"יש כבר איזה פרויקט שאתן מקדמות? אני לא חושב שזה טוב להשאיר את הדברים באמירות כלליות. צריך לקבל החלטות מעשיות. כבר עברו שלושה ימים. אנחנו כואבים, אנחנו עצובים, אבל צריך לחשוב קדימה". זה אבא של רִנָּה שנרב מדבר. סביב מיטתו כמה מחברותיה הטובות של בתו. הן הגיעו, נערות בנות 17, לבית החולים הדסה עין כרם כדי לספר לרב איתן שנרב (47) ולדביר חיים (19) בנו על רנה החברה שאיננה עוד. החברות מספרות על רנה שהתעקשה להרים שוק פורים מושקע באופן מיוחד לילדי רווחה, על רנה שכבר החלה לדאוג לחולצות של השמיניסטיות באולפנת הרב בהר"ן בגדרה, אבל לא תזכה להיות שמיניסטית. איתן מקשיב לבנות, אבל מהר מאוד הוא שוב חוזר בחיוך אל עולם המעשה, ומבקש לדעת אם כבר החלו להנציח את בתו במעשים. המילים כשלעצמן לא מספקות אותו, לא מנחמות אותו. הבנות מספרות שהחליטו לציין את יום הולדתה של רנה ב־ח' באלול, 8 בספטמבר, בחגיגה גדולה של נתינה בלוד. לצד הפעלות לילדים יהיו במקום עמדות לאיסוף מזון לנזקקים, לתרומות בגדים, לתרומות דם ולתרומת שיער. אחת החברות נזכרת שרק בחורף האחרון היא גזרה את צמתה של רנה שתרמה בפעם השישית שיער לחולי סרטן. היא מדפדפת אחורה בתמונות שבנייד ומוצאת את רנה, מחייכת, קורנת אור, מחזיקה ביד את הצמה שזה הרגע נגזרה משיערה.

איתן מקשיב, מרוצה, אך לא מסופק דיו. הוא מפציר בבנות לחשוב על עוד רעיונות. הוא רגיל לחשוב בגדול, בגדול מאוד. בני משפחה וחברים מספרים לי על מפעלי החסד של המשפחה. כשאני שואלת על כך את איתן, הוא מתחמק באלגנטיות. רק כשהגעתי למחרת לבית המשפחה בלוד הבנתי שמדובר בממלכת חסד.

"למה ה' בחר בנו?" שואל איתן את המבקרים שסביבו. "בסך הכל רצינו לשכשך במעיין לשיר כמה שירי נשמה, ומשם לצאת לבקר את אהרון הבן שלנו שבמחנה הקיץ. אבל הקב"ה הביא עלינו את הדבר הזה. רנה תמיד שאלה על כל דבר, מה זה אומר, מה הקב"ה רוצה עכשיו. לפעמים היא הסתבכה עם עצמה. היא התלבטה מאוד אם לעזוב את ההדרכה או להישאר, להתנדב בעמותה הזו או דווקא באחרת. היא כל הזמן שאלה את עצמה אם היא לא מוותרת לעצמה.

"רנה כתבה הרבה. פעם אחת היא השאירה בטעות את היומן פתוח. ראיתי את זה ולא הבנתי מה זה. התחלתי לקרוא והבנתי שהיא בסערה, לא סערה על רקע אישי אלא סביב השאלה: מה התפקיד שלי בעולם? היא כתבה דברים מאוד עמוקים. לא סיפרתי לה שראיתי. עכשיו, אחרי שנרצחה, גם אנחנו צריכים לשאול מה התפקיד שלנו. מה כל אחד יכול לעשות עוד. צריך לתת זמן גם לאבל, אפילו לייאוש מסוים, ואז יאללה לקום ולעוף קדימה".

