{ }
שני 18 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 27.08.2019
    שמה לב
    זרוּת היא מצב קבוע, האושר נמצא בתוך אוקיינוס של קרח ולא צריך לפחד מרוחות רפאים. עם קובץ שירים חדש, 'שריר הלב', שירה סתיו חוזרת להחלטה לנטוש את בית ההורים והעדה השומרונית בגיל 18, מזהירה מההשפעה הרעילה של חוק "הנאמנות בתרבות" ומגלה שהדרך היחידה לכתוב היא לבגוד בכל מה שהכירה
    אלעד בר-נוי | צילום: אביגיל עוזי

    פני חצי שנה נסעה שירה סתיו לקוטב הצפוני. במשך ארבעה ימים היא שהתה בתוך לילה בלתי נגמר, בחושך האינסופי של עיירה בשם לונגיירבין בנורווגיה, נקודת היישוב הצפונית בעולם. בתוך העלטה הקפואה, בלב אוקיינוס דומם של קרח, סתיו הרגישה התרוממות רוח. אותה שמחה שאנשים מתארים כשהם מבלים חופשה באיים שזופי שמש מול ים בצבע טורקיז, סתיו חוותה בלב האפלה.

     

    "יש בי משיכה עצומה לניכור העצמי הזה, לזרוּת הזאת, לגולמנות הזאת. גם בכתיבה", היא אומרת. "ככל שעובר הזמן אני הולכת ונעשית הרבה יותר חסרת רחמים כלפי עצמי בכתיבה, יותר אלימה, יותר אכזרית. צומחת אצלי איזו קשיחות שקודם כל מופנית כלפי עצמי. וזה גם מה שאני רוצה מספרות. הדבר שהכי מרתיע אותי בכתיבה זה התייפייפות, הרצון להיות נאהב ולהגיד מילים יפות ולכתוב על הרגש המפכּה. אני לא יכולה לשאת את זה. אני נמשכת למקומות הקשים יותר בכתיבה".

     

    היא נמשכת למקומות הקשים האלה גם ביום יום. "השאיפה הכי עמוקה שלי זה לשכב כל היום על הספה ושייתנו לי להיות בדיכאון פעם אחת", היא צוחקת. "לא הצלחתי אף פעם לעשות את זה. זו הפנטזיה שלי, שייתנו לי פעם אחת לממש את זה בפועל. אני כל הזמן צריכה לקום, לעבוד, לגדל ילדים, לבשל, ומה שאני רוצה זה שפשוט ייתנו לי לשכב על הספה ולשקוע בתוך הדיכאון שלי עד הקרקעית שלו".

     

    סתיו נוגעת בקרקעית בספרה החדש 'שריר הלב' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבו היא מקיימת שיחה מתמשכת עם בני משפחה, עם הילדות, עם עבר קטוע ועם הווה סבוך. על אף שהספר מלא ברגעים משפחתיים, יומיומיים, שנראים כאילו נלקחו מחייה של המשוררת, סתיו אומרת שהוא מתאר מציאות נפשית יותר מאשר התרחשויות אמיתיות. "אם יש משהו שקשה לי זה כשאנשים קוראים שירים שלי כדברים שעברתי בחיים. לא יפריע לי אם אנשים יגידו, 'וואי זאת הנשמה שלה כזאת שחורה והכל שם מלא רוחות רפאים', זה בסדר, אני מאמינה שלכל אחד יש את הרגעים שלו, ואני פשוט כותבת את הרגעים האלה. דוד וינפלד, שערך את הספר הקודם שלי, 'לשון אטית', אמר שמה שמפריע לו בשירים זה שאין בהם מסכה. לא התווכחתי איתו, אבל אחר כך חשבתי לעצמי כמה זה לא נכון. השיר הוא כבר מסכה. ברגע שהשיר נכתב, אני לא שם. אולי גם בשביל זה אני כותבת. בשביל לא להיות שם".

