בין נינה סימון לטינה טרנר

גילוי נאות – אני לא חסידה גדולה של פלמנקו. בעיניי זאת מוזיקה שנעה על הציר של בכיינות וזעם בלתי נשלט. תוסיפו לזה את רקיעות הרגליים של הרקדנים, והרי לכם מלודרמה ספרדית מוגזמת. אבל קונצ'ה בויקה היא לא פלמנקו. "זמרת פלמנקו־פיוז'ן" קוראים לה אנשי המקצוע, ואחרים יכולים פשוט לקרוא לה "זמרת נפלאה". בויקה כבר זכתה לשתף פעולה עם מוזיקאים מכל הזרמים, מצ'וצ'ו ואלדס הקובני צ'יק קוריאה ופאט מת'יני ועד שארל אזנבור, סיל וקרלוס סנטנה, שאמר עליה שכששומעים אותה שרה שומעים את נינה סימון, טינה טרנר וארתה פרנקלין ביחד.

לפסטיבל הג'אז באילת שנפתח ביום ראשון, היא הגיעה חמושה בהרכב על טהרת הנשיות, עם פסנתרנית קוריאנית, סקסופוניסטית מארצות־הברית ומתופפת קובנית, שכל אחת בתורה הראתה את יכולותיה המרובות בקטעי סולו מרשימים, כשבויקה על כל הנוכחות הבימתית הענקית שלה מצליחה להצניע את עצמה כדי לתת להן מקום להתבטא.

"איי אם א פאקינג האפי פרסון", היא אומרת לקהל, והשירים שלה, גם כשהם עוסקים באהבות נכזבות, קשיי החיים וגברים בוגדניים, יש בהם עוצמה של אישה שלא נותנת לחיים להרוס לה את המצברוח. והיא צוחקת המון. צחוק חם, צרוד, עמוק, שמשובץ בין רגעים ארוכים של דיבור אל הקהל, שבו היא מספרת בין השירים על עצמה, ועל האנשים שלהם היא מקדישה את השירים.

אחרי ששרה בספרדית, אנגלית ופורטוגזית, היא מבטיחה שבפעם הבאה היא תשלב גם עברית במופע. במשך למעלה משעה בויקה מראה לנו שהיא שולטת בכל הז'אנרים. מאלתור וסקאטינג של ג'אז קלאסי, דרך אפרו־ביט, ראגיי, בלוז ו־Fאנק. וכן, היה גם פלמנקו. אבל מי אני שאתלונן.

ציון: 4 כוכבים