מאות אלפי תלמידים חזרו אתמול לכיתות אחרי חופש ארוך וסוער. נראה שבמשרד החינוך לא רצו להותיר את השיחה על מה שקרה בחודשים האלו רק למסדרונות, והמנהל הפדגוגי פירסם למורים הצעה לשיחה לכיתות ט'־י"ב שעוסקת ב"התנהגויות סיכון, כגון: יחסי מין מזדמנים, יחסי מין בקבוצה, שימוש באלכוהול וסמים, הפצת תמונות אינטימיות, ונדליזם, ועוד".

הנושאים האלו לא חדשים, כל איש חינוך מכיר אותם. אבל אחרי הקיץ שבו התפוצצה פרשת הנערים בקפריסין, לא רק במשרד החינוך מרגישים שמשהו התפספס. גם הורים רבים שואלים את עצמם איך תופסים דבר כזה בזמן, ומה באמת עובר בראש של הילדים.

יש שתי נשים בישראל שיש להן תשובה בשני הסעיפים: שלומית הברון וסנדי בשרטי, שמכירות מקרוב את העולם המבלבל והמורכב של מיניות הנוער. הן נושמות, אוכלות, לומדות ומלמדות את מה שרובנו מעדיפים להדחיק: חינוך למיניות בריאה. לכן, כשאחת מהן מחקה את הפוזות הבוטות שבהן נוטים בני נוער להצטלם לטובת הסטורי באינסטגרם - זה מדויק, משעשע ומטריד, כי אין ספק שהן יודעות על מה הן מדברות.

הברון ובשרטי עומדות בראש המיזם החברתי "מידע אמין על מין", שמחנך ומדריך צוותים חינוכיים, הורים לילדים ומתבגרים, צוותים טיפוליים, וכמובן את בני ובנות הנוער עצמם. הן משוחחות איתם מדי יום, ומה שהן יודעות ומבינות צריך להדיר שינה מעיני כולנו, אבל בשבוע הראשון לשנת לימודים נוספת יש להן נחמה, אחרי שנים של ניסיון: חינוך נכון למיניות בריאה עובד.

צילום: עפר קידר

"עד לא מזמן יכולנו לראות בטלוויזיה את סטלה המגמרת ביום העצמאות כי זה היה בקונצנזוס, אבל לא עוד, וזה חלק מתהליך השינוי", אומרת הברון. "את התקווה שלנו אנחנו שואבות מהכיתות, שבהן הדברים נראים ונשמעים אחרת. אנחנו מזהות כיום מוכנות גדולה לשאול שאלות, למשל בנושא העדפה מינית. היה לנו למשל נער באחת הכיתות שאמר שהוא מתלבט ואולי ירצה לנסות מתישהו להיות עם גבר. פעם זה לא היה עובר. יש הגדרות מגוונות ויש נוער שמרשה לעצמו לא להגדיר את עצמו, והשיח מאפשר יותר. אז נכון, יש לא מעט רגעים מייאשים, המציאות מורכבת, אבל כולנו צריכים לזכור שהחינוך עובד, גם אם לאט, ואנחנו מאמינות בלעבוד עם מה שיש".

זה מביך, אז מה?

בדיוק בגלל זה החליטו הברון ובשרטי לאחרונה לעבד את הידע שצברו ואת ניסיונן העשיר עם בני נוער ולהוציא ספר. "מידע אמין על מין" (בהוצאת מודן) קוראים לספרן החדש והידידותי מאוד למשתמשים שיוצא בסוף השבוע לחנויות וכולל, בין השאר, עצות מעשיות לחינוך מיני לפי גילים וטבלת ההבדלים בין מין לפורנו שכדאי ללמד לפיה את המתבגרים. קהל היעד של הספר הוא דווקא לא הנוער, אלא הורים ומורים המבקשים לדעת יותר ולתווך מיניות לילדים בכל הגילים.

