"בבקשה, כל מה שאני רוצה זה שתגנו על משפחתי". במילים האלה, כשהוא ממרר בבכי, פנה הג'ודוקא האיראני סעיד מולאי לנשיא איגוד הג'ודו העולמי, מריוס ויזר, לפני חצי גמר אליפות העולם.

יום רביעי האחרון, יומו הגדול של אלוף העולם הטרי שגיא מוקי, היה יום מטלטל במיוחד עבור אלוף העולם היוצא מולאי. כשהתכונן לחצי הגמר שלו, מולאי כבר ידע שמוקי עשוי לפגוש אותו בקרב על הזהב. המחשבות התרוצצו בראש, הדמעות ירדו מהעיניים, והתוצאה הייתה דרמטית: הבטחה לקבל מקלט מדיני בגרמניה.

"הוא פשוט מסכן", אמרה לי כתבת הספורט של ה"ל'אקיפ", סאלין נוני. "הוא בסך הכל ספורטאי שרוצה להראות את היכולות שלו, ובגלל דברים שלא ממש תלויים בו הוא נענש על כך פעם אחר פעם". כתב הטלוויזיה הממלכתית של סרביה, ננאד פילה, הוסיף: "לנו יש את הצרות שלנו, ואנחנו מתפללים לא לפגוש יריבים מקוסובו. אינטרסים לאומיים הפכו את הספורטאי האיראני לקורבן של האידיאולוגיה והמערכת האיסלמית, שגורמת לכזה ספורטאי להפסיד כמה פעמים בכוונה".

הדרישה לפגישה

באולם ניופן בודקאן, בזמן שהפועלים מסדרים את המזרנים לפני חצאי הגמר והקהל מתחיל למלא את היציעים, השאלה המרכזית שנשאלה בין הכתבים ובמשלחת הישראלית הייתה מה יהיה עם מולאי. מה הוא יעשה בתסבוכת שנכפתה עליו, זאת שעירבבה שוב בין ספורט לפוליטיקה בעל־כורחו.

אף אחד באותו רגע לא היה מודע לדרמה הגדולה שהתרחשה מאחורי הקלעים באולם החימום. באותן שעתיים וחצי של מנוחה לפני הקרבות המכריעים מולאי לא ממש הצליח לנוח בראש שקט. כשהבין באיזו סיטואציה הוא נמצא, הוא ניגש למארגנים וביקש מהם לשוחח עם נשיא האיגוד ויזר.

הניסיונות לשכנע את מולאי כי ניתן לו גיבוי מלא לא עזרו. הוא איים לא להופיע לקרב, בידיעה שהדבר עלול לעלות לו בעונש ‑ ואולי אף בהשעיה מהאולימפיאדה. בתוך דקות צצו ידיעות על כך שמולאי לא מתכוון לעלות לחצי הגמר.

במקביל מוקי, שניסה לתפוס מרחק מהסערה, התכונן לרגע הגדול שלו. הצוות שלו הוציא אותו לסיור של 40 דקות בפארק הסמוך, בתקווה שהבלגן סביב מולאי יסתיים עד שמוקי יחזור למתחם.

התנאי של ויזר

באותו שלב בקשתו של מולאי נענתה. הוא נקרא לשיחה עם ויזר, התרצה והחליט לשנות את דעתו ‑ ולהופיע לחצי הגמר. מולאי עלה על המזרן ללא מאמנו אבל עם רופאו, ששוחח עם מקבילו הישראלי ואישר שהג'ודוקא האיראני יתייצב לקרב. מולאי אמנם נלחם ולא נראה כמו אחד שמנסה לביים הפסד, אבל סערת הרגשות שעבר, השמועות על סוכני ביון איראנים שנשלחו בעקבותיו והלחץ עשו כנראה את שלהם. אחרי שחיסל את כל יריביו קודם לכן, מולאי נכנע בריתוק למתיאס קאסה הבלגי, והפסיד גם בקרב על הארד.

