"אחרי כל מה שעברתי, אין לי פחד או בושה"

בעשר השנים האחרונות נמנעה הודיה לוי מחיטוט בעברה. זו לא הייתה הדחקה, ודאי שלא הכחשה, אלא דחף הישרדותי שרק בזכותו הצליחה לפתוח דף חדש בפנימייה, להשתלב בחברה, להשקיע בלימודים ולהוציא תעודת בגרות מלאה. אבל האירוע שטילטל לאחרונה את המדינה — אונס של ילדה בת שבע מקהילה חרדית בבנימין — עורר בה פלאשבקים קשים. גם היא הייתה שם. מגיל ארבע עד שמונה הייתה קורבן למעשי אונס שביצע בה אחיה הבכור על בסיס יומיומי.

"בימים הראשונים להתפוצצות הפרשה בבנימין חשבתי רק על הגוף של הילדה הקטנה והמסכנה", היא מספרת. "זה כואב. אחרי כמה ימים, כשהתחילו לרוץ ברשת עצומות הקוראות להטלת עונש מוות על האנס, הרגשתי שהדם שלי רותח. למה כולם מדברים על עונש מוות רק כשהחשוד הוא ערבי? למה כולם שתקו ושותקים כשיהודים, ואפילו יהודים עם כיפה, אונסים?".

את בעד גזר דין מוות לאנסים?

"ברור. לכל גבר, בחור או נער שעושה מה שאח שלי עשה".

"עדיין ישנה עם הכרית שנתת לי בגיל שמונה". חיה מרנץ | צילום: אביהו שפירא

הזעם שגאה בה בעקבות פרסום המקרה בבנימין — שבינתיים בוטל בו כתב האישום נגד מחמוד קטוסה וטרם נמצאו חשודים חדשים — גרם להודיה לפנות לעמותת "פותחים עתיד", ששתיים מנציגותיה טיפלו בה בילדותה, ולבקש לגולל את סיפורה בשמה המלא ועם תמונתה. "אחרי כל מה שעברתי אני כבר לא מונעת משיקולים של פחד או בושה. מי שלא מסוגל להבין מה עברתי, גם לא יבין למה כיום אני מסוגלת להודות לקדוש ברוך הוא שהעביר אותי בדרך הייסורים הזאת".

ואת מודה לו?

"כן. כל מה שעברתי, מעט טוב והמון רע, הוביל אותי להיות מי שאני עכשיו. תסתכלי עליי, אני הודיה לוי, בת 18, בעוד חודשיים אהיה בת 19, אני גרה בפדואל אצל משפחת אומנה, מתחילה את השנה השנייה שלי בשירות לאומי, אני כותבת נפלא ואני שחקנית מעולה, ויום אחד, אם ירצה השם, אחרי שאסיים את בית הספר למשחק אעלה עם סיפור חיי לבמה ואספר לכולם איך בכיתה א' גזרתי לעצמי את השפתיים והתיישבתי בתוך פח הזבל בכיתה ותלשתי את השיער והרבצתי לכולם רק כדי שמישהו יסתכל עליי ויראה אותי וישאל למה אני מתנהגת בצורה כל כך אלימה".

"לא היה רגע שקט"

היא נולדה בצפת, שאליה היא ממעטת לחזור. אין לה מה לחפש שם. עם אמה היא ניתקה כל קשר, ואביה נפטר כשהייתה בת שמונה. רק שניים מארבעת אחיה ממשיכים ללוות אותה ואף הגיעו לחגוג איתה בטקס הסיום בפנימייה.

