ברור שקיבלתי אותו בשמחה רבה. אני גאה לשמוע את איב מדברת בגנות הגזענות מפני שאני, בניגוד אליה, אכלתי אותה חזק. כשהייתי בת גילה קראו לי 'נמלה' בגלל שהייתי קטנה, שחורה ועובדת חרוצה".
איילה (50) בנתה את עצמה במו ידיה וכבר אין בה זכר לילדה שהסביבה גרמה לה להרגיש נחותה. חדר העבודה שלה עמוס בתעודות ‑ תואר ראשון ביהדות ותואר שני בטיפול באמנות חזותית. כיום היא מטפלת באמנות, מנחת הורים ונוער למניעת השימוש בסמים ובאלכוהול ("הגעתי לתחום הטיפולי מהמקום של המטפל הפצוע, הבנתי שהייעוד שלי הוא לסייע לאנשים להבין שבכל שלב בחיים אפשר להתפתח ולצמוח") על הקירות תלויים ציורים שלה, כולם באווירת אפריקה, ובשעות הפנאי הנדירות היא ממשיכה לעצב שמלות כלה.
בקומה שמתחת לדירתה של איילה מתגוררת אמה, סבתה של איב. "אמא שלי, זהבית, בלונדינית עם עיניים כחולות, היא בת לניצולי שואה שעלו מגרמניה", מגוללת איילה את אילן היוחסין המשפחתי. "לפני 55 שנה, כשאמי הייתה סטודנטית לפסיכולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטת בר־אילן, היא הכירה את פיליפ מרסרווד שהגיע ארצה עם דודו, שהיה שגריר גאנה הראשון בישראל עם תחילת היחסים הבינלאומיים עם העולם השלישי. קצת לפני מלחמת ששת הימים, כשהמשלחת הדיפלומטית חזרה לגאנה, פיליפ החליט להישאר כאן, היה השחור הראשון שהתגייס לצה"ל, ואחרי שירותו כחובש קרבי נרשם ללימודי קרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. בזכות הקשר עם אמי הוא נטש את הנצרות ועבר תהליך גיור ברבנות בתל־אביב. עד היום הוא שומר מצוות וחובש כיפה".
הסביבה, לדבריה, לא קיבלה בעין יפה את הרומן בין הסטודנטית הבלונדינית לסטודנט האפריקאי. "היו שהרימו גבה והיו גם כאלה שנידו אותם מהמשפחה. אמא שלי סיפרה לי שרק כשהגיעה לאבא שלה עם התינוקת, אני, הקשר איתו חודש. גדלתי ביהוד ולא היה לי קל לגדול כבת לאב שחור. גדלתי עם רגשי נחיתות ודימוי עצמי נמוך רק בגלל אנשים בעלי דעות קדומות שלא מסוגלים להתרגל לדברים לא שגרתיים. כיום אני גאה מאוד בהורים שלי, שהלכו נגד הזרם ולא נכנעו לנורמות החברתיות. הם אלה שלימדו את החברה שלנו להיפתח".
הוריה נפרדו אחרי שהביאו לעולם את אחותה שירלי. "הם לא הסתדרו ביניהם והחליטו להיפרד יפה", מספרת איילה. "אמא המשיכה לעבוד באוניברסיטה כמזכירת ראש המחלקה ואבא, שלמד רפואה אבל לא סיים, עבר לירושלים ועבד כתועמלן רפואי. נסעתי לאבא על פי הסדרי הראייה שסוכמו בין הוריי, ומנישואיו השניים יש לי אח למחצה, שמעון, שממשיך את השושלת הדיפלומטית ומכהן כדובר שגרירות ישראל בצרפת".
רק בגיל ההתבגרות החלה איילה לזקוף את קומתה. "ההופעה החיצונית שלי, שעד אז הייתה בעוכריי, החלה למשוך מבטים. ברחוב הפכתי לאטרקציה ושוקי זיקרי הדגים תסרוקות על הראש שלי. במקביל ללימודים בתיכון מקיף יהוד עבדתי בפדיקור־מניקור וגם בשזירת פרחים. אחרי השירות הצבאי בשלישות התחלתי ללכת לאודישנים, חלמתי להיות שחקנית, וגרי בילו, מנהל בית צבי דאז, היה הראשון שאמר לי, 'חבל על הזמן שלך, זה לא משנה כמה את מוכשרת, תוכלי לשחק רק בתור משרתת כושית, וכמה תפקידים כאלה יש בתיאטרון הישראלי?' הוא היה גם זה שייעץ לי ללכת לכיוון של עיצוב אופנה".
היא שמעה בעצתו רק אחרי שהמריאה לביקור שורשים בגאנה. "המשפחה של אבי קיבלה אותי נפלא, אבל אני לא יכולה לומר שהרגשתי שם בבית מפני שמצאתי את עצמי בעולם אחר. כיום אני מזדהה עם ילדי המהגרים שנולדו בישראל ומתחננים להישאר בה מפני שהם לא מכירים אורח חיים שונה. כשחזרתי ארצה למדתי יהדות ויידיש והכרתי את התקליטן לוי בראונשטיין, שנחשב אז למלך חיי הלילה של תל־אביב. הצטרפתי ללהקה שלו כרקדנית וכמעצבת תלבושות ויצאתי איתם להופעות".
