אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הוא מתקופת הממשל הצבאי. אני לא יודע כמה מהקוראים היום בכלל יודעים שהיה דבר כזה, אבל עד לפני 1966 לאזרחי ישראל הערבים היה אסור לנסוע לאן שהם רוצים, למשל. אני זוכר שהיה צריך לקחת אותי לרופא, אבל אבא שלי לא הצליח לקבל אישור יציאה מהכפר במשך שבוע שלם, עד שהצלחנו לארגן אישור בפרוטקציה. האם מצבנו היום טוב יותר? אבא שלי הסתפק אז במנורת חשמל אחת בבית ואמר תודה. אני לא יכולתי להסתפק בזה, וגם בניי לא הסתפקו במה שהדור שלי השיג. בעבר שמחנו שנתנו לנו להשתתף בבחירות הדמוקרטיות. כעת, אזרחי ישראל הערבים מוכנים לשלב הבא ‑ לקחת חלק בקבלת ההחלטות.

ההצהרה של איימן עודה בראיון ב"ידיעות אחרונות", לפיה הוא נכון להצטרף לממשלת מרכז־שמאל, הייתה צעד מנהיגותי יוצא דופן. סוף־סוף קם לנו מנהיג שמבטא בצורה אותנטית את רחשי הלב של חלק גדול ‑ והולך וגדל ‑ בחברה הערבית. הערבים רוצים, מוכנים ויכולים להשתלב בצורה מלאה בחברה. אני לא אומר זאת רק על סמך השיחות בבתי הקפה. במחקר האחרון של גבעת חביבה ראינו כי 46% מהערבים מאמינים ודורשים חברה משותפת, שתתבסס על שוויון אמיתי בין יהודים לערבים. עם זאת, למעלה מ־70% מאיתנו לא חושבים שנציגינו הפוליטיים מקדמים את החזון הזה בכלל או באופן מספק.

אחת הבעיות הפוליטיות הקשות, שבמידה רבה מקבעות את מעמדה המופלה לרעה של החברה הערבית בישראל, היא שיעור ההשתתפות הנמוך בהצבעה. בבחירות האחרונות שיעור ההצבעה בחברה הערבית היה נמוך מ־50%. אזרחים רבים, במיוחד הצעירים, איבדו עניין במערכת שהם לא מרגישים חלק ממנה. אחת הסיבות לכך שאינם מרגישים חלק היא שהמנהיגים מצהירים מראש שאין להם כוונה לקחת אחריות ולנסות להיכנס לקואליציה כלשהי.

מובן שיש גם בעיה פנימית בנושא הזה, בעיקר מכיוון מפלגת בל"ד, שמייצגת את הפלג הרדיקלי יותר בחברה הערבית. זו אופוזיציה משמעותית לאיימן עודה. הוא ידע שהתגובות לאמירה שלו יהיו סוערות, לעיתים אפילו זועמות, אבל הוא היה מוכן לשלם את המחיר ולא נרתע. זו מנהיגות: להגיד ולעשות את הדבר הנכון, לא רק את מה שנוח. לא מפתיע גם שהפוליטיקאים ממה שמכונה "המרכז" התנערו ממנו. למרות שאין להם ממשלה ללא המפלגות הערביות, הפוליטיקאים החלולים עדיין מעדיפים להתרחק מכל זיהוי עם "הערבים", פן יואשמו חלילה בשמאלנות.

ואכן, המשימה הזו עומדת על כתפיו של מה שנותר מהשמאל הישראלי. הרימו את הכפפה שאיימן הטיל. אין קיום בשלום, שגשוג, ביטחון, דמוקרטיה ושכנות טובה בישראל ללא חברה משותפת. אין חברה משותפת ללא שילוב אזרחי ישראל הערבים גם במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. אדרבה, עם הכוח תבוא גם אחריות גדולה ותחושת שייכות של האזרחים למדינתם. מנהיגים נמדדים בשעות מבחן כאלו. איימן עודה עשה את הצעד הראשון. האם יימצא האומץ גם בצד היהודי? √

הכותב הוא מנהל המרכז היהודי־ערבי לשלום בגבעת חביבה