הראיון של ח"כ איימן עודה לנחום ברנע בעיתון זה יצר נחשול, שבכוחו להגדיר מחדש את מערכת הבחירות. כצפוי, הצהרתו של יו"ר הרשימה המשותפת בדבר נכונות להצטרף לקואליציה הובילה את הליכוד וראש הממשלה לשחרר סדרה של איומים, על האסון הנורא שיתרגש עלינו. נתן אשל, מקורבו של נתניהו ופובליציסט לענייני שילוב ערבים בשלטון, ודאי מכין סדרה של מאמרים נוקבים בתגובה.

בנקודה זו נישאו העיניים לבני גנץ ומפלגתו, שמא הם ישברו את הרצף שהתחיל ב"זועביז" של יאיר לפיד ונמשך בפטרונות ובהתעלמות מהציבור הערבי (סליחה, "לא יהודי") בבחירות הקודמות. אלא שאז שוחרר סרטון שכולו היגעלות וסלידה מהייצוג של 20 אחוז מאזרחי המדינה, ללא הבדל בין בל"ד לחד"ש, רע"מ ותע"ל. הקליפ התיימר להראות איך נתניהו והליכוד הם אלה שמעיזים לתכנן תוכניות ולתכסס תכסיסים עם הח"כים הערבים, והקריאה של אשל לשלב ערבים בהנהגה היא משהו להתבייש בו. וזאת נקראת "אלטרנטיבה".

אם כן, בכחול לבן נפלו בדיוק למלכודת שטמנו להם בליכוד. מילא הדיכאון לאור הנימה הגזענית וקוצר הראות ההיסטורי; גם מבחינה פוליטית־שיווקית, מה שאולי נדמה כתגובה מהירה וחדה הוא בעצם כניעה לשיח ולאג'נדה שעלולים לפגוע עוד יותר באחוזי הצבעה בציבור הערבי, ובלעדיהם אין לכחול לבן סיכוי למהפך. אם כן, לאחר שהצליח לא להצטיין בהעברת מסרים, בהופעה כריזמטית ובשינון שמות, בני גנץ מוכיח שגם מתמטיקה פשוטה הוא לא מבין.