     

    'לשון אטית' שיצא ב־2012 זיכה אותה בשבחי הביקורות ובפרס ברנשטיין לשירה, שהצטרף לפרס ברנשטיין לביקורת ספרותית שבו זכתה ארבע שנים קודם. יש לה תואר דוקטור לספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, היא ערכה קובץ שמכנס את יצירת הפרוזה של תרצה אתר, ותירגמה לעברית את שיריה של המשוררת האמריקאית שרון אולדס — שהיא מסמנת בתור ההשפעה הגדולה ביותר על כתיבתה שלה.

     

    את 'שריר הלב' היא מתארת כ"ספר קודר, שמתאר תהליך התקשחות ואטימות של הלב. ללב נקשרים בדרך כלל מושגים של אהבה, רוך, טוב, רומנטיות, ואני רציתי לדבר על לב שעושה שריר — משהו קשה יותר, קפוץ יותר. בספר הראשון היה ממד של הושטת יד לעולם, אמרתי בו, 'תראו אותי, תראו מה יש בי'. היום זה נראה לי כמעט כמו ספר של ילדה. הספר החדש שונה מבחינת המהלך הנפשי שכרוך בו".

     

    מה הוביל לשינוי הזה?

     

    "התבגרתי. אמנם הייתי בת 40 כשיצא הספר הראשון, אבל אני מרגישה שצמחתי מאוחר. עד שהתחלתי לחיות בכלל לקח זמן. במובנים מסוימים אני עדיין טינאייג'רית, כי לא הייתה לי התבגרות נורמטיבית, של אנשים שלאט־לאט עוזבים את הקן ויוצאים לעולם. אצלי זה היה באבחה אחת, כך שגיל ההתבגרות שלי נשאר קפוא באיזשהו מקום, ומאז אני עדיין מתבגרת כזאת שעוד לא השלימה את ההתפתחות שלה. מהבחינה הזאת הספר קודר, כי להתבגר זה לא שמחה גדולה".

     

     

    היא נולדה לפני 47 שנה, השנייה מבין ארבעה אחים, במשפחה שמשתייכת לעדה השומרונית בחולון. כבר בתור ילדה היא הייתה קוראת ללא הפסקה, יצחק אוורבוך־אורפז, פנחס שדה, ג'ק קרואק. "ספרים של גיל הנעורים, של חקירה של העצמי באופן טוטאלי, ספרים של כמיהה לחיים עצמאיים של אדם שנע בחופשיות בעולם".

     

    כשהייתה בת 18 הכמיהה הפכה למציאות, כשברחה מהבית, עזבה את העדה השומרונית וניתקה קשר עם משפחתה. בלי חיבוק, רק מכתב פרידה. "כנערה חייתי בתחושה שהכל הולך להיסגר עליי. העתיד היה דבר נורא מדכא מבחינתי. זו הייתה עזיבה של אורח חיים שמכתיב לי דרך מסוימת שלא רציתי ללכת בה".

     

    אורח חיים דתי?

     

    "כן. אם כי אף שמדובר באנשים דתיים מאוד, העדה השומרונית מאוד מעורבת בחיים החילוניים. למדתי בבית ספר חילוני רגיל, ההורים שלי עבדו בעבודות רגילות, סבתא שלי הייתה מנהלת בית ספר. ובכל זאת, יש לאורח החיים הדתי אחיזה מאוד גדולה בחיים".

     

    אחיזה שגובה בדרך כלל מחיר גבוה במיוחד מנשים.

     

    "בית הכנסת השומרוני הוא מרחב גברי לגמרי, בלי עזרת נשים. מסלול החיים לאישה בעדה השומרונית הוא מאוד מסוים. להתחתן עם בן העדה, להביא ילדים. אפשר לעשות גם קריירה, אבל הייעוד מאוד ברור. לא רציתי את זה. במובן מסוים, התהליך שעברתי דומה לחזרה בשאלה, אבל חזרה בשאלה זו גם עזיבה של אמונה, של משהו רוחני, ומבחינתי לא היה כאן מהלך רוחני. זה היה הרבה יותר קשור לפרקטיקה של החיים. מה יהיה איתי אם אשאר לעומת מה יהיה איתי אם אעזוב".

     

    את מתארת את העזיבה, גם בשירים, כמהלך נורא דרמטי. כקריעה. זה היה חייב להיעשות באופן כל כך טוטאלי?

