זיכרונות ילדות? ברשימה של פרח רסלאן יש כמה יוצאי דופן, למשל כשהלימודים מתבטלים בגלל קרבות בסביבה. צה"ל וחיזבאללה נכנסו לעוד יום של כתישה? הולכים הביתה! "וכילד אתה שמח על זה, אין בית ספר - זה מה שחשוב", היא נזכרת. "אם אתה בבית ספר ומתחיל לשמוע בומים אתה יודע שיש משאית שתגיע לאסוף אותך הביתה כי יש יריות היום. זה גיל שאתה לא מפחד ורגיל ליריות, ואז הבית ספר מושבת עד שהמצב נרגע".
רסלאן בת ה־31 שהגיעה עם משפחתה לישראל בשנת 2006 היא מתמודדת חזקה בעונה 8 של 'מאסטר שף' בקשת 12. היא גדלה בדרום לבנון על רקע מה שנשמע כמו סרט אקשן אמריקאי משנות ה־80. למסך היא מביאה את האוכל שגדלה עליו עם הטוויסט הפרטי שלה. באולפן הסטרילי ריחות הבישול שלה מעלים זיכרונות ילדות נעימים וטעימים, אבל במציאות שבה גדלה ריחות הבישול התערבבו עם ריחות המלחמה.
חצר ביתה הייתה גם חצר המשחקים של צה"ל, צד"ל (צבא דרום לבנון), חיזבאללה וארגוני טרור פלסטיניים, מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון הם חלק מנוף ילדותה. "גדלתי ממש על הגבול. כמה קרוב? ממשגב־עם אתה יכול לראות את הבית שלנו בלבנון, שני קילומטרים משם נגיד. לכפר קוראים אל־עדייסה. אנחנו הולכים לראות את הבית משם לפעמים. כמה שנים אחרי שבאנו לארץ, אחותי התחתנה בלבנון, עלינו למשגב־עם עם משקפת וראינו אותה בשמלה לבנה, ואנשים רוקדים".
כיום רסלאן מתגוררת בקריית־שמונה - לצד משפחתה הרחבה ולא מעט משפחות צד"לניקים - עם בעלה ובתה בת הארבע. "היום זה חיים אחרים, הבת שלי כל הזמן בבית עם טלפון או טלוויזיה, היא לא בטבע. בילדות היינו משוחררים, הרבה בטבע, אבל תמיד בתוך הכפר. אנחנו שבעה ילדים, צמודים בגילאים, אי־אפשר היה לצאת מהכפר בתור ילד. היינו יוצאים להר, סביב הבית, אתה יודע שזו הסביבה שלך ולא מעבר, אתה לא תחצה את הכביש לצד השני".
הפסטורליות נקטעה מדי פעם בגלל מציאות אכזרית, סבתא של רסלאן חוותה זאת על בשרה. "סבתא שלי נפצעה כשיצאה להביא עשבים, היא עלתה על מוקש ליד הכפר. זה היה בשנות ה־80, ליד הגבול היו מוקשים ואתה לא יודע איפה בדיוק. היא יצאה ללקט, ניסתה להוציא עשבים עם סכין והסכין נגע במוקש והוא התפוצץ. נפצעה קשה, הפציעה שלה בפנים, הלכה לה הרגל והיא איבדה את הראייה".
אמא שלה גידלה את הילדים בבית, את אבא הם ראו פחות. "הוא היה איש מודיעין בצד"ל שהיה מגיע הביתה לעיתים רחוקות. גדלתי בבית שאבא ורוב החברים שלו והסביבה תמכו בצד"ל. תמיד היו מחלוקות בכפר, מי שהתנגד הודח מהכפר ומי שבלט ועשה פעילות נגד היה הולך לכלא. אבא שלי גדל במלחמת האזרחים בביירות, בגיל 15 נתנו לו נשק ובהמשך הוא מצא את עצמו רשמית בצד"ל. רצה אקשן, אני לא חושבת שהוא שאל, מה אני עושה עם עצמי בחיים. בהמשך, מי שהיה כבר בפנים וחי חיים טובים עם משכורת המשיך, כמו בעבודה של אדם רגיל".