"אנחנו משפחה מורכבת", היא מחפשת הגדרה עדינה. "לאבא שלי יש שישה ילדים מנישואיו הראשונים, לאמא שלי יש שניים מנישואיה הראשונים, וביחד הם הביאו חמישה ילדים, ארבעה בנים ובת. אני האחרונה. כשנולדתי, אבא שלי כבר היה נכה, אחרי כמה אירועים מוחיים, עיוור וכרות רגל. העבודה שלו הייתה לאסוף כסף מתחת לגשר ואמא עבדה בניקיון בתים. בגיל שש הבנתי שאמא הלכה ברגל עד לסופרמרקט, מרחק ענקי, חזרה הביתה עם הקניות, ושוב עשתה את המרחק הזה עם נגלה שנייה של קניות, כי לא היה לה כסף לאוטובוס".

חמשת הילדים ישנו בחדר אחד. "בחדר הייתה מיטה שנפתחה לעוד שלוש מיטות, מדורגות, ואחיי הגדולים השתלטו עליהן. אני תמיד ישנתי על הרצפה, על השטיח המסריח שעשה לי בחילה".

בחדר הדחוס ההוא הפכו חייה לסיוט. אחיה הבכור, בנימין (שמאז שינה את שמו ושם משפחתו), היה בן 12. "לצערי הרב אני דומה לו מאוד, ואני שונאת את זה", היא משתפת. בנימין כבר לא היה חלק משום מסגרת, נהג לצרוך סמים ולגנוב כדי לממן אותם. "כשחטף קריז שבר את הבית. המשטרה הייתה אצלנו בבית כמעט כל לילה", אומרת הודיה. "הוא היה אומר לאמא 'תסתכלי על הכוס' והופ, מנפץ אותה לרסיסים. בלילות אחרים הוא היה מוציא מהמקרר מעדנים ומעיף אותם על הקיר, וצוחק. ככל שהוא היה יותר שיכור ויותר מסומם - הוא צחק יותר וזה היה צחוק מפחיד. אמא לא יכלה להתמודד איתו, הוא עשה בבית כל מה שבא לו — חוץ מלהרים עליה יד".

היא הייתה בת ארבע כשהכל התחיל. "אני לא זוכרת מתי בדיוק הייתה הפעם הראשונה, אבל אני זוכרת שזה כאב נורא. מרוב שהייתי קטנטונת אפילו לא הבנתי מה הוא עושה. הוא היה מסמן לי עם האצבע לבוא, ואם לא קמתי מיד כדי ללכת איתו הוא היה מעביר את האצבעות שלו על גרונו, ככה", היא מדגימה. "פחדתי שהוא ירצח אותי. מה הבנתי מהחיים שלי, הייתי ילדה".

גם עכשיו הודיה מקפידה בלשונה, מפני שהמילים המדויקות גורמות לה לחיות מחדש את האסון שקרה לה. "אני יכולה לכתוב על מה שהוא עשה לי, אבל לא להוציא את המילים מהפה שלי. אובחנתי כבעלת פוסט־טראומה עמוקה".

כשיתר האחים היו נרדמים בנימין היה כופה עצמו עליה, והתיאור של מעשיו מחריד לקריאה. "כשאחד האחים היה פוקח עיניים או מסתובב במיטה הוא אמר לו 'ששש... הכל בסדר, תמשיך לישון', והמשיך", היא מספרת. "תוך כדי זה שעשה את מה שעשה, בנימין היה לוחש לי באוזן שאם אספר למישהו הוא ירצח את אמא ואבא ובגללי כולנו נהפוך ליתומים. הוא היה עושה תנועות של איך הוא ישחט אותי או ידקור אותי. הוא גם איים שיזרוק אותי מהגג.

"זה היה קורה גם באמצע היום. האחים שלי ישבו מול המחשב, שהיה האטרקציה של הבית, ובנימין היה נועץ בי עיניים ולוקח אותי למטבח ואומר לי 'תעשי כך וכך' או שהיה נצמד אליי מאחור. הוא היה צועק עליי 'הודיה, תשטפי את הכלים, את לא יודעת איך שוטפים כלים?', ושלושת האחים שלי לא קמו מהמחשב. אם אני שוטפת כלים במטבח אז מה יש להם לחפש בו?".