     

    "אולי לא, אבל זו הייתה התחושה אז, שזו הדרך היחידה שלי לעזוב, לשבור הכל. ברור שהיום אני שואלת את עצמי אם זה היה חייב להיות כל כך אלים וקשה. זה היה מהלך דרמטי של מתבגרת, מין דחף כמעט ספרותי כזה, כאילו אני איזו גיבורה בתוך עלילה שאני כותבת לעצמי. אני יכולה לצחוק על זה היום, צחוק עצוב כזה, אבל אני יודעת שלא הייתי יכולה להיות מי שאני היום אם לא הייתי עושה את זה. היום אני הרבה יותר מודעת לכאב שגרמתי".

     

    את אופי מערכת היחסים עם בני המשפחה היום היא מתארת כ"קשר מסובך ובלתי רציף", והודפת בעדינות שאלות נוספות. "זה עדיין מקום כאוב", היא אומרת. "מצד אחד אני מרגישה נורא חזק שבאתי מהם. כתבתי על קרבת הדם הזאת בשיר על אבא שלי: 'טַעַם הַדָּם, סָמִיךְ וְאָפֵל, / קָשֶׁה וּמֻכָּר, לֹא מוּבָן, לֹא / מְכֻוָּן.' זאת התחושה, שיש פה משהו נורא־נורא חזק וקשור לקרבת הדם. ומצד שני איזו זרות עצומה. כאילו, איך זה יכול להיות שאלה האנשים שמתוכם באתי ואני מרגישה כל כך אחרת מהם. זה לב הפיצול".

     

    יש בך כעס על אותה נערה מתבגרת ועל ההחלטה שעשתה?

     

    "זה לא כעס. אני שלמה עם זה, ואין בי חרטות. ברור לי שאם זה לא היה קורה ככה, זה היה קורה אחרת. אבל אני מסתכלת עכשיו בצורה מפוכחת על דברים שנעשו בלי יותר מדי מחשבה ובלי הבנה עמוקה של המשמעות שלהם, על הדחף שגרם לי לעשות אותם. יש בי צער על זה ששברתי חיים — החיים שלי, החיים של המשפחה שלי. אבל אני גם יודעת שזה לא היה יכול להיות אחרת".

     

    לאחר העזיבה היא נעה בין דירות שכורות בתל־אביב, עד שעברה לקיבוץ בית הערבה שבו הייתה חברה במשך כמעט עשור. אחרי הקיבוץ היא גרה שנה בהולנד במסגרת חילופי סטודנטים, ואז עברה לירושלים, שם הכירה את מי שיהפוך לבן זוגה, הפרופסור לבלשנות עידן לנדו. היום היא חברת סגל במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ומתגוררת בשכונת ביצרון בתל־אביב עם לנדו ועם שני ילדיהם, אליה בת 14 ונמרוד בן תשע.

     

    וגם היום, אחרי כל השנים האלה, היא עדיין לא מרגישה שייכת. "זרות זו התחושה שהכי מוכרת לי בעולם. העזיבה של העדה השומרונית היא אקט שחתך את החיים לשניים אבל שום צד לא מת. לא באמת נוצרה זהות חדשה ואני נשארתי עם חוסר הזהות. זה כמעט פתטי להרגיש כזאת מיוחדת, אפשר להגיד, 'אוקיי, תתבגרי, את כמו כולם, עזבי אותך מהשטויות', אבל זה בדיפולט שלי, אני תמיד מרגישה שונה. באקדמיה, בספרות, בשכונה. חבר שלי קורא לחוויה הזאת 'צ'יפופו באקדמיה', וזה בדיוק זה, זה הכי אני".

     

     

    סתיו עלתה לכותרות לפני קצת פחות משנה כשפרשה מוועדת השיפוט של פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם, בעקבות אישור הצעת חוק 'נאמנות בתרבות' שיזמה מירי רגב. "אין לי שום רצון להקדיש מזמני למשרד שפועל להגבלת חופש היצירה", כתבה אז סתיו בדף הפייסבוק שלה והמליצה לחברים אחדים בוועדה שיעשו כמוה. רק הכוריאוגרף סהר עזימי הצטרף למהלך.

