"גיליתי במוזיאון את התמונה המשפחתית שלי וכמעט התעלפתי"

הסופרת שפרה הורן נכנסה בשבוע שעבר לאתר של מוזיאון ישראל ובעודה משוטטת בין הדפים, הלב שלה החסיר פעימה. תחת הכותרת "שתי נשים, שמלה ומחברת — סיפורה של משפחה בוכרית", הופיע תצלום משפחתי ישן, שהוא העתק מהתמונה המשפחתית שתלויה בחדר העבודה שלה, בביתה שבשכונת מלחה הישנה.

שש דמויות הונצחו בתצלום הזה: חפציבה בביוף, שהייתה הסבתא רבתא שלה, בעלה חנניה בביוף, שהיה הסבא רבא שלה ולצידם ישועה רחמים, אמה של הסבתא רבתא שלה. לפניהם עמדו שלוש ילדות שגם אותן היא זיהתה ממבט ראשון. הילדה שבמרכז היא שפרה כהן־אהרונוב, סבתה.

הצילום המשפחתי מבוכרה: סבתא רבתא חפציבה בביוף, בעלה חנניה בביוף, וישועה רחמים, אמה של חפציבה. הילדה במרכז היא שפרה כהן־אהרונוב, סבתה של הורן

"כשנולדתי הייתי חימש, הנינה של סבתא ישועה רחמים", מספרת הורן בהתרגשות, ומוסיפה שהמילה חימש לא מופיעה בתנ"ך משום שבאותם ימים רחוקים, שאופיינו בתוחלת חיים קצרה, לא היו נינים. "הייתי החמישית בשושלת הנשית ואני זוכרת את סבתא ישועה היפה, שנהגה לקלוע את שיערה לאינספור צמות דקיקות. זה היה מראה מוזר, מי חלם אז על הצמות של בו דרק? היא נפטרה בגיל 104, כשהייתי כבת חמש".

בתה, חפציבה בביוף, הסבתא רבתא של הורן, התגוררה בווילה קטנה בשכונת גאולה בירושלים. "היא תרמה את הווילה לבחורי ישיבה וכשהלכה לעולמה, בגיל 100, אולי קצת יותר, הם השליכו את תכולת הבית לרחוב. מיהרתי לשם עם בני גלעד (שאף הוא חימש, הנין של סבתא חפציבה), הזעקתי משאית קטנה משער יפו, העמסתי את החפצים שנזרקו והבאתי אותם לביתי. גם מפני שאני אדם נוסטלגי וגם מפני שאהבתי מאוד את סבתא חפציבה. מאז, לא עבר יום מבלי שהתבוננתי בתמונה הזו, שצולמה בחתונה. אלה אבות אבותיי".

מכאן נובע שאת בוכרית?

"רוב חיי הייתי בטוחה שאני רבע בוכרית, מצד אמי. לפני עשור הערוץ הראשון קנה מה־BBC את הזכויות לסדרה 'מי אתה חושב שאתה?' ושישה אנשים נבחרו לצאת למסע שורשים, ביניהם אני. במסע הזה נחשפו גילויים שהשאירו אותי ואת משפחתי בפה פעור. התברר שאילן היוחסין שלנו מתחיל ברבי משה בן מימון, הרמב"ם, הוא האבא הגדול של המשפחה, ואחד מצאצאיו היה יוסף ממן שהשתקע בצפת והפך לגדול בתורה. ב־1752 הוא נשלח לבוכרה, לסייע לקהילה היהודית שהחלה להתבולל, ולאור מצבה הירוד החליט להישאר בה. הוא הפך לראש הקהילה, הנין שלו תירגם את התנ"ך לטאג'יקית, שהייתה השפה של יהודי בוכרה, וגם את 'אהבת ציון' של מאפו, הרומן העברי הראשון, שבזכותו החלה עליית יהודים מבוכרה. כך נודע לי שהשורשים שלי הם, בעצם, ממגורשי ספרד".

ומה למדת על סבתא רבתא חפציבה?