צעקת? בכית?

"לא צעקתי כי פחדתי ממנו, וכשבכיתי זה היה מהתסכול על זה שאף אחד לא מבין ולא רואה. בגן חובה ציירתי ציורים מזעזעים, ציירתי את בנימין כדמות ענקית שנופלת עליי, הקטנה. איך אף גננת לא הסיקה שאני קוראת לעזרה? הייתי אלימה שחבל על הזמן, הרבצתי לכולם, קיללתי באוטובוס, בהסעה. פעם אמא שמעה אותי מקללת 'שרלילה' ו'בת זונה' ודפקה לי סטירה. מילאתי את הדלי בחול ושפכתי אותו על השיער שלי. שרטתי את הפנים. על אמא שלי כעסתי נורא. לפעמים, בבוקר, כשנכנסה לחדר, היא ראתה אותי על השטיח עם תחתונים הפוכים או בלי תחתונים בכלל. הלו, זה לא נראה לך מוזר? למה לא שאלת מה קרה?".

היא גם כועסת על המשטרה. "כשהשוטרים הגיעו אלינו הביתה בשלוש לפנות בוקר הם נעלו אותי בחדר. היה שוטר קבוע שתמיד הוזעק אלינו. לא פעם ולא פעמיים הסתכלתי לו בעיניים והמבט שלי התחנן 'תראה מה עוד אחי עושה'. לא היה לי אפילו רגע אחד של שקט. ישבתי מול הטלוויזיה או מול המחשב ובנימין היה עובר וממשש".

"הראשונה שראתה אותי"

בגיל שש היא ניסתה, לראשונה, לשתף את אמה. "סיפרתי לה שבנימין נכנס לי למקלחת כשהייתי עירומה. בחדר האמבטיה היו גם שירותים וארון נעליים, אז אמא אמרה 'הוא בטח נכנס לקחת נעליים'. זו הייתה סטירה. אף אמא לא רוצה להאמין שהבן שלה, בשר מבשרה, אונס את הבת שלה. רק לקראת גיל שמונה סיפרתי לה שבנימין נוגע בי והיא צעקה עליי 'מה נסגר איתך? את הוזה?'. חשבתי שהיא שוב לא מאמינה לי".

להפתעתה, אמה ניגשה לאחיה והתעמתה איתו, אבל זה רק החמיר את מצבה. "היא צעקה עליו 'יא סוטה, שמעתי שאתה ממשש את אחותך, למה אתה עושה את זה?', ואל תשאלי כמה סבלתי באותו הלילה - גם מכות וגם אונס. לעולם לא אשכח את הלילה הזה. אם היא לא מסוגלת לרסן אותו אז לפחות שתשמור עליי. שתהיה איתי כל הזמן ולא תוריד ממני את העיניים, זה יותר מדי לבקש?".

התנהגותה החריגה בגן ובביה"ס היסודי הרחיקו מעליה חברות, והיא סבלה בדידות איומה. "בכל צפת הייתה לי רק חברה אחת שגרה שתי קומות מעליי", היא נזכרת. בכיתה היא הייתה משעינה את ראשה על השולחן ונרדמת, "כי לא ישנתי בלילה. הייתי תמיד עייפה וזה הפך אותי לעוד יותר עצבנית ואלימה. החטא הכי גדול שלי היה שפעם, כשבנימין סימן לי באצבע לבוא, הצבעתי על אחד מהאחים ועשיתי תנועות של 'בבקשה, קח אותו במקומי'. זה חטא מזעזע. איך יכולתי לבקש שהוא יעשה את זה לאח אחר?".