     

    מה הוביל אותך להחלטה הזאת?

     

    "גועל. פשוט תחושה חזקה של גועל. אפילו לא הגיתי בזה יותר מדי. פתחתי את ynet והיה כתוב: 'השרים אישרו את חוק נאמנות בתרבות'. קראתי את זה ואמרתי לעצמי, די, אני לא יכולה להיות בוועדה כזאת, להמשיך לשחק את המשחק הזה. ומיד כתבתי ליו"ר הוועדה שאני פורשת. אבל היה בצעד הזה גם המון תמימות, כי כששלחתי את המייל הייתי בטוחה שהשרה מקבלת עשרות מיילים מכל השופטים מכל ועדות הפרס. אני לא מתחרטת שעשיתי את זה, אפילו לא לשנייה, אבל הבנתי שהייתי טיפשה שחשבתי שכולם יעשו כך".

     

    חשבת שהפרסום על הפרישה שלך יגרור פרישות נוספות?

     

    "לא, לא ראיתי בעצמי איזו דמות משפיעה, אלא הייתי בטוחה שכולם חושבים כמוני, שזו מחשבה כל כך שגויה. אף פעם אל תניח שאנשים חושבים כמוך. מתברר שלא, בכלל לא. זו הייתה קריאת השכמה עבורי, להבין איפה אני חיה, ולהבין שלפעולה הזאת בסופו של דבר לא הייתה שום משמעות, שום אפקט, מלבד השמחה הקטנה הזאת על הבחירה הפרטית שלי".

     

    ועדות ופרסי תרבות חזרו לאחרונה למוקד הדיון הפוליטי, בעקבות החלטת דירקטוריון מפעל הפיס להפסיק את המענק לסרט הזוכה בפסטיבל 'דוקאביב' החל מהשנה הבאה ולבחון את ביטול המענק לסרט 'לאה צמל: עורכת דין', שעורר זעם בקרב ארגוני ופעילי ימין. ההחלטה הכתה גלים גם בזירה הספרותית: לאה איני, נעמי לויצקי ואורית וולפיילר משכו את מועמדותן מפרס ספיר כאות מחאה, רועי גרינוולד ושאול סתר פרשו מהוועדה שבוחרת במקבל הפרס ועשרות סופרים — בהם דרור משעני, נגה אלבלך, מתן חרמוני ונעה ידלין — חתמו על מכתב שבו מחו נגד החלטת הדירקטוריון. בעקבות פרסום המכתב כתבה סתיו בדף הפייסבוק שלה: "הקושי לשבור את הכלים מובן... אבל רק תחשבו איזה אפקט מדהים היה לזה אם כל השלושים היו פורשים בבת אחת! ככה רק מאפשרים לשיירה לעבור. מסמוס של מחאה".

     

    "אני מכה על חטא על זה שיצאתי נגדם", היא אומרת עכשיו, "כתבתי את זה בלי לחשוב, מתוך איזה גועל פנימי. הרבה אנשים כעסו עליי כי מי אני שאדבר בכלל כשאני לא משלמת מחיר. והם צודקים כשהם אומרים לי שאני לא יכולה לשפוט אותם".

     

    לא שילמת מחיר על הפרישה שלך?

     

    "לא מחיר שקשה לשלם אותו. לא קיבלתי את ה־8,000 שקל שהם משלמים כשכר לשופטים. אולי זה תמים, אבל אני חשבתי שאם כל הסופרים היו קמים כאיש אחד ואומרים: אנחנו פורשים - זה היה מזעזע את המערכת מספיק בשביל שמפעל הפיס יחזרו בהם מההחלטה. הרי לפרוש בשביל להגיד 'אני צדיק' זה חסר משמעות. אתה צדיק? קח מדליה".

     

    היו הרבה שדיברו אז על לשנות מבפנים, מתוך המערכת. את לא מאמינה בזה?