איך קרה שאבא שלה, מוסלמי שיעי לבנוני, הפך חלק ממנגנון שנלחם לצד ישראל בארגונים מוסלמים לבנוניים? סיפור מורכב שקשור למלחמות האתניות האינסופיות בלבנון. "צד"ל הוקם כדי להגן על הבתים והאדמות של תושבי הדרום ממליציות שבאו לפתוח חזית עם ישראל. בהתחלה פלסטינים ובהמשך חיזבאללה. אנחנו שיעים, הכפרים שלנו היו בשלטון הנוצרים, וכדי שיהיה כוח גם לכפר שלנו, אבא שלי וגם אבא של עלי בעלי החליטו להצטרף. הארגונים הפלסטיניים היו שמים מרגמות ליד הבית, ומי שלא שיתף איתם פעולה באוכלוסייה המקומית - היו הורגים אותו. ישראל הייתה תוקפת בחזרה מאיפה שיצא ירי. זה היה או לשתף פעולה או לחטוף כל הזמן, אז הם שיתפו פעולה כדי לשמור על עצמם. הם היו בעד הדרום, לשמור אותו בשקט".
ישראל תקפה בדרום לבנון, מה היא הייתה בעיניהם?
"ישראל באה ונתנה סיוע בשיתוף אינטרסים, לא יותר מזה. לא שהיא אוהבת את צד"ל אלא שיתוף אינטרסים. גם אף פעם לא הסתכלנו על לבנון כמדינת אויב, היא הייתה המדינה שלנו".
את זוכרת את אבא כחייל בצד"ל?
"הרבה זמן הוא היה מחוץ לבית, נעלם פתאום. אמא דאגה לנו הרבה. משפחות של מי שהיה בצבא והחזיק נשק הרגישו שהיה איום מסוים. היו תקופות ארוכות שהיינו סגורים בבית ומסתכלים על ילדים משחקים ליד הבית, שאמא לא רצתה שנתערבב עם ילדים אחרים מהכפר".
אבא שלך נפצע במהלך השירות שלו.
"הוא נפצע שנתיים לפני הנסיגה של צה"ל. הודיעו שיש מחבל שאמור לפוצץ איזה מקום. חיפשו עליו מודיעין, וזה היה חלק מהעבודה של אבא שלי, להביא מידע. יום אחד שלחו לו קלטת מביירות, אמרו שזו קלטת שחושפת מי הבן־אדם הזה. הגיעה חבילה במונית. אמא קיבלה את זה מתחת לבית ורצתה לראות מה יש בפנים. היא הייתה בהיריון וכולנו היינו בבית ובנס היא לא פתחה את זה בבית. אבא לקח את זה למחנה שלהם בגדר הטובה, שם הוא פתח את זה ונפצע קשה. היו צריכים לבדוק את החבילה הזאת במחשב, ולא ברור למה הוא פתח את זה, יש מלא מידע חסר ואבא לא זוכר את הדקות האחרונות".
את זוכרת את היום הזה?
"כן. היינו בבית, עוד לא ידענו אבל הסביבה כבר ידעה. אתה רואה שכנים שיוצאים ומסתכלים על הבית שלנו, מבינים שיש משהו. עד שהגיע מישהו ואמר שאבא מת. זהו, נפצע ומת. מלא אנשים הגיעו, בוכים וצעקות, ואז אחרי כמה שעות פתאום הגיעה ידיעה שלקחו אותו במסוק מהגבול וטיפלו בו ואולי הוא עדיין חי. ואז הבנו שהוא באמת חי. הוא היה תקופה ארוכה בארץ בבית חולים, אמא באה לבקר אותו, עשו תורנות עם הדודים, ואחרי כמה חודשים חזר הביתה. חשבתי שהוא חי אז הוא יחזור כמו שהיה, מבחינתי חי זה אבא חוזר, אתה לא מבין שהוא חוזר אחרת".
והחיים השתנו.
"זה כבר אבא שלא נמצא. הוא חזר בלי רגל ופצוע מאוד קשה. אמא אמרה שאנחנו מעדיפים אותו במצב הקיים ולא את ההודעה שהוא נפטר. הוא קיים בבית, הנפש שלו בבית וזה מספיק לחזק אותנו".
× × ×
לישראל ששילמה בדם רב נדרשו 18 שנים להבין שאין לה יותר סיבה להחזיק חיילים מעבר לגבול. אהוד ברק נתן הבטחת בחירות ב־1999, ושנה לאחר מכן הוציא את צה"ל מהבוץ הלבנוני. הנסיגה, שהביאה לאנחת רווחה עבור כל אמא ואבא שבנם שירת בלבנון, הייתה מכה קטלנית לאנשי צבא הדרום שהתמוטט, ורבים מאנשיו ברחו לישראל בתוך כמה שעות. צד"ל נותר ככתם שלא יורד מההישג המדיני של ישראל. רסלאן הייתה אז בת 12, היא זוכרת היטב את יום הנסיגה.