שירה שנרב בשבעה. "לא חשבנו שנקבל כזה חיבוק"

בימים שלאחר הפיגוע צוטט איתן כמי שכינה את בתו "הרוגת מלכות", היו מי שהביעו ביקורת על האמירה, וחשו כאילו יש בה ששון אלי קרב או מוות. בשיחה עם המבקרים הרבים שסביב מיטתו מדגיש איתן דווקא את אהבת החיים: "לא בחרנו במוות של רנה. לא רצינו את זה בשום מצב. אנחנו אוהבים את החיים. הדבר שאני הכי סולד ממנו זה שאנשים כותבים כל מני אמירות בסגנון 'אם יקרה לי משהו, אז תדעו שככה וככה'. סליחה? לא יקרה לך כלום. לא יקרה שום דבר. אנחנו לא חושבים על המוות ולא רוצים את מוות. אם מישהו מת על קידוש ה', זו הבחירה של הקב"ה, אבל אנחנו לא רוצים את זה ולא שמחים בזה. אנחנו רוצים ושמחים בחיים. אבל עכשיו, אחרי מה שקרה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים, איך מתרוממים מזה, איך מתקדמים מכאן בכל התחומים. באהבת ישראל, בארץ ישראל, בתורת ישראל".

כיפה מוכתמת בדם

ביום שני בבוקר האווירה במחלקה כירורגית ב' בעין כרם תוססת. בתחילה אשפזו את האב ובנו בשני חדרים סמוכים, אך כעת הם שוכבים באותו חדר. על כפות ידיו ואמותיו של האב חתיכי רסיסים. כיפתו עדיין מוכתמת בדם. השברים שהוא סובל מהם אמורים להתאחות לבד בלא גבס או ניתוח.

המוני מבקרים באים ויוצאים. חבריו של דביר חיים מקיפים אותו. גם החברות של רנה ניגשות אליו. לראשונה הוא יכול לדבר בחופשיות, אחרי שנותק מן הזונדה וירד מהמיטה. פניו עוד מיוסרות, העייפות ניכרת בהן, אבל חשוב לו לא רק לנוח ולהתרפא מהניתוח הקשה שעבר בבטנו אלא גם לחוש את השבעה, את האבל על רנה. בשלב מסוים, כשהעייפות גוברת עליו, המבקרים מוצאים, הווילון נסגר והוא נרדם.

איתן שנרב בבית החולים. "צריך לתת זמן לאבל ואז יאללה, לקום ולעוף קדימה" | צילום: אלכס קולומויסקי

בצד השני של הווילון ההמולה נמשכת. 70 בנות צעירות ממבוא חורון אירגנו אוטובוס והגיעו לבקר את הפצועים. איתן מקבל את כולם בחיוך גדול, מרבה לספר על דביר חיים, על קור הרוח שבו תיפקד לאחר הפיצוץ ועל השיפור העצום שחל במצבו.

גם בבית בלוד, ביום שלישי בבוקר, מאות מנחמים יוצאים ובאים. שירה (44), אם המשפחה מוצאת כמה דקות לשוחח איתנו מחוץ להמולה. בידיה מנמנמת אפרת, הקטנה מבין 11 ילדיהם, שעוד יונקת. מעת לעת ניגש אליה אחד מילדיה, והיא מקשיבה ומלטפת.

"ביום שישי איתן, דביר חיים ורנה התארגנו לטיול", מספרת שירה. "איתן מקפיד מדי פעם להקדיש זמן איכות לילדים – הבוגרים והקטנים. התחלתי להתארגן לשבת, לסדר את הבית, לחלק משימות לילדים. העמדתי סיר אחד על האש, ואז הגיע טלפון מהנייד של איתן. הוא התקשר אליי בטעות במקום למד"א. זה היה איתן, אבל לא זיהיתי אותו. שמעתי קול לא מוכר שאמר לי: 'היה מטען צד בעין בובין. תתקשרי למד"א'. חשבתי שמישהו לקח את המכשיר של איתן. לא שאלתי יותר מדי שאלות. ניתקתי והתקשרתי למד"א. במד"א אמרו לי: 'לא קיבלנו שום הודעה על פיגוע'. אמרתי להם, מישהו לקח לבעלי את הטלפון והתקשר להגיד שהיה פיגוע. אז הם לקחו ממני את המספר של איתן".

בשיחת הטלפון עם מד"א מסר להם איתן דיווח מדויק ומחריד. "בואו מהר, היה מטען צד בעין בובין. הרוגה אחת ושני פצועים קשה". בתוך ערפל העשן שאחרי הפיצוץ שמע איתן את דביר חיים קורא לו. את רנה לא שמע. למרות ששבר את האגן ואת אחת מצלעותיו זחל איתן שני מטרים לאחור אל המקום שבו צעדה רנה. כחובש קרבי הוא ידע לזהות מיד שבתו כבר איננה בין החיים. הוא חיבק ונישק את פניה, נפרד ממנה לעד.

