קשה לספר לילדים גיא

כל חיי עסקתי בספורט. בגיל צעיר מאוד הייתי טניסאי, בתיכון התחלתי לשחק כדורגל, ועד שהתגייסתי הייתי קפטן קבוצת הנוער של הפועל ר"ג ושחקן בנבחרת תיכון בליך, שאיתה זכינו באליפות הארץ והשתתפנו באליפות העולם בפרו.

לפני ארבע שנים, במהלך חופשת סקי בצרפת, נפצעתי קשה בתאונת סנובורד. נפלתי מצוק וחוט השדרה נחתך. אחרי ניתוח לא פשוט, אשפוז ארוך ושיקום של כשנה וחצי בתל השומר, חיפשתי מסגרת ספורטיבית שתתאים לי ותחזק אותי.

במסגרת החיפוש פגשתי את חתן פרס ישראל ברוך חגאי, שסייר איתי במועדון ספיבק בר"ג. עברנו בין המתקנים, ובגלל שלא העליתי על דעתי לשבת על כיסא גלגלים, בחרתי בשחייה. אבל ברוך התעקש ואמר שיש מאמנת טניס חדשה שכדאי שאפגוש. התיישבתי בחוסר חשק על כיסא הגלגלים ופגשתי את עופרי לנקרי, ומהר מאוד ראיתי שהענף מאתגר הרבה יותר מטניס רגיל ונשאבתי מיד.

בזמנו עדיין לא סיפרתי על כך לילדים שלי, מאחר שביום־יום אני נעזר באביזרי הליכה. החשש היה גדול מאוד: איך יקבלו את אבא, שמשדר להם כל הזמן שהוא לא מוגבל למרות הפציעה, בכיסא גלגלים? רק כשצירפו אותי לסגל הנבחרת סיפרתי להם. הם התרגשו נורא והתגאו מאוד.

טוקיו הייתה המטרה מהרגע שהתחלתי לשחק. היום אני מדורג 35 בעולם וצריך להישאר בין 40 הראשונים על מנת לקבל את הכרטיס. אני משלב עבודה עם אימונים ותחרויות, יש לי חברת נדל"ן גדולה, וזה לא פשוט.

נפצעתי בינואר 2015, ואם באוגוסט 2020 אני בטוקיו – אוכיח לעצמי שוב שכשישנה מטרה, עושים את הכי טוב שאפשר כדי להגשימה.