המבוכה שיש להתגבר עליה בעצם מונעת מרוב ההורים לנהל את השיחה המשונה הזאת עם הילדים שלהם, אבל השתיים טוענות שהגמול להורה המעז בהחלט שווה את המבוכה. "מחקרים מראים שכשהורים מדברים עם הילדים המתבגרים שלהם על מיניות, ויותר מכך — כשהילדים והמתבגרים יודעים שהבית הוא מקום שבו ניתן לשתף בדילמות רגשיות ומיניות — גיל קיום יחסי המין הראשונים עולה, מספר הפרטנרים המיניים יורד, והשימוש באמצעי מניעה רווח יותר", כותבות השתיים בספרן. "תהליך קבלת ההחלטות של ילדים ושל מתבגרים בנוגע למיניות משתנה כאשר הוריהם מעודדים אותם להבין מהו הרצון האמיתי שלהם. מתבגרים שקיבלו הכוונה יוכלו לסרב להצעות מיניות שאינן מתאימות להם".

כל הורה יכול וצריך לעסוק בחינוך מיני?

הברון: "חד־משמעית כן. צריך לנשום עמוק ולומר 'כן, זה מביך אותי, אבל אנחנו נתגבר יחד על המבוכה ונצליח'. הטעות הגדולה ביותר שהורים עושים בהקשר הזה היא שאינם מדברים על מיניות עם הילדים. עדיף לדבר ומקסימום לעשות טעות. וממילא, בעיניי לפחות, להסביר לילדים את יום השואה קשה יותר".

"ההבדל הוא", מוסיפה בשרטי, "שבמה שקשור ליום השואה יש לנו מודל, יש תבניות, תוכניות שמשודרות בטלוויזיה באותו יום וכו', ואילו במה שקשור לחינוך מיני אין כמעט כלום, אנחנו מוצאים את עצמנו בשדה לא חרוש שאיש לא רוצה ללכת בו. אבל התכנים הפורנוגרפיים נמצאים בכל מקום, כולל בכניסה לחנויות בקניון, אז אנחנו מוכרחים. אי־אפשר לומר 'איתי לא דיברו על זה ויצאתי בסדר', כי המציאות שבה אנחנו מגדלים את ילדינו שונה, והיא מציבה אתגרים שאי־אפשר להתעלם מהם".

למשל?

הברון: "המסכים מכניסים לחיי הנערות והנערים סיכונים שהם חייבים להיות ערים להם ולהיזהר מהם. גם ילד חנון עלול להישאב לבלגן גדול, ולא משנה בכלל כמה הוא חכם. זה עולם מבלבל ומסובך למבוגרים, אז ודאי שגם לילדים, גם אם לכאורה הם גדלים לתוכו. הצעד הראשון בחינוך המיני הוא להכיר במרחב הפורנוגרפי. חשוב להבין שגם אם הילד לא נכנס לאתר פורנו ייעודי, הוא נחשף למאות דימויים מיניים בכל יום, ולזה בהכרח יש השפעה. נכון, זה לא הופך את כולם לצרכני פורנו או לאלימים, אבל אני, כאמא, לא יכולה להניח להם להיחשף לזה בלי לדבר על זה. כשחיים בסביבה היפר־מינית תפקידנו כהורים לעזור לילדים להבין מה הם רואים סביבם ומה בעייתי בזה".

שנה בסימן איה נאפה

הברון ובשרטי ביססו מספר עקרונות מפתח לשיחה עם הילדים על מין ומיניות. קודם כל - אל פחד, גם בנושא הזה מותר וצריך לחנך. שנית, כן — זה מביך. וזה יהיה מביך. גם על המבוכה צריך לדבר, אבל זאת לא סיבה להפסיק את השיחה החשובה הזאת. בית שבו יזמו שיח קבוע ומתמשך על הנושא בילדות יהיה מורגל בו גם בגיל ההתבגרות. מצד שני, לא להציף: לא לדבר על זה כל יום, כל היום.

חוץ מזה, אומרות המחנכות, חשוב לדבר גם על הצדדים היפים והחיוביים של מיניות, ולא רק על הסכנות. הפכו התנהגות לא מודעת למודעת, למשל שקפו לבת השבע "את עושה חיקוי של ריקוד מהיוטיוב" כשהיא מענטזת מול המסך. ובסופו של דבר, זכרו שגם פה אתם המחנכים. הילדים לא חייבים להתלהב מהשיחה, ואין מה להיבהל אם הם חושבים שאתם חופרים. אתם עושים את זה מאהבה ומתוך צורך להנחיל לילדים ערכים.

בנוסף, הברון ובשרטי מציעות לזכור שלמרות הכל, המתבגרים לא אמורים לספר לנו הכל. הם לא צריכים לשתף אותנו בקבלת ההחלטות המיניות שלהם. וכן, מותר לטעות.

