אמרו על הבורבונים, מלכי צרפת, שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר. אפשר היה לצפות מנתניהו שילמד משהו מהתוצאה הטרגית של מסע ההסתה שהתנהל עד לרצח רבין ב־1995; אפשר היה לצפות שנתניהו ילמד משהו מהמשגים שעשה במהלך כהונתו כשר תקשורת, משגים שסיבכו אותו בפלילים.
למרבה הצער, נתניהו מסרב ללמוד. הוא חי בתחושה שהכל עובר לו, הכל מותר.
בסוף השבוע פירסם נתניהו פוסט שקורא לצופים להחרים את קשת בגלל מעורבותה בסדרת טלוויזיה שלדבריו הרגיזה אותו. שלא תהיה טעות: לא הסדרה המדוברת הסעירה את רוחו של ראש הממשלה. מה שהסעיר אותו הן הידיעות על תוכן העדויות נגדו בתיקים הפליליים שבהם הוא מואשם.
גיא פלג, הכתב המשפטי של חברת החדשות, הוא הקורבן הנוכחי של מסע ההסתה של ראש הממשלה ותומכיו. פלג איננו יריב פוליטי של הליכוד. הוא סומן רק משום שפירסם קטעים מעדותו של שלמה פילבר, מי שהיה מקורבו של נתניהו ושליחו במשרד התקשורת והפך לעד מדינה. העדות הזאת לא נוחה לנתניהו. לכן מותר להסית. התוצאה היא שאחרים מאיימים על חייו של פלג ומאלצים את מקום עבודתו להצמיד אליו מאבטחים.
כוונת המאיימים ברורה: להשתיק את פלג או לגרום לבעלי הערוץ שלו להשתיק אותו או, לחלופין, לצבוע את הגילויים שלו ושל עמיתיו בצבע פוליטי ולהפוך אותם לבלתי אמינים בעיני הציבור. "ערוץ תעמולה", קוראים סוכניו של נתניהו לכל גוף תקשורת שעושה את עבודתו. נתניהו אמור לדעת ערוץ תעמולה מהו: יש לו אחד כזה, בדמות החינמון היומי שמממן עבורו איל קזינו מלאס־וגאס.
אין מנוס מלראות את הדברים כהווייתם: התקשורת הישראלית החופשית נתונה תחת מתקפה מסוכנת. היא כוללת לא רק דה־לגיטימציה של עבודה עיתונאית, אלא גם איומים על חיי עיתונאים וקריאות לחרם על גופי תקשורת.
התקשורת בישראל מאוד תחרותית. התחרות יצרית, כרוכה במריבות עסקיות ואישיות ואיננה חסינה מטעויות. לא מזיק ללמוד בסוגיה הזאת מאמריקה: גם שם נתונים גופי התקשורת החופשיים, עיתונים וערוצי טלוויזיה, למתקפה פרועה מצד מערכת פוליטית שלוחת רסן. הם לא חוששים להשיב מלחמה. מול התוקפים הם מגלים מידה של סולידריות, סולידריות שכל כך חסרה היום בתקשורת בישראל.