בסוף כיתה א' סוף־סוף נמצא מבוגר שניתן לסמוך עליו - צירל, שעבדה כנאמנה של עמותת "פותחים עתיד", תוכנית ייחודית שנוסדה על ידי משרד החינוך והסוכנות היהודית, פועלת כיום ב־36 יישובים ומגזרים שונים בפריפריה ומיועדת לילדים בגיל 8־16. "צירל הייתה הראשונה שראתה אותי. ישבנו ודיברנו על הכל ועל סתם. פעם היא לקחה אותי לבריכה, פעם לבית שלה, ואחרי כמה חודשים סיפרתי לה שאח שלי אלים נורא. על המעשים הלא צנועים לא סיפרתי, כי פחדתי ממנו. צירל בנתה איתי תוכנית: 'בפעם הבאה שבנימין מתקרב אלייך תקחי את הבובה שאת הכי אוהבת, דורה, ותעלי איתה שתי קומות לחברה שלך'. בכיתה ב' ציוותו לי נאמנה אחרת, ובכיתה ג' בורא עולם שלח לי את הנשמה הכי טובה ביקום: חיה מרנץ. מהפגישה הראשונה התחברתי אליה מאוד. היא כל כך חיזקה אותי עד שקיבלתי אומץ והחלטתי לספר שוב לאמא".

זה קרה בבוקר שבת, יומיים לפני שאחיה בנימין היה אמור לנסוע לסבתא וסבא. "באתי למיטה של אמא ואמרתי 'אמא, יש לי משהו לספר לך'. פתאום ראיתי שכל האחים שלי שוכבים לצד אמא, מתחת לשמיכה. בנימין עשה לי תנועה של 'אני אדקור אותך' ומיד קפאתי. אמא שאלה, 'הודיה, מה רצית לספר לי?', אז אמרתי 'אני אוהבת תפוח, אפשר?'. באותו הלילה נענשתי".

כשאביה נפטר, חיה הייתה לצידה במסע ההלוויה. "הייתי מפוחדת נורא בגלל שבנימין אמר לי שאבא מת בגללי, בגלל שכמעט סיפרתי. אני, שאהבתי את אבא שלי, ושתמיד כתבתי 'אני מתפללת שאבא יהיה בריא, שהמשפחה שלנו תהיה שמחה, שיבוא המשיח ושייבנה בית המקדש', הפכתי בעיני עצמי לרוצחת. החלטתי לא לספר על בנימין כדי למנוע מוות נוסף במשפחה. אחרי שאבא נפטר אמא הכניסה הביתה גבר שהתחיל להוציא את האחים שלי לפנימיות. אז ארזתי לי תיק, הכנסתי לתוכו את דורה וברחתי מהבית. במשך חצי שנה ישנתי אצל חברות או על ספסל בגן המשחקים. אולי אמא דאגה לי, אבל היא לא חיפשה אותי. כשהגיע החורף והיה לי קר חזרתי הביתה והחלטתי לגלות לה".

"את סיפור ניצחון"

הודיה בחרה בעיתוי שקט יחסית, כשבנימין היה מחוץ לבית ואמה תלתה כביסה. "ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט, בקול רועד 'את זוכרת שפעם, בשבת, רציתי לספר לך משהו?', וכשהיא הינהנה אמרתי 'בנימין עושה לי דברים קצת לא צנועים'. היא נבהלה ושאלה מה הוא עושה ועניתי 'הוא נוגע בי'. אמא שאלה 'איפה?', ואני, עם שכל של ילדה בת 8, עניתי שהוא עושה לי את זה על השטיח, במטבח מעל הכיור, מאחורי בית הכנסת, על הגג, על מגלצ'ה בגן השעשועים, מאחורי הספה בסלון, איפה לא. זו הייתה הפעם היחידה שאמא הוכיחה את עצמה, היא התנהגה כמו לביאה".

בהתערבות הרווחה היא הועברה למשפחת אומנה בצפת, ובבית הספר המשיכה לפגוש את חיה. "החדרים של 'פותחים עתיד', באגף נפרד בבית הספר, תמיד היו מקושטים ויפים, וכל התלמידות קינאו בבנות שנשלחו לשם. די מהר השלמתי את הפער בלימודים, תודה לאל אני לא סתומה, הפכתי לילדה חברותית ומקובלת ובלילות ישנתי בשקט".

