דיוק הכאב וטשטוש האושר

מי שיקרא את העיתונים, ישוטט ברשתות החברתיות או יצפה בכתבות הטלוויזיה עלול בקלות להגיע למסקנה שמערכת החינוך שלנו רקובה מהיסוד.

כל עוול שקורה במערכת, כל בעיה קטנה או גדולה, מובילים מיד להעלאה על המוקד בכל הבמות התקשורתיות, בפירוט רב ובנימה נחרצת. ותמיד זה ילווה בהשוואות למדינות אחרות בעולם, בהסברים מלומדים על האשמים במצב, ובקינות על איכות המורים וחוסר ההתאמה שלהם למאה ה־21.

אבל על הדברים הטובים והנפלאים שקורים בכל בית ספר ובכל כיתה, על זה כמעט ולא תקראו בשום מקום. זה לא מעניין. זה לא "חדשות".

המציאות היא, כמובן, הפוכה כמעט לחלוטין: בכל גן ילדים ובכל בית ספר ישנם מדי יום סיפורים מרגשים ומעוררי השראה על תלמידים ומורים שמתקדמים יחד, שמחזקים אחד את השני, שלא מוותרים אחד לשני, ובעיקר שאוהבים זה את זה ומאמינים זה בזה. ועם כל הכבוד למבחנים הבינלאומיים, אלו הדברים החשובים באמת.

במציאות ישנם אלפי מורים במערכת החינוך הישראלית שעסוקים מדי יום בשאלה איך לקדם את התלמידים שלהם, שאוהבים את התלמידים שלהם ועושים כל מה שהם יכולים על מנת שירגישו בטוחים ומוכנים לאתגרי החיים. אתם מכירים את המורים הללו – הילדים שלכם הרי לומדים אצלם. רק לפני חודשיים, בכל מסיבות הסיום בכל בתי הספר ובכל שכבות הגיל, היו פרידות מרגשות והיו דמעות של אושר והכרה בטוב שהיה להם ובתהליך החינוכי שעברו יחד. הדמעות הללו לא משקרות, הן מספרות סיפור: הסיפור האמיתי של מערכת החינוך שלנו.

ובכל זאת, הידיעות שמככבות בכותרות העיתונים ובטלוויזיה אינן שקר. יש הרבה מה לתקן במערכת החינוך שלנו. המון. האתגרים גדולים ולכולנו יש במה להשתפר. אבל כדאי שניגש לאתגרים הללו מתוך פרופורציות נכונות, מתוך הבנה שמערכת החינוך שלנו טובה, ערכית, ומלאה באנשי חינוך מסורים ומחויבים שעושים עבודתם נאמנה. ומתוך כך, לאחר שנכיר ונפנים את הטוב, נוכל לפנות להתמודד עם האתגרים והקשיים בצורה נכונה יותר.

יהודה עמיחי כתב על דיוק הכאב וטשטוש האושר. על כך שאת הכאבים אנחנו יודעים לדייק, לפרוט ולתת להם שמות, אבל את האושר אנחנו לא יודעים לדייק. הוא מטושטש אצלנו, כמו ברור מאליו. יש לי תחושה שזה גם מה שקורה ביחס שלנו למערכת החינוך.

וככל שנדע לדייק גם את האושר, גם הכאב יקבל את המקום הנכון והמדויק יותר עבורו. √

הכותב הוא מנהל תיכון מקיף אמי"ת באר־שבע