דביר חיים, השבוע. "מזל שלא הבנתי שחייו בסכנה" | צילום: מארק ניימן, לע"מ

את הפיצוץ העז שמעו וחשו היטב ביישוב דולב. חלונות הבתים הסמוכים רעדו ופטריית עשן גדולה עלתה מעל הוואדי. מתנדבי מד"א זינקו לניידות, אך הדרך הקשה והלא סלולה עד המעיין התארכה, ו־16 דקות חלפו עד שהגיעו כוחות ההצלה אל מקום הפיגוע. במקביל הוזנקו שני מסוקים של חיל האוויר כדי לזרז את חילוץ הפצועים.

בגדים בשקל לנזקקים

בינתיים, בבית בלוד, התלבטה שירה מה עליה לעשות. "בהתחלה לקחתי ספר תהילים והתחלתי להתפלל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שאני צריכה לעשות עכשיו", היא משחזרת. "התקשרתי שוב לאיתן. משום מה לא חשבתי שהוא נפצע. לקח לי שעות עד שהבנתי שגם הוא נפצע. שאלתי את איתן אם הילדים נפצעו. הוא אמר לי, כן. 'אז תגיד לי על מי להתפלל', ביקשתי ממנו, והוא אמר לי להתפלל על דביר חיים. המסקנה שלי הייתה שכנראה רנה בסדר.

"ניסיתי להתקשר לרנה, לתמוך בה. חשבתי שבטח לא פשוט לה להתמודד עם מה שהיא רואה. היא לא ענתה, אז כתבתי לאיתן הודעה שאני רוצה לדבר עם רנה. כל זה היה לפני שמד"א הגיעו אליהם. במקביל פתחתי חמ"ל. התקשרתי לאחים של איתן ושלי וביקשתי שיודיעו לאמהות שלנו. התקשרתי לבנות הנשואות שלנו. הודעתי לכולם שאני לא יודעת הרבה, אבל קרה משהו לא טוב, יש פצועים וצריך הרבה תפילות. לאט־לאט החל הבית להתמלא באנשים. תוך כדי גיסי יעקב התקשר. היה לי הסכם איתו, שהוא לא מסתיר ממני דבר. הוא אמר לי: 'שירה, אין הודעה רשמית, אבל רנה איננה'".

שירה ובתה אפרת. "רנה הייתה טורפת אותה בנשיקות" | צילום: דנה קופל

אחרי ההלם הראשוני, היא נשאבה מהר אל הלוגיסטיקה של האבל. "בתוך דקות הבית כבר המה אנשים: חברי הגרעין התורני, מנכ"ל העירייה, סגן ראש העיר. כולם החלו לעבוד, לסדר ולנקות את הבית ואת החצר. דאגתי שכל הילדים, ובעיקר שני הילדים שהיו במחנות קיץ, והיה מורכב להשיג אותם, יקבלו את הבשורה. ואז גם הבנתי שאני צריכה לארגן לוויה. דיברתי שוב עם איתן. אני חושבת שרק אז הבנתי שגם הוא פצוע. שאלתי אותו: 'אם נחכה למוצאי שבת, האם תוכל להגיע ללוויה?' הוא אמר שלא נראה לו. היה לי ברור שלא מחכים ושהלוויה תתקיים כבר בשישי, כדי שרנה תנוח בשלום על משכבה.

"השאלה השנייה שהטרידה אותי הייתה איפה לקבור את רנה. התלבטתי אם אולי נכון לקבור אותה בירושלים. גם את זה שאלתי את איתן. הוא אמר לי, 'לא. נקבור אותה בלוד. אנחנו שייכים ללוד'. זו אמירה משמעותית. זה הבורג האחרון בחיבור החזק שלנו לעיר".

אל לוד הגיעו בני הזוג שנרב מבית אל לפני 23 שנים, שנה אחרי נישואיהם. הם היו המשפחה השביעית במה שאז עוד אפילו לא כונה "הגרעין התורני". כל 11 ילדיהם נולדו וגדלו בעיר. שירה נשארה מבחירה בבית לגדל את הילדים. איתן עבד כמורה וכרב, ויחד הפכו את ביתם למרכז של חסד.