     

    "מה זה בדיוק אומר? אם יושב אדם בוועדה שמעבירה תקציבים ליישובים ערביים, ואם הוא לא יהיה שם התקציבים לא יעברו — אז ברור שטוב שיש שם מישהו. אבל כשזה מגיע ליצירה זה לא בדיוק ככה. אני חושבת שנעשה נזק חמור מאוד, נזק שאי־אפשר לאמוד אותו. אלה דברים שמחלחלים באופן לא מודע, לטווח הארוך. אני צופה שאנשים יהיו הרבה יותר זהירים מבחינת ביטוי העמדות שלהם, הם בטח כבר מפחדים. האפקט שיהיה לזה, שכבר קיים, מדאיג והוא רק ילך ויגדל. אין דבר יותר רעיל והרסני לספרות מצנזורה עצמית".

     

    את רואה את הכתיבה שלך כפוליטית?

     

    "בית זה המקום הכי פוליטי שיש. אין יותר פוליטי מזה. זו הצורה הכי מזוקקת של יחסי כוח. ויחסי כוח זה המרחב הפוליטי. מצד שני, אחת הסיבות שאני לא כותבת פרוזה היא שאתה צריך שיהיה לך מה להגיד. אתה צריך אמירה. אני לא שם. אני לא רוצה להגיד שום דבר".

     

    כשאת כותבת שיר את לא אומרת משהו?

     

    "אני לא רוצה להגיד. אני לא רוצה להעביר מסרים. אני לא רוצה ללמד שום דבר. הכתיבה היא לא כלי שרת. הכותבים שאני הכי אוהבת הם אלה שמשקפים את זה שאין חיים בלי לפגוע ולהיפגע. אתה לא יכול לחיות מתוך נקודת הנחה שתצליח לעבור את החיים האלה בלי לפגוע באף אחד ובלי להיפגע מאף אחד. וזה חשוב במיוחד עכשיו כי יש אווירה כזאת שאסור לפגוע באף אחד. שצריך נורא להיזהר ברגשות של אנשים. לא, לא צריך להיזהר. מרוב שכולם זהירים מסביב קורים הדברים הכי נוראים. לכן אני כל כך אוהבת כותבים כמו שרון אולדס וקרל אובה קנאוסגורד. הם לא מפחדים לפגוע ולהיפגע, הם כמו כרתו ברית עם השטן בכתיבה שלהם. הם מבינים שכתיבה היא בגידה".

     

    בגידה במי?

     

    "שולמית אפפל כותבת באחד השירים שלה 'שבי לשולחן ותתחילי לבגוד בכולם'. הדברים הכי משמעותיים בספרות נוצרים אצל אלה שמוכנים לבגוד ולא רק לספר כמה הילדים שלהם מתוקים וכמה הם אוהבים את אמא שלהם. אי־אפשר לכתוב בלי לבגוד. לבגוד בכל מה שאתה מכיר ולבגוד בעצמך גם". •

     

     

    בדרכים

     

    וּכְבָר הִפְסַקְתִּי לְחַפֵּש

     

    לְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ אַחֲרֵי כָּל מְזֻקָּן וּבְנוֹ

     

    שֶׁיִּקְּחוּ אוֹתִי אִתָּם

     

    וְיָכִינוּ לִי מָרָק

     

    הִרְחַקְתִּי מֵעָלַי כָּל אֵם, כָּל אָב הָדַפְתִּי

     

    חֲבֵרוֹת וְאַחִים רְחוֹקִים, אֶת

     

    אָזְנֵיהֶם הַקַּשּׁוּבוֹת קִפַּלְתִּי, פָּסַחְתִּי

     

    עַל הַסַּפְסָלִים הַמַּמְתִּינִים, לֹא מְבַקֶּשֶׁת

     

    תַּחְלִיפִים, יֵשׁ לִי

     

    בַּיִת.

     

    עַל כְּלוֹנְסָאוֹת הוּא מְדַדֶּה אַחֲרַי

     

    לְכָל מָקוֹם בְּקוֹל רָעֵב

     

    מַפְצִיר שֶׁאֶכָּנֵס אֵלָיו וַאֲכַנַּס

     

    רַגְלַי, אֶחְלֹץ אֶת

     

    נַעֲלַי, וְאֶתְיַשֵׁב.

     

     


    פרסום ראשון: 27.08.19 , 00:21