העץ של בני טורג'ה - פיליפ קלודל

העץ של בני טורג'ה פיליפ קלודל

כיוון שפיליפ קלודל, הסופר הצרפתי הדעתן אך עדין המבע, הוא גם קולנוען מוכשר שיצר כמה סרטים, יש לו את היכולת להעמיד ספרים שהעין טורפת סצנות מתוכם ומתייקת בשלמותן באלבומי הזיכרון של התודעה.

לכן, כשניגשתי לכתוב על "העץ של בני טורג'ה" (מצרפתית: שי סנדיק, הוצאת תמיר־סנדיק, 214 עמ') כבר התנשאו מולי העצים ביערות העבותים שבאינדונזיה, שקלודל מבסס באופן צילומי ממש, ומתאר כיצד הגזעים העבים שלהם משמשים כארונות קבורה עבור תינוקות רכים, שמתים בחודשים הראשונים לחייהם. גופם הרך של התינוקות שנמס לתוך העץ מזין את שורשיו ולמעשה כך מסתובב לו גלגל החיים (ואגב, בהחלט הגיוני שתת־המודע שלי משך לשם, בגלל שריפות הענק באמזונס, שעhרבלו תחושות של חיים ומוות).

"בגזע העץ בארץ טורג'ה מגלפים חור, מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העצי באריגה של ענפים ובדים. אט־אט לאורך השנים שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך צעד אחר צעד מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמיים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ".

קלודל עוסק בספר הזה בשאלות של משמעות הקיום והיחסים עם סופיות החיים, ועושה זאת בעזרת הגיבור שלו, קולנוען מצליח שהוא ללא ספק בן דמותו, שמגיע לגיל 50 ומלווה את חברו הטוב ביותר אל מותו ממחלת הסרטן. באמצעות צלילתו הנוגה אל עבר תהומות הפחד נוכח סופיות החיים, מתקבל ספר קטן ונוגע, שהוא למעשה מצבור של הוראות הפעלה תבוניות, רגישות, לעיתים יש מי שיגידו בנאליות (אבל מה רע בבנאלי, לפעמים?) לאופן שבו עלינו לחיות את החיים עד תום, כדי למלא את טווח הזמן שבין ההתחלה והסוף בשייכות, ביצר ובמשמעות.

מובן שגם סיפור אהבה יש בתווך, ובמהלכו נמשך הקולנוען מזרועותיה המוכרות לעייפה של אשתו אל עבר פתיינותה הזרה והאקזוטית של האישה האחרת - שכן כאשר ניצבים מול המוות, איך אפשר בלי אהבה להיאחז בה ולהיפרם ממנה.

גם הפורמט הקטן של הרומן, שנוח לשאתו בתיק, הופך אותו מתאים לנסיעת הסתיו הקרובה שלכם, כאשר הגוף יתאושש מצליפת השרב ולכם יהיו את מרחבי הזמן והנפש להפוך בהם בשאלות מתבקשות על אהבה ותשוקה ופשרות והחלטות והדרכים שבחרנו וגם שלא בחרנו ללכת בהן.