בפתח הבית מקרר ענק שכולו מיועד למזון שנותר לאנשים מאירועים משפחתיים ושירה דואגת לחלק אותו לנזקקים. במקביל עומד איתן בראש גמ"ח שדואג לחלוקת סלי מזון למשפחות ולקיום סעודות שבת בחמישה מוקדים בעיר. את האוכל מבשלים חברי הגרעין בסבב קבוע של תורנות. אל כל אחד משולחנות השבת, הפתוחים לכל דכפין, מכל גוני החברה והקשת הסוציו־אקונומית, מצטרפות שתי משפחות מהגרעין. הקשרים שנוצרים סביב השולחן הם הרבה מעבר לסעודת שבת וכוללים גם טיולים ומפגשים נוספים.

חנות הבגדים יד שנייה בחצר משפחת שנרב

מאחורי בית משפחת שנרב הצנוע הקצתה העירייה שטח שבו הוקמה חנות יד 2 שאותה מפעילה שירה. החנות סגורה בעת השבעה, אבל בכל זאת פותחים לנו אותה. מבנה אחד מיועד לבגדי ילדים. הם מונחים בסדר מופתי ומעורר השתאות. שני מבנים אחרים מיועדים לבגדי הנשים והגברים. שירה אחראית על החנות שבה הכל נמכר בשקל, אך מי שמפעיל אותה ביומיום הם תושבי העיר.

במגורון אחר מתנהלת מעין לשכת סעד עם שעות קבלה מסודרות. כל מי שנתקל בקושי כלכלי, רפואי, משפחתי או אישי יכול לבוא. מתנדב מקשיב למצוקותיו ומכוון אותו להמשך ליווי. בצד אחר של המתחם מבנה גדול המשמש כמדרשה שבה לומדים ילדים, בני נוער ומבוגרים. השבעה עצמה מתנהלת באולם המדרשה. בין המנחמים גם רבים שעבורם משפחת שנרב היא נקודה של אור ותקווה בתוך מצוקות החיים.

מה המשמעות של לגור בלוד? מה יש פה שאין בבית אל?

"אני אגיד לך מה יש פה", עונה שירה. "יש פה מפגש מדהים עם קהילה ענקית גם בגודל וגם בלב הענק. בלוד גיליתי עד כמה דעות קדומות הן לא נכונות. יש פה ביחד מאוד גדול. אנשים שונים שחיים יחד. וכולם אנשים מדהימים עם לב ענק. הפרויקטים של החסד מתקיימים הודות לאנשים הרבים כל כך שיש כאן ורוצים לעשות טוב: למסור בגדים שהם לא צריכים, אחרים רוצים לתת אוכל. יש פה נתינה אינסופית".

גם בשעות שאחרי הפיגוע עוד נכנסו אנשים לבית כדי לתת או לקחת אוכל. "ביום שישי בבוקר גיליתי ליד המחשב שקית של סלטים שמיועדת לאחד משולחנות השבת", מספרת שירה. "מאוד כעסתי. הבנתי שביום חמישי, כשמישהו הביא את השקית, במקום להכניס אותה למקרר הילדים השאירו אותה על הרצפה, ועכשיו הסלטים הולכים לפח. כשראיתי שלוקח להם עוד זמן בבוקר להתארגן לטיול, ביקשתי מדביר חיים שייסע לעשות קניות לשבת. בין השאר ביקשתי ממנו לקנות סלטים במקום אלה שזרקנו. וכך הוא עשה. ברוך ה', בצהרי יום שישי, בתוך כל הבלגן והניסיון להודיע לכולם, זכרנו לומר לאדם שהגיע לקחת דגים לאחד משולחנות השבת שייקח גם את הסלטים".

החברות של רנה סיפרו אתמול בבית החולים שהיא לא הצליחה להבין איך אנשים בוחרים מקום מגורים רק משיקולי נוחות.

"נכון. רנה עבדה במתנ"ס ועשו שם סקר בין חברי הגרעין – למה הם הגיעו ללוד. הגרעין ברוך ה' גדל והיום יש אנשים שמצטרפים אליו כי זה במרכז הארץ, יש קהילה, חברה טובה, אירועי תרבות ומוסדות חינוך טובים. כשהיא ראתה שאנשים מגיעים לכאן מתוך נוחות זה קומם אותה. היא לא נרגעה מזה. היא שאלה אותנו איך אדם יכול לבחור מקום מגורים רק משיקולי נוחות, ולא בגלל השליחות".

