yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 02.09.2019
    צבא הכלבלבים של בן
    הוא היה ילד שזורק אבנים על כלבים, והפך להיות רובין הוד של בעלי החיים: מאז גיוסו לצה"ל הציל בן עוזרי מאות כלבים, חתולים, חיות משק ואפילו עקרבים במבצעי חילוץ נועזים בשטחים, עבורם שיתף פעולה עם מתנחלים ופלסטינים כאחד. בראיון הוא מסביר מה גרם לו להסתכן בירייה בשביל כלב, איך הסתבך עם המפקד שלו בגלל חמור, ולמה למרות הכל הוא מסרב להיקשר לחיות — ולאנשים
    ליאור אוחנה | צילום: יובל חן

    בן עוזרי לא ישכח לעולם את הרגע בו הבין שהוא הולך להקדיש את חייו להצלת בעלי חיים. זה היה עוד בטירונות בחברון, כשהיה בשבוע לוחמה בשטח. הוא קלט מרחוק חמור קשור למבנה נטוש, פניו חבולות כל כך שהוא איבד את הראייה ולא הפסיק לחבוט את ראשו בקיר. עוזרי היה אז טירון צעיר שפחד לבקש מהמפקדים רשות ללכת לשירותים, אבל ידע שעל החמור הוא לא יוותר גם אם זה יעלה לו בהדחה. "ביקשתי מהמפקד רשות לשחרר אותו והוא לא הרשה. הוא לא הבין מאיפה בכלל מגיעה הבקשה שלי", מספר עוזרי והיד שלו מלטפת את הפנים של פאדי, גור כלבים שהציל לאחרונה. "חשבתי לרגע מה אני אמור לעשות עם הפקודה שקיבלתי, ואחרי כמה שניות החלטתי שאני הולך ומשחרר אותו, מול הפנים של כל המפקדים והפלוגה. קיבלתי על זה יום ביציאה וזה היה הדבר הראשון שנשפטתי בגללו בצבא. היה שווה כל רגע".

     

    ממתעלל למציל

     

    עוזרי (22) גדל כל חייו בתל־אביב, בשכונת התקווה. אבל הוא לא נולד דוקטור דוליטל, אפילו להפך: כילד, המשחק המקובל בשכונה היה התעללות בבעלי חיים. "מי שגדל בשכונת התקווה יש לו חיים פחות סימפטיים. אתה מושפע מהחבר'ה שלך ועושה דברים נוראיים, אין לך מודעות", הוא משתף, ולא בלי קושי. "אני זוכר את עצמי זורק אבנים על חיות, כי כולם עושים את זה. כולם מתעללים. אתה לא מבין שהחיה סובלת, בשבילך זה משחק, צחוקים עם החבר'ה".

     

    הכל השתנה עבורו לפני עשור, במפגש אקראי עם חתול רחוב. "יום אחד ראיתי בדרך חתול חברותי מאוד. הוא פשוט ניגש אליי כדי שאלטף אותו, ובמקום להגיב באלימות — חיבקתי אותו", הוא נזכר. "התחברנו מאוד, ומאותו הרגע הכל התחיל להשתנות. עד אז לא ידעתי שבעלי חיים מרגישים ויש להם אישיות". עוזרי אימץ את החתול וקרא לו פיץ, וגם החתול קצת אימץ אותו. "שם התחלתי לאהוב חיות".

     

    מתוך אלבום משפחתי
    מתוך אלבום משפחתי

     

     

    תאריך הגיוס שלו הגיע. "הצבא לא רצה אותי בתור לוחם בגלל שהיו לי קשיי הסתגלות בעברי", הוא מספר. "הייתי בעבר אדם דיכאוני, והרווחה סיפרה על זה לצה"ל. החלטתי ללכת למכינה קדם־צבאית והבאתי אחלה של המלצות כדי להתקבל ללוחמה, ובסוף הגעתי לגבעתי".

     

    ואחרי שנלחמת כדי להגיע לקרבי, איך עברה עליך הטירונות?

     

    "קשה, בעיקר בגלל שהמפקדים היו כועסים עליי כל הזמן שבשבועות שטח במקום לעמוד בלו"ז הייתי מתעסק בלהרחיק עקרבים ונחשים מהאוהלים כדי ששאר החיילים לא יפגעו בהם".