"יום אחד אמרו, 'אתם חוזרים הביתה, יש יריות ובלגן'", היא מספרת. "המשאית באה לאסוף אותנו מבית ספר. מצאתי את כל המשפחה הקרובה שלנו בסלון, כולם חושבים מה הולך לקרות, אבא ואמא רצו שניכנס עם כל הצד"לניקים לישראל, המשפחה הקרובה ניסו לשכנע אותם שיישארו, 'לאן יש לכם ללכת? אתם עם שבעה ילדים, תישארו כאן'. שתי האחיות הקטנות שלי היו בכפר לידנו עם דודה שלי. תיכננו להצטרף אליה כדי להיכנס לארץ כי הבית שלהם היה קרוב למעבר הגבול. כבר היינו בדרך לשם ופתאום ההורים שלי החליטו לא ללכת. אבא לא רצה להשאיר את סבתא בכפר".
באמצע הדרך לישראל פשוט חזרתם הביתה?
"כן. ואז סבא הלך להביא את הבנות מהדודה. אחת חזרה ואחת נשארה אצל דודה. הן היו מאוד קשורות, היא הייתה בת שנה כשאבא נפצע, ואמא הייתה בהיריון אז לא היה מי שיטפל בה. דודה שלי - אחותו של אבא - לקחה אותה, ואחותי גדלה אצלה עד גיל ארבע. זו כבר נהייתה המשפחה שלה והיא נסעה איתם לישראל ואנחנו נשארנו בלבנון. אף אחד לא חשב שזה יהיה ארוך כזה, חשבנו שזה יהיה לתקופה של כמה ימים. הכל היה פתאומי, הייתה חוסר ודאות, לא הודיעו שביום הזה תהיה נסיגה. הרבה נכנסו לישראל בלי בגדים, עם כפכפים, ממש בריחה. אספו את הילדים מהבית ספר והלכו. ואם אתה לא נוסע אז זהו, אתה נשאר כאן. ואז היה יום שחסמו את הכבישים והגבולות ואין מעברים יותר. כשחזרנו לבית ספר גילינו שהרבה חברים שהיו לפני כבר אינם, עזבו והגיעו לארץ".
התאכזבתם שצה"ל יצא מלבנון?
"אנחנו באנו לארץ במועד אחר, שנת 2006, והטיפול בנו כבר היה שונה מהאלפים שהגיעו בשנת 2000. מי שעבר אז מספר על הנטישה של הבתים והכל, הם הגיעו בלי כלום, אולי רק כסף מזומן, השאירו הכל מאחור. היו תנאים לא טובים וטיפול בעייתי, הם לא היו מרוצים. חילקו אותם לפי דרגות - קצינים בכירים וחיילים רגילים, אבל גם חייל רגיל נטש את המשפחה שלו, גם אם אין לו דרגה. כיום יש אנשים שעדיין מבואסים על החיים שלהם וקשורים לאדמות ומרגישים ניתוק ובגידה מסוימת ויש אנשים שהמשיכו בדרכם ומרגישים ישראלים ושייכים לכל דבר".
תכף כבר 20 שנה לנסיגה, גם אהוד ברק חזר לחיינו.
"נראה לי שכל לבנוני שרואה את ברק חוזר 20 שנה אחורה. הרבה לבנונים לא שמחו מההחלטה הזאת שלו".
ב־2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. צה"ל כתש בדרום לבנון, איפה את היית?
"היינו פשוט בבית, תקופה מסוימת נשארנו בכפר. היו הפצצות, אבל מי שחי במלחמה רגיל לזה. גם אין לנו מקלטים, אז אין לאן לברוח. הפציצו בסביבת הכפר אבל לא בכפר, ואני לא יודעת אם ירו מתוך הכפר עצמו. יום אחד הבנו שצריכים לפנות את הבתים כי צה"ל הולך להיכנס לכפרים. המשפחה החליטה לברוח למקום בטוח. לקחנו בגדים ודברים חיוניים ונסענו שעתיים וחצי ככה להרים בצפון. ישנו שם בבניינים ששייכים לדרוזים, אפשר היה לישון שם, וזה היה רחוק מההפגזות".