רוב בני האדם חיים כך.

"רנה לא הצליחה לקבל את זה. היא אמרה שכשאנשים דואגים לעצמם, הם לא תמיד רואים את הצרכים של אלה שסביבם. ניסינו להראות לה שיש בזה צד טוב. מי היה מאמין שאנשים יגיעו ללוד מטעמי נוחות? זה היה החלום שלנו, שיגיעו לפה כי טוב כאן. אדרבה, שיבואו כי יש מסעדות טובות וכשרות וחינוך טוב. היא הקשיבה, אבל עדיין היה לה קשה, כי היא חיה בתחושת שליחות".

רנה הייתה ג'ינג'ית באופי?

"מאוד. היא ידעה להשתולל. הרבה מאוד מלחמות מים עם חברות. המון שטויות. המון כיף וצחוקים עם האחים. את אפרת הקטנה היא דיגדגה בלי סוף. הייתה טורפת אותה בנשיקות. היא מאוד חיה. אצלנו במשפחה אין טיול בלי מעיינות. ממש לאחרונה היינו במעיין בשומרון, אז כמובן שכולם היו עסוקים בלדחוף אחד את השני למים ולהשפריץ זה על זה, ורנה במיוחד. היא ידעה מתי להשתולל ומתי להיות רצינית".

איך הסברת לאחים הקטנים מה קרה?

"לקחתי אותם לחדר ההורים ואמרתי להם שכנראה הייתה גזרה קשה על עם ישראל, והקב"ה חיפש שליח שיציל את עם ישראל", היא עוצרת לרגע ומשתנקת. "אמרתי להם שרנה נבחרה להיות השליחה. הילדות בנות השמונה והעשר פרצו בבכי מאוד־מאוד חזק. בן השש הצטרף לבכי שלהן מרוב בהלה. הוא הבין שמשהו קורה. בהמשך לקחתי גם את בת הארבע ואמרתי לה שאבא, דביר חיים ורנה יצאו לטיול. אבא ודביר חיים נפצעו והם בבית רפואה. אני אוהבת את המושג בית רפואה ולא בית חולים", היא מחייכת בין הדמעות. "ואז אמרתי לה שרנה אצל הקב"ה עד שהוא יחליט להחזיר אותה. הסברתי לה שהבית יהיה מלא אנשים עכשיו ושאסור לה לצאת מהשער לבד. חששתי שהילדים פה ילכו לאיבוד, תרתי משמע. לא חשבנו שיהיו כאן המונים, שנקבל כזה חיבוק מעם ישראל".

את ארגון השבעה – מהכנת השתייה והכיבוד ועד כביסות, בישולים וניקיונות – מנהלות נציגות מהגרעין, שמקיפות את המשפחה ותומכות בה יומם ולילה.

לפחות היא לא סבלה

סמוך ללוויה כינסה שירה את כל הילדים יחד. היא עשתה זאת בעצת חברתה, עפרה לקס, שסיפרה לה משהו שקראה בכתבה שפורסמה כאן ב"מוסף לשבת" לפני שבועיים. היה זה ראיון עם רחל שורק, אמו של דביר שנרצח בפיגוע בגוש עציון. רחל תיארה כיצד לפני הלוויה אספו את כל הילדים, והיא אמרה להם שאמנם ידברו בשבעה הרבה בשבחו של דביר, אבל כל אחד מהם הוא לא פחות טוב ומיוחד ממנו.

"זה היה רגע מאוד חזק עבורנו כמשפחה בתוך כל הדבר הגדול הזה של עם ישראל. תודה לרחל שורק ותודה לכם שפירסמתם את הדברים. זו הייתה אמירה מאוד חזקה ומשמעותית עבור הילדים, שכולם טובים וערכם לא מתמעט, למרות שמתמקדים השבוע ברנה. זו הייתה גם אמירה כלפי עצמי, שאזכור לשים לב לכל הילדים גם בשבוע הזה. זה עזר לי להבין שאסור לשכוח את הפוקוס גם בתוך השבעה".

