שלישי 17 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    24 שעות • 02.09.2019
    "אין גיל לעבודה"
    קרול הספלד בן ה־91 לא מוצא זמן להיות חולה: הוא קם כל בוקר ונוסע לעבודה כמנהל אתר בנייה, ומעולם לא העסיק את עצמו במחשבה האם לצאת לפנסיה. הספלד לא לבד — מחקרים חדשים מעידים על קשר ישיר בין תעסוקה לבריאות אצל מבוגרים, כך שיותר ויותר אנשים שחצו את גיל 67 מחפשים עצמ ם בשוק התעסוקה. המומחים מברכים על השינוי, אך גם מזהירים מפני ניצול מצבם של העובדים. כתבה ראשונה בסדרה
    הדר גיל־עד | צילום: אלעד גרשגורן

    זה לא מנומס לשאול אדם מבוגר לגילו, אך אם תשאלו את קרול הספלד — זו פשוט שאלה מתבקשת. פועל הבניין בן ה־91 לא מרכין ראש במבוכה כששואלים אותו בן כמה הוא. למעשה, הספלד דווקא משועשע מהמבט המופתע על פני האנשים שחולפים ליד אתר הבנייה שהוא מנהל תחת השמש הקופחת. הוא לא הטיפוס שמבקש להיראות יותר צעיר. הגיל, הוא אומר, הוא בהרגשה. כשאני מגיעה לאתר הבנייה בחיפה ושואלת אותו "קרול, אתה באמת בן 91?" הוא מחייך מאוזן לאוזן. זו לא הפעם הראשונה שהוא נאלץ להתמודד עם השאלה הזו. "לא, אני בן 91 וחודשיים", הוא משיב.

     

    ואתה לא רוצה לצאת לפנסיה?

     

    "אני לא מבין למה אומרים לצאת לפנסיה. לאן אתה יוצא? למה אתה לא נכנס? בכל מקרה, אני לא יודע איפה זה. וגם הווייז לא יודע, בדקתי. אז אני כאן".

     

    מעבר להיותו אדם מעורר השראה בחריצותו, הספלד הוא הוכחה חיה ובועטת לחשיבות של שילוב מבוגרים בשוק התעסוקה. הוא אחד ממנהלי העבודה הוותיקים ביותר בתחום הבנייה בארץ. מעסיקיו הקודמים והנוכחיים יעידו שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה, בעל ניסיון שאין דומה לו, וכן, הוא בן 91, ומעבר לעובדה שזה לא פוגע ביכולות שלו בשום אופן, העבודה שומרת עליו בריא ומאושר. "עצם זה שאני יוצא כל בוקר לעבודה ועובד מחזיק אותי. מחזיק אותי בריא, מחזיק אותי פעיל", הוא מסביר. ויש משהו בדבריו.

     

    צילום: אלעד גרשגורן
    צילום: אלעד גרשגורן

     

     

    מחקרים חדשים מעידים על קשר ישיר בין היות האדם עסוק — אם בתעסוקה או בדבר־מה אחר — לבריאות ולמצב תפקודו, במיוחד בגיל מבוגר. התעסוקה משמרת את האדם המבוגר פעיל, מעניקה לו משמעות מסוימת ולא פחות חשוב — שומרת עליו במסגרת חברתית אשר לה השפעה חיובית גדולה על הקטנת תחושת הבדידות של הפרט, תחושה שעלולה להוביל להידרדרות בבריאותו הפיזית והנפשית.

     

    המחקרים בדקו אנשים מבוגרים שעבדו או התנדבו בגיל מבוגר, וכתוצאה מכך נהנו ממצב בריאותי טוב יותר לעומת אנשים שלא עבדו שלוש שנים לאחר הבדיקה הראשונית. נכון, קשה לכמת את ההשפעה של תעסוקה על בריאות הפרט, במיוחד כאשר מדובר בקשר דו־כיווני — הידרדרות במצב הבריאות שמביאה לירידה בשיעור תעסוקה.

     

    "לעובדים אין זמן להיות חולים"

     

    הספלד הוא מהאנשים שבנו את המדינה הזו, תרתי משמע. הוא נולד בצרפת ב־1928, עבר לספרד ובתחילת מלחמת העולם השנייה ברח עם משפחתו לטנג'יר שבמרוקו. "עשרים שנה הייתי פליט", הוא מספר. "הגעתי לארץ עם מה שהיה עליי וכל היתר היה צריך לעשות. ובשביל לעשות צריך לעבוד, להתפרנס. הייתי נשוי, הקמתי משפחה. צריך היה לדאוג להם. באירופה עבדתי בעיקר כרפד, אבל אין לרפד מה לעשות בישראל הצעירה של 1949".

