שחר סאול בולט בנוף, אין לו שום דרך להסתיר את זה. כל חייו גדל על התפר שבין קונגו לקיבוץ, בין שחורים ללבנים, בין עוני לעושר. סיפור החיים שלו כל כך מטורף, שאם היה מדובר בתסריט הוא היה נדחה על הסף בנימוקי חוסר אמינות. אבל זו המציאות של סאול, הילד המעורב שגדל בתנאים בלתי אפשריים, והופך בימים אלו לאמן שגורף נתוני צפייה מרשימים ביו־טיוב, אחד שסביר להניח שעוד תשמעו עליו הרבה.
"למדתי בבית ספר של ילדים לבנים, אז תמיד הרגשתי שונה", פותח סאול, בן 23. "ילדים הם הכי אמיתיים שיש, והם אומרים את כל האמת בפרצוף. ביסודי ההקנטות והאלימות עלו שלב, היו זורקים לי את התיק על העץ ואומרים 'תטפס, יא קוף'. הייתי חוזר הביתה, נכנס לחדר ובוכה. ניסיתי להסתתר מהם אבל ילד שרוצה להציק לך ימצא אותך בכל מקום בו תתחבא".
אתה חושב שהיית מוצא את עצמך בקלות רבה יותר בסביבה פחות לבנה?
"לא בטוח. יותר קשה להיות חצי־חצי מאשר להיות או שחור או לבן, כי אתה לא שייך. לא לפה ולא לשם. כל המשפחה של אבא נמצאת באפריקה ואני בקשר רק עם המשפחה של אמא. יש לי המון דודים, בני דודים, סבתא וסבא — וכולם לבנים. כשהלכנו ברחוב או באירועים משפחתיים הייתי מאוד שונה, לא יכולתי להתכחש לצבע שלי, לא משנה איך התייחסו אליי".
ראפ באוהל הצבאי
הוא נולד בישראל להדס, ישראלית מקיבוץ עין דור ופרוספר, שהגיע מקונגו. "אבא שלי אומץ בידי בחור בלגי יהודי שרצה להציל אותו מהמציאות באפריקה. אבא עבר ללמוד בפנימייה בבלגיה וגדל כיהודי. בגיל עשרים עלה לארץ והתחיל לעבוד בכל עבודה אפשרית". הוריו הכירו במסיבה בקיבוץ והתאהבו. אמא שלו הייתה שחקנית ואבא שלו גריפ מן. הם עברו לגור יחד בתל־אביב ואחרי מספר חודשים הביאו את שחר לעולם.
אבל כשהיה בן שנתיים הוריו של סאול התגרשו. בדירה הקטנה בדרום תל־אביב ניסתה אימו לתת לו כל מה שצריך. הוא נשלח לבית הספר הכי טוב בשכונה, והורו לו להתנהג כמו כולם. כשחזר הביתה, לא היו לו המותרות שהיו ליתר הילדים סביבו. "הילדות שלי לא הייתה הכי פשוטה שיש. כל חיי גדלתי במשפחה לא יציבה ותמיד חייתי בחוסר", הוא אומר. ההבעה החתומה נסדקת והעיניים מבריקות. "עם כמה שאמא שלי ניסתה שארגיש כמו כולם זה היה בדיוק ההפך, כי לא היה לנו כלום. כולם היו באים עם הצעצוע והפלאפון הכי חדשים, ולך אין. הרגשתי פשוט שונה מכולם".
והיית אצל המשפחה שלך בקונגו?
"כן, פעם אחת".
ושם הרגשת יותר שייך?
"לא. זה מקום מדהים והייתי שמח לחיות שם תקופה, אבל אני הכי מחובר לארץ. לא הצלחתי לדבר איתם אפילו, כי הם מדברים צרפתית, לינגאה וצ'ילובה, שהן שפות מקומיות. דיברנו רק בשפת הסימנים".
ואז, כששחר היה בן 12, אביו נעלם. "הוא היה טס מדי פעם חזרה לקונגו לתקופות קצרות, ובאותה טיסה הוא פשוט לא חזר", מספר סאול. ניסיתי למצוא אותו אבל הקשר נותק לחלוטין. אפילו המשפחה שלו בקונגו לא ידעה איפה הוא".
חשבת לטוס לחפש אותו?
"לא, גם כי לא היה לי את הכסף וגם כי למצוא מישהו שנעלם באפריקה זה מקרה אבוד, זה מקום ענק".
זה בטח כאב מאוד.
"זה פגע בי נפשית, אבל זה גרם לי למצוא את עצמי במוזיקה. בתור ילד קטן, יוצא דופן במדינה שבה הוא חי, להבין שאין לך אבא זה קשה. כל הזמן חיפשתי אותו ברחוב, הייתי בטוח שהוא יחזור, עד שלא היו לי דמעות לבכות על זה שהוא כנראה מת. זה שיבש אותי והכניס אותי לתסביכים עם עצמי. בגלל זה אף פעם לא הצלחתי להחזיק במסגרות. בסופו של דבר השלמתי עם זה שאבא מת".
הצלקת הזו הביאה איתה גם ברכה. בגיל 15 העומס והכאב החלו לצאת החוצה בצורת שירים. שחר היה כותב על דפי מחברת משומשים, מצד אחד החומר שלמד בכיתה, ומצד שני החומר שלמד מהחיים. את השירים היה מקליט במחשב ישן של אמא שלו, עם המיקרופון ששימש אותה לשיחות סקייפ. "אמא שלי אפילו הייתה עוזרת לי ועושה קולות רקע", הוא נזכר ומחייך.