     

    במשך השירות בכל פעם שעוזרי נתקל בחיות פצועות או משוטטות בבסיס וסביבתו הוא היה מספק להן מחסה והגנה: מחביא אותן בחדרים וקם בלילות כדי לראות שכולן ישנות, אוכלות ושותות. השמועה על "החייל שמציל כלבים" התחילה להתפשט בכל הגזרות והגיעה גם למתנחלים ולפלסטינים, שהיו מצלצלים אליו כדי שיציל כלבים שמצאו בשטח. ההורים סירבו להפוך לאכסניית כלבלבים, ועוזרי לא ויתר וחיפש פתרונות לכל גור וכלב דרך הפייסבוק. "הייתי בחפ"ק בחברון של אחד המפקדים הבכירים ביותר בגזרה. אחד הקצינים חזר אל הבסיס עם שני גורים שעברו התעללות בתוך כפר. הוא ישר התקשר אליי וביקש שאמצא להם פתרון, ובעזרת עמותת 'חברים לחיים' הצלחתי למצוא להם בית חם. מאז הבנתי איך מתנהלים הדברים והחלטתי שאני הופך להיות עמותה בפני עצמי, עמותה של חייל שמציל גורים מהשטחים ומוצא להם בית. קצינים בכירים היו מתקשרים אליי שאציל את חיות. המון פלסטינים היו משתפים איתי פעולה בחילוצים".

     

    "זה הייעוד שלי"

    זאת הייתה יריית הפתיחה למבצעים הנועזים להצלת כלבים חסרי ישע מעומק השטחים. המקרה המסוכן הראשון בו נכנס עוזרי להציל גורים מהתעללות היה בחברון. הוא קיבל דיווח מפלסטיני על בית שבו נמצאים חמישה גורים נעולים במרפסת במצב קשה מאוד, ללא אוכל וללא מים. הוא החליט ללכת לשם לבד ולהציל אותם. "זה היה אזור צמוד לגבול בחברון. טיפסתי למרפסת בלילה והצלחתי להציל ארבעה כלבים. אחד נשאר מאחור. יום למחרת קיבלתי סרטון מהפלסטיני שהזעיק אותי, ובו רואים את הגור שלא הצלחתי להציל מת".

     

    מאז אותו היום בן מעולם לא השאיר גור מאחור. "חודש אחרי שהשתחררתי ראיתי במחסום המנהרות בגוש עציון חמישה גורים נטושים עם מקרה ממש קשה של סקביאס", הוא מספר. "לקח לי 18 שעות ללכוד אותם כי הם היו פחדנים וכל פעם שהתקרבתי הם נשכו אותי. הצלחתי ללכוד ארבעה. אחד נשאר לכוד בין המחסום לבין כפר ערבי עם גדרות תיל מסביבו. היה אסור לי להיכנס לשם. עידכנתי את החיילים שאני יורד לשם והתחלתי ללכת. רגע לפני שהגעתי לכלב שמעתי מישהו צועק לעברי בטירוף אבל לא התייחסתי והמשכתי לכיוון הכלב. פתאום אני שומע דריכת נשק וירייה לאוויר. אחד החיילים לא עודכן שאני יורד, ובגלל שאני כהה חשב שברחתי מהגבול. באותה שנייה נשכבתי על הרצפה וכל החיילים התחילו לרוץ אליי, היו בטוחים שיש תקרית בגזרה".

     

    החיילים הכריחו את עוזרי לנטוש את הגור ולחזור הביתה, אבל הוא לא הצליח לישון, כי הכלב רדף אותו בחלומות. "זה לא עזב אותי. יומיים אחרי ירד שלג באותו אזור, והחלטתי שגם אם אני מת בדרך אני נוסע לשם. חזרתי להביא אותו ולקחתי אותו הביתה".

     

    אתה לא חושב שאתה קצת מגזים? זה כבר מסוכן.

     

    "אני חושב שזה הייעוד שלי. גם אם יקרה לי משהו, לפחות הצלתי בדרך הרבה נפשות. אין לי זמן להיות עם המשפחה והחברים בגלל זה, אבל אם אני לא אעשה את זה אף אחד לא יעשה. יש הרבה אנשים שמקדישים את עצמם לעניים או לניצולי שואה, ואני עוזר לחיות. אם יהיו מספיק אנשים כמונו, העולם יהיה הרבה יותר טוב".