איך משפחתו קיבלה אותך?
"נפלא. לוי סיפר להוריו שאני ערבוב של גאנה וגרמניה ובפעם הראשונה שאמא שלו פגשה אותי היא אמרה, 'את לא כזאת שחורה'. במשך כל ההיריון עם איב הטרידה אותי השאלה מה ייצא מהשילוב בינו לביני. רציתי שבתי הבכורה תצא שחורה כמוני. כשאיב נולדה קראנו לה פטרה, עד שאבא של בעלי העיר לי שזה שם נוצרי. בגיל חודש שיניתי את שמה לאיביה, רציתי שם תנ"כי, אבל לא בעברית, ובהמשך זה קוצר לאיב. כשהיא הייתה בת שנתיים נפרדנו, מפני שהוא המשיך בחיי הלילה ואילו אני כבר לא רציתי לרקוד בלילות, וזה יצר בינינו פערים. אבל עד היום אנחנו חברים ממש טובים והוא מוזמן אלינו לארוחות חג".
מכל הצבעים
איב, בניגוד לאמה, מעולם לא חוותה אפליה. "גדלתי בבית רב־תרבותי, בכל יום שישי אמא פותחת שולחן לאורחים מכל העדות ומכל הצבעים, וכולם חובשים כיפות ואומרים, 'אמן' בקידוש. כילדה, חשבתי שקרובי משפחתי מצד סבא הם כהי עור בגלל שאכלו הרבה שוקולד וניסיתי לאכול ממנו כמויות, אבל הצבע שלי לא השתנה. תמיד שאלו אותי אם אמא היא המטפלת שלי ושאלו אותה כמה היא לוקחת לשעה".
לדבריה, בבתי הספר בגבעתיים, שמעוני ותלמה ילין, "לא היה אף שחור, אפילו לא אתיופי, ואמא שלי הייתה המיוחדת היחידה. כשאמא בלי צמות חושבים שהיא תימנייה או ברזילאית, וכשהיא עם צמות שואלים אותי אם היא אתיופית. לגאנה עוד לא הגעתי, זה החלום שלי, אבל אחיות של סבא שלי ביקרו כאן בשנה האחרונה ולימדו אותי לדבר בניב שלהן ‑ פאנטי. באירועים חגיגיים אני גאה ללבוש את ה'קנטה', הבגד המסורתי שדוד של סבא שלי, שגריר גאנה, נהג ללבוש".
כשהייתה בת שלוש החלה איב לרקוד בחוג ב"בת דור". "אמא רשמה אותי למיליון חוגים ‑ גיטרה, פסנתר, אורגן, ציור, קיבלתי מדליות בחוג לגלגיליות ובנבחרת הכדורסל, המון דברים עניינו אותי, אבל הריקוד תמיד היה במקום הראשון. הוא מאפשר לי להביע את עצמי מפני שהוא בא מהרגש. בעזרת סרטונים באינטרנט גם למדתי ריקוד אפריקאי, זו טכניקה שונה. בבלט קלאסי עובדים על קווים נקיים, ובריקוד אפריקאי זה להפך, עובדים על שבירות של הגוף, גרוב וביטים, זו שפה שלמה של תנועות".
במגמת המחול היא הרחיבה גם לימודי ביולוגיה ("בעקבות 'האנטומיה של גריי' חשבתי שאהיה רופאה"), ובצבא הוענק לה מעמד של רקדנית מצטיינת והיא המשיכה לרקוד במקביל לשירות בחיל האוויר. דקה אחרי השחרור היא השתבצה בתעשיית הבידור והצטרפה גם לקבוצת המעודדות של מכבי תל־אביב בכדורסל. בימים אלה היא שקועה בחזרות לפסטיגל, לומדת משחק מול מצלמה ומחפשת סוכן שיזניק אותה אל על.
מפריע לך שסטפן לא יהודי?
"ממש לא. בגילנו אנחנו עוד לא חושבים על חתונה וילדים".
מה שבטוח זה שאת השמלה תעצב לה אמה, שמנהלת כבר 20 שנה סטודיו לשמלות כלה הנקרא "איב". בתה הבכורה דיגמנה בילדותה שמלות של שושבינה ומאז מצטלמת לכל הקטלוגים שלה. בבית גרים גם שני אחיה למחצה – סאן (15) שמתחיל את דרכו כזמר ולורן (8) שמנגנת בכינור. "כשנולד הבן, קראתי לו סאן כשמה של חברתי הסינית האהובה", מחייכת איילה, "וכשנולדה הקטנה, שני הילדים הגדולים לחצו עליי לקרוא לה לורן. ככה יצא שאנחנו חיים עם המעצב איב סאן לורן".
לפנייה לכתב/ת 