כשעשרות שירים כבר הוקלטו ואוחסנו על הכונן של המחשב הישיש, בדיוק כשהחל לשקול להשמיע את התוצרים לחברים, המחשב שבק סופית. כל יומן המסע של שחר אבד. זו הייתה מכה אנושה לחלומות שלו, והוא החליט לנטוש אותם. "פשוט שמתי את המוזיקה בצד וניסיתי להמשיך לשרוד בלעדיה. לא היו לי עוד כוחות להיאבק", הוא מספר.
זה השתנה עם גיוסו לצבא. בגיל 19 התגייס לנח"ל, והמציאות החדשה הנביעה שוב את המוזיקה שנטש. "בצבא יש הרבה זמן להיות עם עצמך ולחשוב, במיוחד אם אתה קרבי", הוא מסביר. "אתה נוסע בכל הארץ כדי לשמור במקומות הכי בודדים שיש. בנסיעות הייתי כותב ובשעות הפנויות באוהל התחלתי לעשות פריסטייל ראפ לכל החבר'ה, ממש מתופף על ארגז התחמושת. שם התאהבתי מחדש".
אתה זוכר את השיר הראשון שלך?
"זה היה שיר על זה שאני חייב לעשות שלום בעולם", הוא נזכר ומתרגש, חוזר ברגע לילד התמים שהיה. "אני מת לשמוע אותו, אבל הוא כבר אבוד, קבור עמוק בתוך הזיכרון של המחשב".
"זה עולם גזעני"
את כל מעמסת החיים הכבדה מכפי שנותיו הצעירות פרק שחר במוזיקה. שם הוא אוזר אומץ ומאבד את עצמו, נוגע בכמה שיותר סגנונות וכיוונים. "קשה לקחת ממני את ה'עטיפה' של המוזיקה השחורה, זה אזור הנוחות שלי, וגם מוזיקה אפריקאית שמחברת אותי לשורשים", הוא אומר. "אבל אני אוהב להתנסות בהכל: מטאל, רוק, מזרחית. אני חולם על שיתוף פעולה עם עדן חסון".
ב־2018 הוא הוציא את הסינגל "באם באם באם", שהגיע ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב, אחרי שבתוך פחות משבוע כבר משך 100 אלף צפיות וזכה לחשיפה גדולה. אחריו הוציא אלבום שלם שהוקלט באולפן מקצועי. "חסכתי כל שקל מהמשכורת הצבאית. להורים לא היה מה לתת לי אז עבדתי במלצרות כשהייתי יוצא הביתה, עד שהיה לי מספיק כסף להקליט".
אחרי שכל ילדותך עברה עליך במחסור, לא פחדת ללכת על קריירה בתחום שקשה להתפרנס ממנו?
"מהתחלה אמרתי שאני לא רוצה חיים רגילים. כמה שזה נשמע נדוש, אתה חי פעם אחת ואתה חייב לדחוף את עצמך לקצה".
סטטיק כבר עוקב צמוד שלו, ורומן בוצ'אצקי - במאי הקליפים של נתן גושן, אמיר דדון, עברי לידר וסטטיק ובן אל - לקח אותו תחת חסותו כמנהל אישי.
ואז, דווקא באמצע יום צילום לקליפ בניצוחו של בוצ'אצקי, קרה הלא ייאמן. "באתי לצלם קליפ אצל רומן, לבוש בבגדים נוצצים ומסביבי עובדים עשרות אנשי הפקה כדי לעשות לי את הקליפ הכי טוב שיש", מספר שחר. "איך שעליתי לבמה להתחיל לשיר, אני קולט את אבא שלי מאחורי הקלעים, בונה את התפאורה".
כך, ברגע אחד בלתי צפוי, גילה שחר שלא רק שאביו לא מת אלא שהוא נמצא בישראל ועובד כבר תקופה ארוכה עם מי שהפך למנהלו האישי. "התרגשתי בטירוף, ומאז אני לוקח חלק בבנייה של הבמה. אני עוזר לו ומוצא איתו נושאי שיחה משותפים".
שאלת אותו למה הוא נעלם? בכל זאת, אבא שלך.
"הוא סיפר לי שהוא חיפש שם יהלומים, אבל עד היום אני לא יודע באמת מה היה. הוא כמעט שלא מדבר עם אף אחד. הוא עבר חיים לא פשוטים באפריקה, ולאנשים משם יש מנטליות מאוד סגורה, הם לא חולקים רגשות.
האמת שגם אותך לא קל לדובב.
"יש אנשים קרובים אליי מאוד שעד היום לא יודעים את כל מה שסיפרתי לך עכשיו".
בשבוע שעבר יצא השיר "שחר עולה", שעוסק בחיים החדשים שסאול מקווה ליצור לעצמו. בקליפ אפשר לראות את כל החברים שלו, לבנים ושחורים, רוקדים יחד, כמעין חזון ותקווה לאיחוי של שני הקטבים בחיים של שחר. "אני תוצרת הארץ", הוא אומר, "מיוחד בדרך שלי, אבל תוצרת הארץ".
אתה שמח שאתה גר בישראל?
"ברור שאני מעדיף לחיות פה. זו המציאות שנולדתי אליה".
אתה חושב שישראל היא מדינה גזענית?
"פגשתי בצבא אנשים שאמרו לי שאני השחור הראשון שהם רואים בחיים. המון אנשים פה חיים בבועה ענקית. אני חושב שזה עולם גזעני מאוד. בתור מדינה, יחסית למי שאנחנו ולמה שאנחנו, קיבוץ גלויות — אנחנו לגמרי גזענים. דווקא מדינה כזו חייבת להרחיק מעצמה את הגזענות כי כולם שונים מכולם, ואני חוויתי המון גזענות. אבל עכשיו זו התקופה של השחורים — כמה שיותר מעניין, כמה שיותר מיוחד, וזה מה שחסר בארץ". •