הפוקוס של שירה ממוקד תמיד בילדים. בשונה מההורים המקטרים על החופש הגדול, היא מאוהבת בו ותמיד מתקשה להיפרד ממנו. "אני אוהבת שהילדים שלי איתי. כולם, יחד עם הנכד והחתנים. רנה כבר מאוד התרגשה ושמחה שהחופש הגדול עומד להסתיים. היא רצתה לחזור לאולפנה. השנה ממש התווכחנו על זה, כי אני לא אוהבת שהחופש הגדול מסתיים".

בתוך עומס הטיפול בילדים וקבלת קהל המנחמים, שירה גם נסעה שלוש פעמים לבקר את איתן ודביר חיים בבית החולים. כשאני שואלת אותה איך עושים את זה, היא מחייכת, פניה קורנות בפשטות, משדרות עוצמה ורכות. "הקב"ה איתגר אותנו פה בכמה מישורים. הידיעה הברורה שהכל פה מנווט בפינצטה נותנת כוחות להכיל. הוא החליט שהם צריכים להיות בהדסה ואני צריכה להיות פה. מה גם שכל הקושי מתגמד לנוכח הנס. רק אתמול התחלתי להבין את גודל הנס. מדובר במטען שהופנה לכלי רכב צבאי, שהיה אמור לפוצץ פלדה. זה היה פיצוץ עוצמתי. הראו לי את פטריית העשן שהוא יצר. כל מי ששמע את הרעש של הפיצוץ היה בטוח שלא ייצאו משם אנשים חיים. והנה, דביר חיים ואיתן נותרו בחיים, ולא רק בחיים, אלא ברוך ה' הם כבר מדברים והולכים ומתקשרים. הם כבר ברוך ה' לא מחוברים לצינורות. נכון, עוד יש שיקום של הגוף ושל הנפש, אבל זה לא ייאמן שהם בחיים. זה לא ייאמן. לא ייאמן".

את מצליחה לדבר עם אלוהים בשבוע הזה?

"אני מחוברת אליו באינפוזיה. לא צריך בכלל לדבר. חשים אותו. אנחנו חיים באמונה. אחת הזכויות של אדם שחי באמונה זה לראות את הדברים טיפה יותר מלמעלה. זה נותן כוח. זה מה שמאפשר לראות בתוך הכאב הגדול על רנה את הנס והחסד הגדול שנעשו עם איתן ודביר חיים".

במהלך השבת לא ידעה שירה שחיי בנה עוד נתונים בסכנה. רק במוצאי שבת, כשנמסר לה שדביר חיים יצא מכלל סכנה, הבינה שהוא היטלטל בין חיים למוות. דביר חיים נפגע בתריסריון, איבר במערכת העיכול שעוברים בו גם כלי דם ראשיים, והוא הובהל לניתוח מורכב. "מזל שלא הבנתי שהוא בסכנת חיים, אחרת אני לא יודעת איך הייתה עוברת עליי השבת. זה עוד אחד מהניסים הקטנים שמלווים אותנו. גם זה שהפנים של רנה לא ניזוקו בפיצוץ הענק זה נס. ביקשתי לראות אותה, וראיתי כמה פניה נותרו שלמים. אנחנו יודעים שרנה לא סבלה לרגע. גם זו ידיעה חשובה.

"כל הדברים הגדולים והקטנים הללו מתחברים לתמונה כוללת יותר של אמונה. שלא לדבר על כך שאנחנו רואים בהשתאות, אין לי מילה אחרת, את החיבוק הענק שאנחנו מקבלים משכנינו, מכל תושבי לוד, ומעם ישראל. זה הופך את המקרה הכאילו אישי שלנו, למשהו גדול יותר, לחלק מהתהליך הכואב והמרגש של צמיחת עם ישראל בארצו".