שנת הלימודים הקרובה, מאמינות השתיים, תעמוד בסימן פרשת איה נאפה. "לצלם מגע מיני זה לא חוקי. להפיץ את זה - זה גם לא חוקי, ומעבר לזה — זה לא מוסרי, לא ערכי, ולא התנהגות סבירה בין אנשים שיש ביניהם כבוד הדדי, הערכה, רצון הדדי, שזה מה שאמור להיות בין אנשים צעירים ומתבגרים שמקיימים מגע מיני", כתבו בעמוד הפייסבוק שלהן כשנודע שהנפגעת בפרשה ביטלה את תלונתה. "אנחנו שמות אותך (הנפגעת, ש"ג) על לוח ליבנו, כמו את כל הנפגעות שאנו מכירות שלא עמדו בחקירות, בעימותים, בהליכים המסובכים, והחליטו להפסיק את התהליך בדרך כדי לשמור על נפשן. והנערים והגברים הצעירים - לא מגיע להם שככה ייראו ההתנסויות המיניות שלהם. בקבוצה, בלי אינטימיות, בלי מבט, בלי חיוך".

"איה נאפה קורה כבר שלוש שנים", אומרת לנו הברון. "אנחנו שומעות על זה מנערים שהיו שם, ואם אפשר לחשוב על משהו טוב שיצא מהסיפור הנורא הזה, זה שעכשיו העניין מדובר. לא נורא מסובך להתנהג כמו בן אדם, לזכור להיות בן אדם".

בשרטי: "זה בסדר ללכת למסיבות ולשתות, אבל חשוב לדעת איפה עובר הגבול, איך לשמור על עצמי ועל אחרים, מתי לעצור את השתייה. מין קבוצתי בגיל ההתבגרות זה אסון. כמובן, צילום האירוע מוסיף לו רובד בעייתי נוסף, התיעוד הוא חותמת שקשה להיפטר ממנה. לכן נבוא לכיתות השנה באמירה ברורה: 'לא מצלמים מגע מיני, לא מצלמים איברי מין'. הצילום הופך לכלי נשק בידי אחרים. והכלל ביחסי מין הוא לקיים אותם בשניים, בלי צופים, בלי תיעוד. להיות ברגע וליהנות ממנו".

הברון הייתה ממקימות "אחת מתוך אחת", דף הפייסבוק שהקדים את קמפיין METOO# וקרא לנשים (וגם לגברים) שחוו הטרדות ופגיעות מיניות לספר עליהן. הברון: "התחלנו ב־2013, כדי להציע פלטפורמה שתאפשר ותקדם שיח ציבורי על נושא הפגיעה המינית באופן שמגן על מי שמספרת". לאחרונה הודיעו הברון ושותפתה גל שרגיל על סגירתו. "חשבנו שזה יהיה גל חולף, אבל זה גדל הרבה מעבר לציפיות שלנו, אספנו 2,500 עדויות, ראינו את השינוי הגדול מתרחש לנגד עינינו, וקמפיין METOO דפק את הדפיקות האחרונות בארון המתים של אמירות כמו 'זה לא יכול להיות', לשמחתנו. המציאות השתנתה, נשים התחילו לספר את סיפוריהן בפנים גלויות ולתייג אותנו ולא להפך, והיינו צריכות להחליט אם לגייס כסף ומנכ"לית או להניח לזה. הבנו שאנחנו בשלות לשחרר את זה. עשינו מסיבת סיום, בכינו, נתנו מתנות, אכלנו פחמימות, וזהו. הפמיניזם התקיים לפנינו ויתקיים אחרינו".

והסטטיסטיקה השתנתה? כאם לשלוש, אני יכולה לקוות שבנותיי לא יחוו כמוני הטרדות מיניות?

"נכון לעכשיו לא, הסטטיסטיקה לא השתנתה, זה עדיין אחת מתוך אחת. אבל אני מאמינה שבעוד שלושים שנה זה ייראה אחרת. נכון, יש קולות שמבכים את מות החיזור והרומנים במקומות העבודה, אבל זה חלק מגל־הנגד העולמי. אנחנו עושות שני צעדים קדימה וצעד אחורה, אבל בסך הכל — יש התקדמות".