"שהיא לא ליקקה דבש. בעלה, חנניה, שאותו לא היכרתי, גויס בכפייה לצבא הטורקי, על אף שהמשפחה שילמה הרבה זהב כדי לשחרר אותו, ונהרג במלחמת העולם הראשונה. כשהתאלמנה, ומטה לחמה נשבר, היא התחילה לכבס את המדים של קצין בריטי מצבא אלנבי, שנתקל באקראי בבנותיה ושאל אותן על כובסת. מה שהחל כפגישה מקרית הפך עם הזמן למכבסה פעילה. אחת משלוש בנותיה, שפרה, שהיא סבתי, הופקדה על החזרת המדים הנקיים לחיילים. סבתי שפרה סיפרה לי שכשאמה, חפציבה, מצאה מטבעות כסף בכיסי המדים היא החזירה אותם לבעליהם, והם גמלו לה טובה תחת טובה".

איך?

"חפציבה, למרות קשיי הפרנסה, ועל אף שהיה עליה לכלכל חמישה ילדים וגם את הוריה ומחותניה, הכירה בחשיבות החינוך וההשכלה. היא רשמה את שלוש בנותיה לבית הספר אוולינה דה־רושטילד, ולא נותר לה כסף למחברות. החיילים של צבא אלנבי נתנו לילדות את המחברות שלהם, שהכילו פקודות יום ומפות".

ומה באשר לדמותה של רבקה, אחותה של שפרה שגם מונצחת בצילום? היא נטשה את ספסל הלימודים בגיל 14, אולצה להתחתן עם שמואל אהרונוף, סוחר שטיחים אמיד שהיה מבוגר ממנה ב־15 שנה, אלמן ואב לשני בנים, לימים הם עקרו ללונדון, ובעקבותיה, גם סבתא שפרה, עברה לממלכה הבריטית, מסבירה הורן. "כשהייתי בת 20 ועמדתי להתחתן, הגיעה מלונדון שמלת מרובת שכבות ותחרות שתפרה סבתא שפרה, שהייתה תופרת מחוננת, כמו אמה חפציבה. סירבתי ללבוש אותה מתחת לחופה, היא נראתה לי מוגזמת, וסבתא שפרה, במשך יממה אחת, תפרה לי שמלה אחרת, פשוטה ויפה, שעברה מיד ליד בין כל החברות שלי עד שנעלמה".

ואת נקראת שפרה על שם סבתך?

"לא. כשנולדתי נקראתי סשה־אלכסנדרה, על שם סבתי האשכנזייה שנהרגה בשואה. כשבן־גוריון דרש לעברת את השמות הפכתי, למגינת לבי, לשפרה, שבמקרה היה גם שמה של סבתי הספרדייה".

ספרה של הורן, "ארבע אמהות", נכתב בהשראת ארבע הנשים שבמשפחתה. "סבתא ישועה, שילדה את חפציבה ובעת הלידה נקרעה. היא הכריחה את בעלה לתת לה גט, מפני שהוא לא יכול היה לקיים איתה יחסי אישות, וגידלה את בתה היחידה לבדה. גם חפציבה חייתה ללא גבר מפני שאחרי חמישה ילדים הוא נהרג במלחמה. סבתא שלי, שפרה, התחתנה עם יהודה כהן אהרונוב, אבל אלה היו נישואים בשלט רחוק מפני שהיא הייתה בירושלים והוא בלונדון. והאישה הרביעית היא אמי, שחייתה עם אבי עד למותו.

ואיך הצילום מהחתונה התגלגל למוזיאון ישראל?

"ידעתי שקיים עותק של התמונה המקורית. לפני שנים התקיימה בבית התפוצות תערוכה על יהודי בוכרה והתמונה הזו הוצגה בה על קיר שלם, יחד עם הפרוכת שחפציבה רקמה לזכר בעלה שנהרג. בנותיה של דודה רבקה אהרונוף העבירו אותה למוזיאון ועבורי היא בגדר אוצר מפני שבימים אלה אני כותבת ספר ששמו הזמני הוא 'בנות ירושלים'. במרכז הספר עומדת סופרת ששמה אלכסנדרה, כשמי המקורי, שעורכת תחקיר על השושלת המשפחתית שלה בעודה יושבת בחדר אירוח במשכנות שאננים ומתבוננת בנוף שראו אבות אבותיה".

אנחנו הרי כבר יודעים שאין דבר כזה מקרה, ושהמשמעות היא ה' רקם. אבל כמה טוב שיש כאלה סיפורים שמזכירים לנו.