הכל נעשה שחור

את הביקור הראשון בבית החולים תיכננה שירה לקיים ביום ראשון מוקדם בבוקר, אבל במוצאי שבת נתנו לה לשוחח בטלפון עם דביר חיים. "הוא ביקש מאוד שנבוא, אז עזבנו הכל, התנצלנו בפני האנשים שכבר התחילו להגיע, ונסענו במוצאי שבת. דביר חיים היה בחדר אחד ואיתן בחדר אחר. נכנסתי קודם לדביר חיים. זה היה מאוד רגשי", הדמעות שוב עולות. "היה כואב לראות את דביר חיים כל כך כאוב, פיזית ונפשית. היה לו קשה לדבר. הוא עוד היה עם זונדה. ממנו שמעתי בפעם ראשונה מה היה. הוא סיפר שהם הגיעו וראו שאין אף אחד במעיין, אז איתן התקשר למוקד. במוקד אמרו להם שהסיור (כוח צה"ל שמאבטח את המטיילים) יגיע ב־11 אבל שהם יכולים ללכת למעיין. רנה הייתה טיפה מאחורה. הוא שמע רעש כמו ירייה של אקדח ואז פיצוץ עז והכל נעשה שחור. הוא צעק, 'אבא', וכך איתן הבין שהוא בחיים. ואז איתן צעק, 'רנה'. ודי מהר הוא מצא אותה. הם הבינו מיד שמזה אי־אפשר לצאת בחיים.

"לאט־לאט דביר התחיל להבין שהוא נפצע. הוא לא הרגיש את זה בהתחלה. הוא בדיוק באמצע קורס חובשים של מד"א. שלמה פרל, תושב נריה, הוא בן דוד שני של איתן. הוא מנהל את הקורס שדביר חיים משתתף בו, והוא גם היה הראשון שהגיע לזירה. עד שכוחות ההצלה הגיעו, דביר חיים תיפקד מצוין. הוא שמר על קור רוח וצלילות הדעת והחל ליישם את כל מה שלמד. הוא שתה מים כדי לוודא שאין לו נקבים בגוף. כשהבין שהיד נפגעה הוא ביקש מאיתן חוסם עורקים. איתן השתמש בציצית וחסם את הפצעים. ואז, כשהתחיל להרגיש קשיי נשימה, הוא כרע על ארבע, כדי לשחרר את דרכי הנשימה, בדיוק כמו שלימדו אותו.

"אמרתי לו שם, בתוך הדמעות שלו ושלי, שבכל פעם שעלתה בי בשבת תחושה של כאב, ניסיתי לחשוב איך אפשר לתעל את האסון הזה לצמיחה, לעשייה. הגיעו לכאן לשבעה הנוער המתוק של דולב. אמרתי להם שזה לא נקרא לנצל את הרצח, זה פשוט לקחת את מה שהיה למקום הנכון. אם יהיה כביש סלול למעיין ותצפית ושכונה בדולב על שם רנה, ועוד דבר ועוד דבר, זה נכון גם מבחינה יהודית.

"בימי זיכרון איתן לא מתחבר לתוכניות וטקסים שרק מתארים את יפי הבלורית והתואר ועוסקים בכאב. הוא אומר שצריך לקחת את האישיות והערכים של האנשים שהלכו, ולהמשיך אותם בחיים שלנו. קודם כל, זה הדבר היהודי לעשות. זאת המשמעות של עם ישראל חי. זה גם נכון מבחינת המדיניות. אם המחבלים יראו שבמקום להיחלש ולהתכנס בתוך עצמנו כתוצאה מפיגועים אנחנו דווקא צומחים וגדלים מזה, ובמקביל יש הרעת תנאים בכלא למחבלים, זה יפחית את הרצון לפגוע בנו. ובאמת, אנחנו כבר רואים את כמות הפרויקטים שהחלו לרוץ לזכר רנה. זה מדהים ומרגש. אנשים מכל הזרמים ומכל הגילים רוצים להיות חלק מעשייה אמיתית שתנציח את רנה. לקחת את הכאב ולתעל אותו לטובת עם ישראל. אני רק מקווה שמהעם זה גם יגיע לדרגים הגבוהים יותר. אנחנו באמת מאמינים שמתוך הקושי צריך לצמוח".

זה גם המסר שהעביר דביר חיים לחבריו בהודעה ששלח להם מבית החולים, מיד אחרי שהתאושש, ובה כתב, בין השאר: "רִנה הייתה ילדה קדושה, גם בחייה וגם במותה. ילדה שלא ויתרה לעצמה, שעברה הרבה תהליכים, הרבה התלבטויות והרבה בירורים. דיברנו על זה הרבה. את פירות המאמצים שלה היא הייתה אמורה לקצור בהמשך החיים ולא זכתה, אבל היא השאירה לנו מפה מפורטת עם דרכים ויעדים. עכשיו זה בידיים שלנו להוציא את זה אל הפועל. זאת המשימה שלנו. זה מה שרִנה הייתה רוצה".