     

    כל המשכורת הצבאית הדלה שלו הוקדשה להצלת הכלבים. רוב הקשרים שלו ניתקו או התרופפו, כולל עם הוריו. כשקיבל חופשה מהצבא כדי לעבוד היה מביא את הכלבים הביתה ומטפל בהם. עד היום הציל יותר מ־600 חיות, וכל חודש הוא מוציא יותר מ־2,000 שקלים על טיפול בחיות שהוא מגדל. "חודשיים אחרי השחרור עזבתי את הבית כי ההורים לא הרשו לי לקחת יותר כלבים ועברתי לגור לבד". בתוך זמן קצר הגיע מניין הכלבים בדירתו הזעירה ל־17. "זה היה הגבול, החלטתי שאני מתחיל להיעזר בפנסיונים, אבל גם אחרי שאני מוסר את הכלבים לאומנות ולפנסיונים ברחבי הארץ אני נשאר איתם בקשר".

     

    אנשים לא רוצים לאמץ את הכלבים שאתה מביא?

     

    "אנשים פחות רוצים לאמץ כלבים שמגיעים מהשטחים, הם רוצים כלבים גזעיים, כלבים שאפשר לצלם לאינסטוש ולגרוף המון מחמאות על כל תמונה".

     

    עוזרי מתקשה למצוא מקלט לכלבים העזובים שנמצאים אצלו ועכשיו הוא מבקש עזרה מכל מי שיכול לאמץ, אפילו לתקופה קצרה. "אסור לפחד מכלבים שננטשו או עברו התעללות. אני משלם הרבה כסף כדי לאלף אותם ונותן להם הרבה חום ואהבה, ואחרי תקופה הם לא מסוגלים לפגוע באף אחד", הוא מבהיר. "הכלבים הכי בעייתיים שלי הם הכלבים הכי אוהבים שמסרתי. קיבלתי דיווח מלוחם גולני שנתקל בכלב שגזרו לו את הצוואר והאוזניים בחברון והוא חייב שיצילו אותו. מובן שאספתי אותו משם והוא פה איתי כבר חמישה חודשים. הוא מאוד אוהב אנשים והוא כלב סופר־שמח".

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

     

     

    האהבה שעוזרי מרעיף על הכלבים ניכרת, והכלבים משיבים למציל שלהם בכמויות אהבה כפולות ומכופלות. למרות זאת, הוא למד להתנתק כשבעל חיים נפטר. פעם היה נשבר, אבל עכשיו הוא דואג שלא להיקשר. "אם אתן לזה להשפיע עליי לא אוכל להמשיך לעשות את מה שאני עושה", הוא מסביר, קצת לי וקצת לעצמו. "אני לא מביע רגשות בחיים, לא חושב יותר מדי ודואג להמשיך עם מה שאני עושה. אם אהיה בדיכאון, מה זה ייתן לי ואיך זה יעזור להם? אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבכיתי". לפני זמן לא רב, אחרי עשר שנים, נפטר פיץ, החתול שלימד את עוזרי לאהוב חיות. "הוא היה בעל החיים הכי קרוב אליי בעולם, ואפילו כשהוא נפטר לא הזלתי דמעה".

     

    פעם החלטת להעביר כלב לארגון אחר כי לא הצלחת לטפל בו?

     

    "ברגע שאני מציל כלב, הוא איתי. מאתמול בערב עד עכשיו קיבלתי עשרים דיווחים אבל אין לי יכולת לתת מענה לכולם. אני עושה מה שאני יכול, ואני חייב עזרה. יש יום אימוץ בכל שישי בגן מאיר בתל־אביב משעה 11:00 עד שעה 17:00, וכל הכלבים שלי מגיעים איתי לשם. הגיע הזמן שהם ימצאו בית. לכל עזרה אפשר לפנות אליי בפלאפון. אני מעדיף שיאמצו מאשר שיתרמו לי כסף".

     

    ולאהבה יש זמן?

     

    "אני לא נכנס לדברים כאלה, מתרחק מהם אפילו. כשאנשים יירתמו יותר לנושא, אתפנה גם לזה". •

     

    לאימוץ הכלבים: 052-3947551

     


    פרסום ראשון: 02.09.19 , 20:07
    yed660100