     

    ח"כ מירב כהן
    ח"כ מירב כהן

     

     

    הקשיים אילצו אותך לדאוג לפרנסה?

     

    "בטח. עברנו לגור בגבעת עדה בחלל קטן שאי־אפשר באמת לקרוא לו בית. זה היה מבנה קטן מבלוקים וגג אסבסט, אבל זה לא היה חשוב לנו. גבעת עדה זה יישוב חקלאי ובחקלאות משלמים מעט מאוד, לירה ועשרים אם אני לא טועה, בבניין משלמים שתי לירות ומשהו, אז הלכתי לעבוד בבניין".

     

    שבעים שנה עברו מאז, התמחור קצת השתנה, גם השוק, התשתיות והמכשור — אבל הספלד, שבסטנדרטים הישראליים כבר מזמן היה צריך לצאת לפנסיה, ממשיך לעמוד איתן ולשמר את מעמדו כאחד מעמודי התווך המשמעותיים של תחום הבנייה בארץ. "עבדתי כמעט בכל הארץ. בניתי את מגדל אשכול מעל אוניברסיטת חיפה, גם את המעונות שם בניתי. בניתי את היכל המשפט בנצרת, את בית החולים סורוקה בבאר־שבע, את מכללת נתניה, את עיריית הרצליה ואת הארובות בתחנת הכוח באשקלון", הספלד אומר ומוציא בגאווה תיקייה שקופה ובה עשרות מכתבי המלצה שקיבל לאורך השנים.

     

    "קרול ביצע עבודתו הן כמנהל עבודה בעל יכולת גבוהה ושליטה על צוותי עבודה והיקפי עבודה גדולים ביותר, והן כמנהל אתר לכל דבר", הוא קורא בפניי בגאווה את אחד המכתבים. "אני בעל מקצוע טוב", הוא מסביר בביטחון אך בצניעות. "מעולם לא מנעו ממני עבודה בגלל הגיל שלי, אבל יש הרבה נותני עבודה שבטוחים שלצעירים יש יותר אפשרויות, יותר כוחות. זו טעות. אני חושב שאם הייתי מגיש מועמדות לעבודה בחברה חדשה שלא מכירים אותי בה, לא היו מקבלים אותי בגלל הגיל שלי. למזלי איפה שאני עובד מכירים אותי ולכן ממשיכים להעסיק אותי".

     

    עבודה באתר בנייה היא לא עבודה קלה פיזית לאף אחד. הספלד אמנם לא מרים משאות כבדים, אבל הוא גם לא יושב במשרד ממוזג על כיסא מנהלים ושותה אספרסו. בכל יום הוא מגיע לאתר לשמונה שעות — יום עבודה מלא, לפעמים יותר — בכל תנאי שטח ומזג אוויר ולא מתלונן, אפילו לא קצת. הוא אוהב לקום בבוקר, להתארגן ולצאת לעבודה. הוא לא מצפה שיוותרו או יקלו עליו בגלל הגיל שלו, והוא בטח לו מתכוון להקל על עצמו.

     

    "אני עובד באתר הבנייה כל עוד עובדים בשטח. אם יש ימים של יציקה או של דברים שצריך לסיים באותו היום אז אף אחד לא הולך עד שלא מסיימים, גם אני לא", הוא מסביר. "צריכים אותי פה. כל עוד האתר פעיל, חייב להיות בו מנהל שיפקח על הבטיחות, על ניהול התוכניות, שיאמר לאנשים מה לעשות ואיך לעשות וינהל את הרישומים".

     

    איך אתה מסביר את הבריאות הטובה אצל אנשים עובדים?

     

    "אני חושב שלבן אדם שעובד אין זמן להיות חולה, ויש לו פחות זמן ללכת למרפאה. אני הולך מעט מאוד למרפאה, אבל כשאני הולך אני רואה שם את כל החברים שלי, גם את אלו שצעירים ממני. יכול להיות שלגיל יש הגבלות ומגבלות, לי עוד אין. אני מרגיש טוב ויש לי את היכולת, ועל כן אני עדיין עוסק בזה. אם מישהו לא יכול לעבוד בגלל בעיות פיזיות זה דבר אחד, אבל מי שיכול לעבוד, ורוצה לעבוד, אם היו מעסיקים אותו זה היה מוסיף לו הרבה".