ואחרי המלחמה חזרתם הביתה. מה ראית?
"אני זוכרת שבדרך הכל היה הרוס - גשרים, בורות. בכניסה לכפר אתה מריח ריח גופות, חומרי נפץ, ריח שהייתה כאן מלחמה כמו בסרטים. זה מצמרר ברמות. הרבה בתים בכפר ירדו על הרצפה. אח של אבא ואח של אמא - הבתים שלהם נהרסו במאה אחוז. אצלנו הבית נפגע בפנים, ראינו שם רסיסים וכדורים וירו מהמרפסת".
צה"ל או חיזבאללה?
"לא ברור. בבית של דוד שלי חפרו בורות בבית והם מצאו שאריות של מזון ישראלי - דבש, ריבה, גבינה וכאלה. הוא הביא לנו שאריות של במבה וקופסאות שימורים של צה"ל".
ואז החלטתם לעזוב ולעבור לישראל.
"ידענו שהולך לקרות משהו. הייתי בת 18, עלי - שאחרי זה הפך לבעלי - היה כבר בארץ. הוא הלך לסרוק את השטח לפני כדי לבדוק מאיפה כדאי להיכנס. הגענו לנקודה בין מטולה למארג'־עיון, הגבול היה עדיין פתוח אחרי מלחמת לבנון השנייה, עוד לא הייתה חומה או גדר, היו רק סלילים. הוא תיאם לנו שניכנס משם ונכנסנו. בלי כלום. הגענו לגבול והוא פתח לנו את השער, החיבוק הראשון שלי היה איתו. זה החלק השמח בסיפור".
הכרתם אבל לא הייתם זוג אז.
"נכון. הוא קרוב משפחה שלי, בלבנון גר בכפר ליד. כשהיינו קטנים סבתא תמיד אמרה 'יש חיבור, אתם תתחתנו'. סבתא כל הזמן ניסתה לשדך אותנו, ואז גדלתי והבנתי שאני אמורה להתחתן איתו. הייתי סגורה ונעולה שלא מחליטים עליי, מי יבחר בשבילי? סירבתי כל השנים, אבל אז בארץ זה התפתח לאהבה. לסבתא היה טאץ'".
סבתא שלו או שלך?
"סבתא משותפת, הוא הבן של אחות של אבא. בני דודים".
אז מה קרה שפתאום הוא הפך אטרקטיבי?
"הוא חיכה לנו על הגדר. ואז זה זרם, אתה מרגיש שזהו, זה האדם. ניסינו שזה לא ירגיש כמו שידוך, פשוט התאהבנו".
בטח סבתא גם ישבה עליו.
"כנראה".
× × ×
אחרי שעזבה את המערב הפרוע של דרום לבנון, הסכינים במטבח של 'מאסטר שף' לא מאיימים על רסלאן. יש לה הבנה קולינרית ברמה מולקולרית. בשלנית טובה ומופנמת ומתמודדת ביישנית. אולי אלו הסיטואציות הדרמטיות שבה שחוותה בחייה שלא מאפשרות לה לחגוג, כי עוד מעט צריך לקפל ולעזוב למקום אחר. אחרי מלחמת לבנון השנייה רסלאן חשבה שהיא עוברת את הגבול כמו שעוברים מעבר חציה, שעשר דקות מהבית שלה בלבנון מתקיימת מדינה אחרת, לא כל כך רחוקה ממה שהיא מכירה.
"חשבתי שאני נכנסת לכאן, וממשיכה את החיים מאיפה שנעצרו. בהתחלה הייתי בשוק, אפילו לא הבנתי שזו שפה אחרת. בלבנון למדתי באוניברסיטה ובגלל המלחמה לא סיימתי שנה ראשונה. עלי לקח אותי פה למכינות, הוא דיבר בשמי והבחור שעמד שם אמר שאין לי סיכוי, 'שתלך ללמוד שפה קודם'. אמרתי, 'רק תכניסו אותי לשיעור, גם לבהות בשיעור זה לימודים', אבל לא מקבלים אותך בלי ציונים ומכינה. אז למדתי עברית, הייתי מלצרית בבית מלון והעבודה עזרה לי להתחיל לדבר את השפה. בשנה שאחרי כבר נכנסתי ללימודים, תוך שנתיים השפה שלי הייתה פי אלף יותר גבוהה ממי שגדל פה במגזר. באוניברסיטה בתל־חי היה מוזר, כולם מדברים שפה אחרת, עולם אחר".