אבל הזוועות שעברה המשיכו לרדוף אותה, כמובן. צלקות כאלה לא נעלמות בן לילה. בחטיבת הביניים, בהיותה בפנימייה, ניסתה להתאבד בעזרת סכין גילוח. "זה לא היה הניסיון הראשון", היא אומרת. "סולקתי מהפנימייה ולמזלי העבירו אותי לגן עדן — פנימיית נווה מיכאל בפרדס חנה".

גן עדן?

"ממש, מקום מדהים. דשא, מרחבים. זה היה המקום הראשון בו הרגשתי שיש לי זכות קיום ושלא מוותרים עליי. סוף־סוף היה לי בית. התחלתי להצחיק, עשיתי סטנד־אפ. המורים וההנהלה נלחמו כדי שאוציא בגרות וגם יצאתי משם עם תעודת שוקולטייר שהבטיחה לי תעסוקה. מאז אני אצל משפחת אומנה בשומרון. יש ארבע בחורות שהרווחה אישרה את שהותן במשפחות אומנה למרות שכבר עברו את גיל 18, ואני ביניהן".

ובנימין?

"כשהייתי בת שמונה ופתחתי הכל ואמא שלי התלוננה עליו במשטרה, הוא היה בן 14. בגלל היותו קטין הוא נשלח למוסד סגור, שבו שהה עד גיל 21. מאז הוא ממשיך להיכנס ולצאת מבתי סוהר. פעם גניבות, פעם סמים. לפני כמה שנים, כשנסעתי לצפת, ראיתי אותו ליד הבית של אמא, וברגע שהוא הסתכל לי בעיניים הכל חזר אליי. ברחתי".

המעגל של הודיה נסגר כשאנחנו מצלצלות לנשמה הטובה שהצילה אותה - חיה מרנץ, שפרשה מ"פותחים עתיד" עם סיום התואר בחינוך. היא מפעילה בצפת חוג דרמה, שירה וריקוד לבנות חרדיות, ולדבריה "גם אחרי עשר שנים הודיה נשארה בליבי".

"את זוכרת את מסיבת הבת־מצווה שאירגנתי לך בפנימייה?" שואלת חיה, והודיה דומעת: "כן, הבנות לא הפסיקו לדבר על המסיבה המושקעת. מה שהיה הכי טוב אצלך זה שלא הכרחת אותי לדבר. אמרת לי 'אנחנו יכולות לצייר ביחד וגם לשתוק ביחד'. וכששתקנו ביחד הרגשתי שאני לא לבד".

"רציתי להראות לך שעולם שלם קיים מחוץ לכותלי הבית שלך", חיה מסבירה. "היית לי כמו בת, וכשעברת לפנימייה והקשר בינינו נותק ידעתי שאת בידיים טובות. בעיניי את דוגמה לניצחון. לקחת את גורלך בידייך, יחד עם העזרה שלנו ושל הקדוש ברוך הוא".

"בלעדייך לא הייתי שורדת", אומרת לה הודיה. "את יודעת שאני עדיין ישנה עם הכרית בצורת לב ורוד שנתת לי בגיל שמונה?".

"תזמיני אותי לחתונה שלך?" שואלת חיה, אם לחמישה.

"אם ירצה השם", הודיה מתכווצת. מאוחר יותר תספר לי שהטראומה העמוקה גובה את המחיר שלה גם עשר שנים אחרי. "אף פעם לא אהבתי מישהו, אני פוחדת להימצא בסביבת בנים, עוד מעט יתחילו להציע לי שידוכים. הוא יהיה חייב לדעת את כל האמת ולהיות רגיש. אולי לא אהיה מסוגלת לעשות את זה בליל הכלולות. גם היום, כשאני חזקה וצוחקת, אני משתדלת לא להתקרב לפסי רכבת". •