     

    באים עם ניסיון לעבודה

     

    השינוי החיובי באורח החיים ובמערכת הבריאות הצליחו לשפר לא רק את גיל השיא שבו אנשים עובדים, אלא גם את הגיל שבו אנשים נמצאים בשיא מרצם לעבודה. אם ב־1970 "גיל השיא" בעבודה היה 50, הרי שבשנת 2000 הוא כבר קפץ ל־63 אצל גברים ו־58 אצל נשים. בקצב הזה ב־2035 75 אחוזים מהגברים יהיו "בשיא עבודתם" בגיל 65, בעוד שהיום יוצאים לפנסיה כבר ב־67.

     

    אם תשאלו את מרבית האנשים, הם יענו שהם רוצים להמשיך לעבוד גם אחרי היציאה לפנסיה כדי לשמור על פעילות מנטלית, כושר, להיות פרודוקטיביים, ליהנות, להמשיך להיות בסביבת אנשים אחרים, להמשיך לחיות ברמת החיים הכלכלית שהייתה להם, ללמוד, ולשמור על הזכויות הפיננסיות.

     

    חשוב לומר שלא כולם רוצים לעבוד אחרי גיל הפנסיה, ועם זאת נאלצים להמשיך בעבודה כדי לפרנס את עצמם. נתונים חדשים מ־2016 חושפים כי ל־58 אחוז מבין היוצאים לפנסיה בישראל, כלומר 610 אלף בני אדם, אין הכנסות מפנסיה והם מתבססים אך ורק על קצבאות הביטוח הלאומי. באותה שנה רק 230 אלף עובדים, שהם 22 אחוז מכלל בני ה־67 ומעלה, המשיכו לעבוד, בעוד ש־810 אלף איש לא עבדו. עם השנים הביקוש לעובדים רק גדל, ובמידה שחברות לא יפנימו את משמעות כוח העבודה העצום של בני ה־67 ומעלה, לא יהיה מי שימלא את המחסור של השנים האחרונות. ולכן ברור לכל העוסקים בנושא שצריך לאפשר לעובדים בגילאי פנסיה להמשיך לעבוד. בעולם כבר הבינו את המצב ומשנים גישה.

     

    "אנחנו צריכים לחשוב איך לסייע לאנשים מבוגרים להמשיך לעבוד, ובכך לתרום למשק וגם לעצמם. במשרות מלאות או חלקיות, איש־איש בהתאם ליכולתו ורצונו. למשל בתחום החינוך, שמשווע לכוח אדם איכותי. מה יותר יפה מאדם מבוגר שמביא מהניסיון והידע שלו לדור הצעיר? דמיינו איך הגנים שלנו היו נראים ומתפקדים אם היה בהם עוד איש/אשת צוות מבוגר/ת", אומרת חברת הכנסת מירב כהן.

     

    השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, מוסיפה: "עם השינויים הטכנולוגיים שבישרו על עלייה דרמטית ומבורכת בתוחלת החיים נוצר פרק חיים חדש — האזרחות הוותיקה. לממשלת ישראל יש חובה ואחריות להעמיד את מלוא הכלים שיאפשרו חיים חיוניים ופעילים לאוכלוסייה הוותיקה".

     

    בחזרה להספלד. באתר הבנייה עולים אליו העובדים, מברכים אותו. שמונה שנים עברו מאז שאשתו נפטרה והוא חי בגפו. יש לו שלושה ילדים, שמונה נכדים ו־12 נינים שהוא מאוד אוהב. ההחלטה שלו לצאת לעבוד לא נובעת מאיזושהי מצוקה כלכלית, הוא מסביר, אבל היא מאפשרת לו להזדקן קצת יותר בכבוד, ומעבר לכך, הוא מספר לי עם חיוך ענק, "לפנק את המשפחה" שלו.

     

    "אני חושב שלהיות בבית 24 שעות ביממה זה משעמם, לעבוד זה מעניין", הוא אומר. "אדם בגילי לא ישן הרבה, מה אני אמור לעשות בכל שעות הערות הללו? אני נפגש עם אנשים, מדבר עם אנשים. זה מעניין. אם אצטרך להיות בבית לבד כל היום יהיה לי קשה מאוד. להיות בין ארבעה קירות? אין דבר יותר קשה מזה. מה יש לעשות בבית? נגיד שכבר עשית את הכביסה, שזה לא הרבה, ואת הבישול שזה לא הרבה ואת הניקיון, הבית בעצם לא מתלכלך כי אין אף אחד. אז מה אני עושה אחר כך?".