וסטודנטים שלפני רגע היו חיילים בלבנון.
"כן, אתה מתחיל להכיר אנשים שמספרים לך שהם שירתו במלחמת לבנון השנייה לפני שנתיים, ואני באתי מהמקום שבו הם שירתו, הם היו שם ואתה אומר, 'אולי הם היו אצלנו בבית'".
כמה שנים של לימודים במכללה האקדמית תל־חי, ורסלאן סיימה תואר ראשון בביוטכנולוגיה ותואר שני בביוטכנולוגיה רפואית. היא מצאה עבודה שמשלבת את האהבות שלה והפכה לחוקרת אבוקדו במכון מחקר בגליל. "פעם לא סבלתי אבוקדו. אצלנו אוכלים אבוקדו עם דבש ולא אהבתי את זה, זה היה לי מוזר. בארץ אוכלים אבוקדו עם לימון ומלח ופתאום היה לי טעים. אהבתי את העבודה אבל בשלב מסוים אמרתי, אני לא רוצה את החיים האלה בעוד עשר שנים. אני אוהבת מדעים, ויש תחום חדש של פוד־טק, אוכל עם טכנולוגיה".
מה, הדפסת המבורגרים?
"כן, למשל".
זה לא נשמע כזה טעים.
"זה יכול להיות. אחרי ש'מאסטר שף' עלתה התקבלתי למעבדה בתל־חי שעוסקת בפוד־טק. זה החודש הראשון שלי שם. הפרויקט זה לפתח המבורגר טבעוני מקינואה. התפקיד שלי הוא להפיק את החלבון לקינואה ולהכניס אותו לקציצה. האתגר הוא שזה יהיה טעים. טעמתי עכשיו קציצה טבעונית של חברה ששווה מיליונים שמייצרת קציצות בארה"ב. יש לה אפטר־טייסט, רציתי להקיא כל הערב. אותם אני צריכה לעקוף".
מה את חושבת על האוכל הישראלי? יש בכלל אוכל ישראלי או הכל העתק של אוכל ערבי?
"ישראל היא תערובת של המטבחים העולמיים, פיוז'ן של מאכלים. האוכל פה הוא העתק בגרסה ישראלית, כל אחד מוסיף את הטוויסט שלו. בסוף ישראלי זה מקומי, כל מה שגדל בארץ".
בלבנון יצא לך לאכול גם במסעדות?
"במסעדות שף מפוארות לא יצא לי לאכול, יותר אוכל רחוב טעים. והייתי בביירות, זכיתי לבקר בה אחרי הנסיגה, היא בירה מדהימה. אם הייתה לי חופשה הייתי רוצה לבקר בביירות".
וכששואלים אותך בחו"ל 'מאיפה את', מה את אומרת?
"ישראלים בחו"ל במקומות מסוימים לפעמים לא אומרים שהם מישראל, ואני גם לא יכולה להגיד שאני מלבנון כי אני כבר לא משם - אז תלוי מי שואל".
וכששואלים בארץ?
"ישראלים שואלים אותך, 'אבל מה המקור? לפני קריית־שמונה'".
וכשאת אומרת, 'אנחנו צד"לניקים'?
"אז אומרים, 'אה, צד"לניקים, אתם אנשים טובים'".
כי אם לא, אז אתם ערבים.
"כן, יש את זה. בין הפטיש לסדן".
גם ללבנון אתם לא ממש שייכים.
"היום בלבנון אנשים בפרלמנט מתחילים להגיד שאנחנו לא בוגדים. שזה היה אילוץ, מחוסר ברירה, כי 'עזבתם אותם ונטשתם אותם והם עשו מה שצריך כדי להגן על עצמם'. עוד מעט אני חצי מהחיים שלי בארץ וכאן התפתחתי. בלבנון אני לא מרגישה שהייתי מגיעה לאן שהגעתי, פה אני מרגישה יותר שייכת היום. האם אני מרגישה ישראלית או לבנונית? אני פה, אני לא יודעת מה ההגדרה שלי, אני לא שייכת לאף אחד. יש געגועים למקום שנולדתי, זה מקום ממש יפה ויש לי משפחה שם. גם לא זרקו אותנו, זו הייתה הבחירה שלנו. אבל אם הייתה לי אפשרות לחזור - אז רק לבקר. אני רוצה לחיות במדינה הזאת, ללבנון אני לא אחזור".
