שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 27.08.2019
    החשוב לעומת הדחוף
    מיכל כהן

    רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, כדאי לעצור ולעסוק בשאלות בסיסיות אודות מערכת החינוך. ייעוד מערכת החינוך, בין השאר, הוא לאפשר לכל ילד וילדה את ההזדמנות לממש את היכולות ואת השאיפות שלהם, אולם בישראל של 2019, שבה אי־השוויון הוא מהגבוהים במדינות ה־OECD, העתיד החברתי־כלכלי נקבע במידה רבה לפי מקום מגוריהם ורמת ההכנסה של ההורים. זו מציאות שאל לנו להשלים עימה.

     

    מדוע בעצם לא השכילו המערכות הציבוריות לקדם מוביליות חברתית ולנתק את הקשר בין הרקע של ילדים לבין סיכויי הצלחתם בחיים? כיצד נכשלנו במשימה מהותית כל כך, שעומדת בבסיס קיומן של כלל המערכות הציבוריות? בעולם אפשר למצוא מדינות עם מערכות ציבוריות שהצליחו ליצור מקפצה עבור ילדים מרקע מוחלש, ולהעניק להם הזדמנויות שוות – בראש ובראשונה באמצעות היכולת לראות כל אחד ואחת מהם באופן מערכתי ושלם, ולא דרך הפריזמה הצרה של מבנה המערכות הביורוקרטיות. התנאי המשמעותי ביותר לאתחול מחדש של המערכות הציבוריות, לפיכך, הוא ראיית הפרט על מכלול צרכיו ברצף מלידה ועד בגרות. כיום יש בין משרדי הממשלה השונים ובתוך המשרדים עצמם חלוקה מלאכותית של הרצף למקטעים ולטריטוריות, וחלוקה זו פוגעת באפשרות להבין את צורכי הפרט על פני זמן וליצור עבורו מענים מותאמים. כאן נדרש אומץ של מקבלי ההחלטות לשבור חומות וליצור גשרים.

     

    בהמשך ישיר לתפיסה המבוססת על רצף חינוכי וטיפולי, יש למקד תשומת לב והשקעה בחיזוק ובניית תשתיות אנושיות, ארגוניות וטכנולוגיות שיבטיחו את איכות השירותים הציבוריים ותוצריהם. בעוד ישראל מובילה בעולם בחדשנות טכנולוגית המבוססת על מחקר ופיתוח, בתחומים החברתיים אנחנו נוטים להתמקד בכאן ועכשיו, בהתערבות נקודתית ופחות בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח.

     

    מבט מערכתי על החינוך בישראל כיום מראה כי השקעה תשתיתית נדרשת בעיקר בשלוש זירות. הזירה הראשונה היא הזכות לחינוך ציבורי מלידה עד גיל שלוש, תוך השקעת משאבים שיבטיחו חינוך איכותי, מפוקח ומסובסד עבור ילדי הגיל הרך. כל המחקרים מעידים על כך ש־1,000 הימים הראשונים בחייהם של ילדים הם הקריטיים ביותר להתפתחותם, וזאת גם התקופה שבה מתחילים להיווצר פערים חברתיים – אך דווקא ב־1,000 הימים האלה המדינה לא לוקחת אחריות. הזירה השנייה היא טיוב האיתור, המיון והכשרת המורים לפני ובמהלך עבודתם במערכת החינוך: לצד עיסוק בעניינים פרוצדורליים כמו הסכמי שכר ותנאי העסקה, נדרש מהלך יסודי לשינוי האופן שבו אנחנו מאתרים, מכשירים ומעריכים את המחנכים והמורים של ילדינו. הזירה השלישית היא התאמת שיטות ההוראה והלמידה למאה ה־21, מה שיחייב לשנות דפוסים, להשתחרר מגישות ישנות ולרכוש כלים ומיומנויות חדשות.

     

    פתיחת שנת הלימודים, שסמוכה השנה לבחירות לכנסת ה־22, מבהירה את המשימה הלאומית. יותר מכל, אנו זקוקים לנבחרים שיהיו מסוגלים להתעמק בחשוב ולא רק בדחוף, במהיר ובנראה. נבחרים שמסוגלים להניע מהלכים של חשיבה לטווח ארוך לצד תהליכים של שיתוף פעולה בתוך הממשלה ובינה לבין החברה האזרחית. לילדים שלנו אין זכות הצבעה, אבל החובה של הנבחרים שלנו היא לבחור בהם. √

     

    הכותבת היא מנכ"לית משרד החינוך לשעבר, וכיום מנכ"לית קרן רש"י

     


    פרסום ראשון: 27.08.19 , 23:12