     

    מה עם קצת להתפנק?

     

    "יכול להיות שאם בת הזוג שלי הייתה חיה, היה יותר קל. אבל להיות לבד זה לא נעים. אני אוהב לעבוד. לא הייתי רוצה לשבת כל היום באיזה פרלמנט ולקשקש כמו מרבית בני גילי. אין לי את הזמן לזה, וזה טוב שאין לי את הזמן הזה".

     

    אתה אוהב את העבודה שלך?

     

    "אני רוצה להגיד שכן. כל דבר אחר שעשיתי היה פחות טוב. לבניין יש את התכונות שלו, הוא לא מונוטוני. אתה לא בא למפעל כמו צ'ארלי צ'פלין וכל הזמן עושה את אותו הדבר, עובד באותה המכונה. בבניין זה כל פעם אחרת — פרויקט נגמר ועוברים למקום אחר עם אנשים אחרים, עם מהנדסים אחרים, עם תוכניות אחרות. זה מעניין וטוב לי שיש לי עניין בחיים".

     

    היתרון שבגיל

    זו לא רק הטכנולוגיה, הקידמה והבריאות. זה בעיקר הצורך של בני הגיל השלישי לחברה ולתעסוקה. ריבי בלר, מנכ"לית עמותת "והדרת" ופרויקט "דרוש ניסיון", מסבירה מדוע חשוב לשלב מבוגרים בשוק התעסוקה

     

    בעבר תוחלת החיים הייתה כזאת שאנשים שיצאו לפנסיה המשיכו לחיות מקסימום שבע או שמונה שנים מהיום שבו עזבו את העבודה. היום, אנחנו בריאים יותר (טפו־טפו־טפו) וממשיכים לחיות גם עוד 20 או 30 שנה לאחר שאנחנו תולים את הנעליים. האם אנחנו מוכנים למשך הזמן הארוך הזה? האם אנחנו יודעים כיצד למלא אותו בתוכן ובמשמעות? נוסיף לכך את העובדה שבתרבות המערבית אנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות העיסוק שלנו, ונבין מדוע מדובר בתהליך הסתגלות לא קל למספר השנים שאנחנו צריכים לחיות אחרי שפרשנו מהעבודה.

    לשאלות האלו מצטרף גם נתון מאוד בעייתי — מי שאין לו עתודות כלכליות יתקשה לחיות כל כך הרבה שנים בלי הכנסה, וזה כשסכום הכסף שחסכנו לפנסיה צריך כיום להספיק לנו להרבה יותר שנים. קצבת הזִקנה שמשולמת בארץ על ידי הביטוח הלאומי היא מראש אינה גבוהה, ועוד לא דיברנו על כך שבארץ יש יותר מ־50 אחוז מהאזרחים שאין להם בכלל פנסיה.

    בעוד שוק העבודה מפריש מתוכו אנשים בעשור השישי ומעלה, הרי שבקרב האזרחים בני הגיל השלישי קיים צורך תרבותי, מנטלי, נפשי וגופני להמשיך ולעבוד. מחקרים רבים מציגים קשר ישיר בין תחלואה ותמותה לבין פרישה מהעבודה, וזה לבדו סוג של נטל שנופל על החברה. לא לחינם טען זיגמנוד פרויד, חוקר הנפש המוערך, ששני הדברים להם זקוק אדם הם עבודה ואהבה. ולכן אנחנו רואים שיותר אנשים מוכנים לוותר על תנאים ועל שכר גבוה, ובלבד שיוכלו להמשיך לעבוד גם בגילים מאוחרים, וגם במשרות חלקיות.

    הבעיה היא המעסיקים, שמפלים עובדים על רקע של גילנות ומתייחסים אליהם כאל כוח העבודה הזול החדש, בלי שהם הפנימו את היתרון שבהעסקתם. העידוד להעסקת מבוגרים חייב לבוא בצמוד לשמירה על זכויותיהם ומעמדם. רק כך נוכל להבטיח העסקה הוגנת לכל הצדדים.

     


    פרסום ראשון: 02.09.19 , 20:14