אולי כדי להגן עליו, איגוד הג'ודו העולמי הוציא הודעה בה נכתב: "מולאי היה תחת לחץ רב שהגיע מארצו, עליו ועל משפחתו. אבל הוא נלחם, ובסופו של יום היה מותש נפשית ‑ מכיוון שברור שזו לא הדרך הטובה ביותר להתרכז ולהתכונן לתחרות".

רק למחרת כולם למדו על תוכן השיחה שהתקיימה בין מולאי לוויזר, שהתראיין לסוכנות הידיעות היפנית Asahi ורמז מה יקרה בקרוב. ויזר סיפר על רצון הארגון להגן על מולאי, שחשש מהתגובה האיראנית ומההשלכות שלה עליו ועל משפחתו.

ל"ידיעות אחרונות" נודע על התנאי המסקרן שוויזר הציב בפני מולאי. הוא היה מוכן לעזור לאיראני רק אם היה עולה לגמר אפשרי מול מוקי ‑ דבר שלא קרה בסופו של דבר. ויזר גם אמר שיפעל כדי שמולאי יגיע לאולימפיאדת טוקיו 2020 כחלק מנבחרת הפליטים.

ההחלטה להתייצב

עד שזה יקרה, אם וכאשר, ויזר היה צריך לדאוג שמולאי יגיע לגרמניה. הוא שלח אליו ואן שחור שאסף אותו מהמלון בטוקיו, והזמין לו את כרטיס הטיסה. מולאי, שעלה לקרבות באליפות עם דגל איראן על חליפת הג'ודו שלו, העדיף להמשיך להתגורר עם אשתו בגרמניה, שם הוא מתאמן רוב השנה ‑ ורוצה שהמדינה תיקח אותו תחת חסותה ותעניק לו מקלט. לא מדובר בתקדים: בימים האחרונים עלה גם שמו של ג'ודוקא אלמוני למדי, סעיל סראלק, שעבר תהליך דומה.

הדרמה הגדולה החלה כבר ביום רביעי שעבר. מולאי עשה את דרכו לנמל התעופה בגרמניה לקראת הטיסה לאליפות העולם, אז התפרסמו הידיעות הראשונות על כך שכל חבריו לנבחרת, המתאמנים באיראן, הושפעו מהלחצים הפוליטיים, ולמרות הבטחות העבר החליטו להישאר במולדתם במטרה להימנע ממפגשים מול ספורטאים ישראלים.

אבל מולאי כלל לא התלבט - הוא החליט להפר את ההוראה שהגיעה מאיראן ולטוס, מלווה במאמנו בשנים האחרונות וכן ברופא גרמני. שגרת האימונים שלו נמשכה, ולאף אחד לא היה ספק שהוא גם ישתתף באליפות כדי להגן על תוארו.

המשפחה שבסיכון

בשבת, רגע לפני שיצא לאימון נוסף, אחד המאמנים מהנבחרת ההולנדית ניגש למולאי לפני היציאה מהמלון בטוקיו למתקן האימונים ושאל אותו האם בכוונתו להתחרות באליפות. האיראני השיב לו: "הייתה בעיה קטנה, אבל היא נפתרה. אתחרה". במשלחת הישראלית, אגב, מגדירים אותו כאדם חביב שתמיד אומר שלום. ברור שהבעיה היא לא בו, אלא בתכתיבי המשטר איתם הוא נאלץ להתמודד.

בני משפחתו של מולאי עדיין נמצאים באיראן, והוא יודע כי כל עוד הם שם המהלך שלו מסכן אותם. רק ימים יגידו איך הסיפור העצוב הזה יסתיים, אבל מבחינת מולאי ייתכן שהנזק כבר נעשה. עכשיו הוא ינסה לתת עוד איפון, הפעם מחוץ למזרן, לפוליטיקה ששוב רומסת את הספורט.